email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

חייו ומותו של קרל מרקס, מגלה הארצות הסוציאליסטי

מחברי המניפסט הקומוניסטי, מרקס ואנגלס, נחשבו לקדושים - או לחילופין, ליצירי שטן. אך המניפסט הקומוניסטי, שב-21 בפברואר מלאו 167 שנה להוצאתו לאור, אינו כתב קודש או דבר תועבה, אלא השקפה כלכלית שחובה להכיר
חייו ומותו של קרל מרקס, מגלה הארצות הסוציאליסטי

המניפסט הקומוניסטי נפתח במילים מבשרות רעות: "רוח בלהות מהלך על פני אירופה — רוח הבלהות של הקומוניזם. כל המעצמות של אירופה הישנה חברו יחדיו למלחמת מצווה עד חרמה ברוח הבלהות הזה — האפיפיור והצאר, מטרניך וגיזו, רדיקלים צרפתים ושוטרים גרמנים".

ורוח הבלהות הזאת הייתה מציאותית עד מאוד: 1848 הייתה שנה של אימה לאנשי הסדר הישן ביבשת אירופה. להט מהפכני נישא באוויר, והאדמה רעדה תחת הרגליים. בבלגיה הציע מלך מבוהל להגיש את התפטרותו. בברלין הוקמו מתרסים ושרקו קליעים; באיטליה התפרעו כנופיות; ובפראג ובווינה חיקו התקוממויות עממיות את פריז והשתלטו על הערים.

המניפסט הקומוניסטי, כידוע לכל, היה פרי מוחו של אותו גאון זועם, קרל מרקס. ליתר דיוק, זו הייתה תוצאה של שיתוף פעולה בינו ובין בן-לווייתו, בן-ארצו, תומכו ועמיתו המרשים פרידריך אנגלס.

אלה היו אנשים מעניינים, וכמובן, חשובים מאין כמותם. הצרה היא, שעד מהרה הם הפכו ליותר מאנשים — הם הפכו לדמויות. לפחות עד ההתמוטטות הסובייטית נחשב מרקס בקרב רבים למנהיג דתי במעמדם של ישו או מוחמד, ואנגלס הפך בהתאמה למעין פאולוס הקדוש או יוחנן המטביל. אך בעוד שברוסיה הסטליניסטית, ובמידה פחותה גם בסין המאואיסטית, מרקס ואנגלס נחשבו לקדושים, בחלקים גדולים של שאר העולם הם נחשבו ליצירי שטן.

אין הם ראויים לא לכך ולא לכך, משום שלא היו קדושים ולא שטנים. גם הגותם איננה כתב קודש או דבר תועבה. היא שייכת לשורה מכובדת של השקפות כלכליות אשר הצליחו להבהיר, להמחיש ולפרש עבורנו את העולם, וכמו יתר היצירות הגדולות, גם היא איננה נקייה מפגמים.

"בוקר טוב, אדוני"

הם היו הפכים כמעט בהופעתם. מרקס נראה כמו מהפכן. ילדיו קראו לו "המוּרי", בשל עורו הכהה ועיניו השקועות והנוצצות. הוא היה חסון ובנוי לתלפיות, וניחן בהבעה מעט קודרת ובזקן מעורר יראה. אנגלס, מצד שני, היה יכול להיחשב לחבר במעמד הבורגנות שכה תיעב; הוא היה גבוה ונאה ואלגנטי למדיי, והתהדר בגזרה של גבר חובב סיף וציד עם כלבים.

לא רק בחזותם היו השניים שונים זה מזה; גם באופיים הם היו קטבים מנוגדים. אנגלס היה עליז וחד אבחנה והתברך בחשיבה מהירה ושוטפת; סיפרו עליו כי הוא יכול לגמגם בעשרים שפות. אנגלס יכול היה לשרבט מסה במהירות הבזק; מרקס טרח תמיד על שלו עד מוות. אנגלס היה מתבלבל רק בערבית, עם ארבעת אלפי שורשי הפועל שלה; מרקס, גם לאחר עשרים שנה של תרגול, עדיין דיבר אנגלית טבטונית להחריד. כשהוא כותב על ה"שוֹק" שהסבו לו האירועים, אפשר ממש לשמוע אותו מדבר. אך חרף כל כבדותו היה מרקס ההוגה הגדול מבין השניים; אנגלס הביא רוחב אופקים וסגנון, ואילו מרקס סיפק את העומק.

הם נפגשו בפעם השנייה בפריז ב-1844, ובאותו יום התחיל שיתוף הפעולה ביניהם. אנגלס הגיע רק כדי לערוך ביקור נימוסין אצל מרקס, אך היה להם כל כך הרבה להגיד זה לזה, ששיחתם נמשכה עשרה ימים. לאחר מכן לא ניתן כמעט למצוא תוצר של אחד מהם אשר לא נערך, שוכתב או לפחות נידון בידי האחר, והתכתובת ביניהם ממלאת כרכים שלמים.

engels

יכול היה לגמגם בעשרים שפות. אנגלס, ציור קיר. תמונה: alex1011, wikicommons, ע"פ רישיון cc0.2

מסלולי חייהם עד לאותה פגישה משותפת בפריז היו רחוקים מאוד זה מזה. אנגלס היה בנו של יצרן מחבל הריין. כשפרידריך העלם החל להפגין חיבה בלתי מובנת לשירה, שלח אותו אביו לבּרֶמֶן כדי ללמוד את עסקי הייצוא ולחיות לצד איש כמורה: דת ו"עשיית כסף", שבעיני קספר אנגלס, היו תרופות טובות לנפש רומנטית. אנגלס התמסר בצייתנות לעסקים, אך כל מה שראה נצבע בצבעי אישיותו המרדנית. לאחר מכן נסע למנצ'סטר כדי להיכנס לעסקי הטקסטיל של אביו.

במנצ'סטר היו רחובות נעימים זרועי חנויות, ופרוורים שהקיפו את העיר בווילות יפות. אך הייתה גם מנצ'סטר שנייה. הייתה בה אוכלוסייה נחשלת שחיה במצב של זוהמה וייאוש, שמצאה נחמה בג'ין ובאוונגליזם וסיממה את עצמה ואת ילדיה בשיקוי אופיום כנגד חיים חסרי תקווה ואכזריים. אנגלס ראה תנאים דומים בערי התעשייה שליד ביתו בחבל הריין, אך כעת סייר לו במנצ'סטר עד שהכיר כל צריפון וכל בקתת חמר. את ממצאיו פרסם בפסק הדין הנורא ביותר שנכתב אי פעם על עולם שיכוני העוני התעשייתיים: מצב המעמדות העובדים באנגליה ב-1844. פעם אחת, כששוחח על עליבותו של המקום עם אחד מחבריו הג'נטלמנים, העיר כי מעולם לא ראה "עיר בנויה בצורה גרועה כל כך". בן-שיחו האזין לו בשתיקה ואז אמר, "ובכל זאת עושים כאן עסקים טובים. בוקר טוב, אדוני".

כעת הוא ישב וכתב — מסות שבאו להראות כי הכלכלנים האנגלים הגדולים לא היו אלא סנגורים צדקניים של הסדר הקיים —ואחד מחיבוריו עשה רושם עז על בחור צעיר בשם קרל מרקס, שערך מגזין פילוסופי רדיקלי בפריז.

בניגוד לאנגלס, מרקס בא מרקע משפחתי ליברלי, אפילו מעט רדיקלי. הוא נולד ב-1818 בטרִיֵר שבגרמניה, בן שני למשפחה יהודית משגשגת, שזמן קצר אחר כך אימצה את הנצרות כדי שהיינריך מרקס, פרקליט במקצועו, יהיה מוגבל פחות בעבודתו.

היינריך מרקס קיווה שבנו ילמד משפטים, אך מרקס הצטרף לקבוצה של אנשי רוח בשם "ההגליאנים הצעירים", אשר דנה בשאלות נועזות כמו אתיאיזם וקומוניזם תיאורטי לחלוטין במונחיה של הדיאלקטיקה ההגליאנית, והחליט להיות לפילוסוף בעצמו. מערכת ה'ריינישה צייטונג', עיתון ליברלי קטן של המעמד הבינוני, שמרקס כתב עבורו תדיר, ביקשה ממנו שישמש כעורכו. הוא נענה, אך הקריירה שלו החזיקה מעמד חמישה חודשים בדיוק. הוא כתב מאמרי מערכת שהוקיעו את מצב הדיור — ועל כך הוזהר. וכשהרחיק לכת ואמר כמה דברים לא-מחמיאים על הצאר הרוסי, נסגר הריינישה צייטונג.

מרקס נסע לפריז כדי לעמוד בראשו של כתב עת רדיקלי נוסף, שלא האריך ימים הרבה יותר מן העיתון. האינטרס העצמי הבלתי מוסתר של השלטון הפרוסי, התנגדותה העיקשת של הבורגנות הגרמנית לכל דבר שעשוי להקל את מצבם של המעמדות העובדים בגרמניה, הגישות הריאקציונריות הכמעט-קריקטוריות שאפיינו את המעמדות העשירים והשליטים באירופה — כל אלה התמזגו בראשו ויצרו חלק מפילוסופיה חדשה של ההיסטוריה.

מנגנון השמדה עצמית

הפילוסופיה הזאת מכונה לא פעם 'מטריאליזם דיאלקטי'; דיאלקטי, משום שהיא מאמצת את רעיונו של הגל בדבר השינוי הטבוע במערכות החיים האנושיות, ומטריאליזם, משום שהיא איננה מבססת את עצמה על עולם הרעיונות, אלא על סביבה חברתית וחומרית.

Manchester

אוכלוסייה נחשלת שחיה במצב של זוהמה וייאוש: קו העיר של מנצ'סטר, 1852, ציור מאת וויליאם ווילד. נחלת הכלל, ע"פ רישיון PD-US

כל חברה, אומר מרקס, בנויה על בסיס כלכלי — המציאות הקשה של בני-אנוש אשר חייבים לארגן את פעולותיהם כדי לדאוג לעצמם לבגדים, למזון ולקורת גג. ארגון זה עשוי להיות שונה עד מאוד מחברה לחברה ומתקופה לתקופה. הוא יכול להתבסס על מרעה, או על ציד, או להתקבץ ליחידות של מלאכות יד, או להיבנות לכדי מכלול תעשייתי מורכב. אך בכל צורה שבה יפתרו בני האדם את בעייתם הכלכלית הבסיסית, החברה תצריך "מבנה-על" של פעילות וחשיבה לא-כלכליות — שכן היא זקוקה לחוקים שילכדו אותה, לשלטון שיפקח עליה, לדת ולפילוסופיה שיפיחו בה רוח.

מה בישרה התיאוריה הזאת לחברה בתקופתם של מרקס ואנגלס? היא הצביעה על מהפכה — מהפכה בלתי נמנעת. שכן הקפיטליזם, לפי ניתוח זה, חייב גם הוא לכלול "כוחות" ו"יחסים" של ייצור — תשתית טכנולוגית וארגונית, ומבנה של חוקים ושל זכויות ואידיאולוגיות פוליטיות. ואם הבסיס הטכני מתפתח, אזי גם מבנה-העל נחשף בהכרח ללחץ הולך וגובר.

את זה בדיוק ראו מרקס ואנגלס ב-1848. הבסיס הכלכלי של הקפיטליזם — העוגן שלו במציאות — היה ייצור תעשייתי. מבנה-העל שלו היה מערכת הרכוש הפרטי, שבמסגרתה חלק מתפוקתה של החברה הלך לידי אלה שהחזיקו במנגנון הטכני הגדול שלו. הקונפליקט היה טמון בחוסר ההתאמה שבין הבסיס ובין מבנה-העל.

מדוע? משום שבסיסו של הייצור התעשייתי — הפקתם בפועל של הטובין — היה תהליך שנהיה יותר ויותר מאורגן, משולב, ומסתמך על תהליך המצריך תלות הדדית, ואילו מבנה-העל של הרכוש הפרטי היה המערכת החברתית האינדיבידואליסטית ביותר. כך נוצרה התנגשות בין מבנה-העל ובין הבסיס: בתי החרושת חייבו תכנון חברתי, והרכוש הפרטי סלד ממנו; הקפיטליזם נעשה כה מורכב עד שהיה זקוק להכוונה, אך הקפיטליסטים התעקשו על חירות הרסנית.

לתוצאה היו שתי פנים. ראשית, הקפיטליזם ישמיד את עצמו במוקדם או במאוחר. עתידו חסר התכנון של הייצור יוליך לחוסר ארגון מתמיד בפעילות הכלכלית — למשברים, לנפילות ולתוהו ובוהו החברתי של שפל כלכלי. המערכת פשוט הייתה מורכבת מדיי; היא סטתה שוב ושוב ממסלולה, איבדה את הקצב, והביאה לעודף ייצור של סחורה אחת ולחסר בייצורה של סחורה אחרת.

שנית, הקפיטליזם יהיה חייב, שלא ביודעין, להוליד את יורשו. בתוך בתי החרושת הגדולים שלו הוא לא ייצור רק את הבסיס הטכני של הסוציאליזם — ייצור מתוכנן ורציונלי — אלא גם מעמד מיומן וממושמע שישמש סוכן של הסוציאליזם — הפרולטריון הממורמר. הדינמיקה הפנימית של הקפיטליזם עצמו היא שתייצר את נפילתו, ותוך כדי כך גם תטפח את אויבו. לדידם של מרקס ואנגלס לא היה זה רק עניין של פרשנות היסטורית: הדיאלקטיקה הובילה אל העתיד.

לחם ותפוחי אדמה

המניפסט הקומוניסטי, על פרשנותו ההיסטורית המהדהדת והנחרצת, לא נכתב בפריז. הקריירה של מרקס בעיר זו הייתה קצרצרה. הוא ערך כתב עת ארסי ורדיקלי; הוא נגע שוב בנקודות הרגישות של השלטון הפרוסי; ולבקשתו של שלטון זה הוא גורש מבירת צרפת. הוא כבר היה נשוי אז; ונמלא עם משפחתו לבריסל – שם כתב את המניפסט – וממנה לגרמניה. ושוב חזר אותו דפוס: מרקס התמנה לעורך עיתון, וכמובן — תוך זמן קצר סגרו השלטונות גם אותו. הוא הדפיס את המהדורה האחרונה באדום — וחיפש מקלט בלונדון.

strike

הפרולטריון הממורמר הוא סוכן הסוציאליזם. עימותים בין נהגי משאיות שובתים למשטרה, מיניאפוליס 1934. תמונה: הארכיון הלאומי, ארה"ב

כעת כבר היה במצב כלכלי נואש. אנגלס היה במנצ'סטר והעביר למשפחת מרקס זרם בלתי פוסק של המחאות והלוואות. לו היה מרקס אדם מסודר מבחינה כספית, אולי הייתה המשפחה מצליחה להתקיים בצניעות. אך מרקס מעולם לא ידע לנהל את חשבונותיו כהלכה, וכך קרה שהילדים קיבלו שיעורי מוסיקה — אך המשפחה חיה ללא חימום. החיים היו מאבק מתמשך נגד פשיטת רגל, ונוכחותן החונקת של הדאגות הכספיות הורגשה כל הזמן.

למרקס לא הייתה עבודה. הוא ניסה להרוויח מעט כסף מכתיבת מאמרים על המצב הפוליטי. זה עזר לתקופה מסוימת, אם כי אנגלס הוא שהציל את מרקס בכך שחיבר רבים ממאמריו עבורו — ומרקס היה מייעץ לו במכתבים כדלהלן: "עליך להוסיף קצת יותר צבע למאמריך על המלחמה".

כשפסקו המאמרים, ניסה מרקס להשיג משרת פקיד ברכבת, אך נדחה בשל כתב היד המזעזע שלו. לאחר מכן משכן את מה שנותר מרכושו — כל כלי הכסף וחפצי הערך המשפחתיים נמכרו כבר הרבה קודם. לעתים היה המחסור כה חמור עד שהוא נאלץ לשבת בבית משום שמעילו ואפילו נעליו כבר מושכנו; בזמנים אחרים לא היה לו כסף לקניית בולי דואר כדי לשלוח את חיבוריו אל המוציא לאור. נוסף על כל קשייו, הוא סבל ממורסות מוגלתיות בעורו.

משענו היחיד היה אנגלס. מרקס כתב לו דרך קבע, ודן בכלכלה, בפוליטיקה, במתמטיקה, בטקטיקה צבאית, בכל דבר תחת השמש, אך במיוחד במצבו שלו. להלן קטע אופייני:

אשתי חולה. ג'ני הקטנה חולה. ללנשן יש מין דלקת עצבים ואינני יכול לקרוא לרופא משום שאין לי כסף לשלם לו. במשך כשמונה או עשרה ימים חיינו כולנו על לחם ותפוחי אדמה, וכעת אני בספק אם נצליח להשיג אפילו את אלה... לא כתבתי דבר לדיינה משום שלא היה לי פֶּני כדי ללכת ולקרוא את העיתונים... איך אצליח לצאת מן הגיהינום הזה? ולבסוף, וזה היה החלק המאוס מכל, אך חיוני כדי שלא נתפגר, במהלך 10-8 הימים האחרונים נגעתי בכמה טיפוסים גרמנים תמורת כמה שילינגים ופֶּנים...

ב-1881 מתה ג'ני; היא הספיקה לקבור שניים מחמשת ילדיה, אחד מהם היה בנה היחיד; היא הייתה זקנה ועייפה. מרקס היה חולה מכדי ללכת ללווייתה; כשאנגלס הביט בו הוא אמר, "גם המורי מת". אך זה לא היה מדויק; הוא החזיק מעמד שנתיים נוספות, ואז, באחר צהריים אחד של חודש מרס, הסתלק לו בשקט.

להתבונן דרך ההיסטוריה

אילו בכל שנותיו הארוכות בגלות לא היה מרקס מוציא מתחת ידיו דבר פרט לתנועת עובדים מהפכנית, הוא לא היה נחשב כיום לדמות כה חשובה בעולמנו. מרקס היה רק אחד מבין תריסר מהפכנים, ובשום אופן לא המצליח שבהם; הוא היה רק אחד מבין אותו מספר לפחות של נביאי הסוציאליזם, ולמעשה לא כתב כמעט דבר על פניה האפשריות של אותה חברה. תרומתו המכרעת נמצאת במקום אחר: בתיאוריית המטריאליזם הדיאלקטי שלו על ההיסטוריה, וחשוב אף יותר, בניתוח הפסימי שלו לעתיד הכלכלה הקפיטליסטית.

מרקס לימד אותנו לא רק להתבונן בהיסטוריה אלא גם להתבונן דרכה, ממש כפי שפרויד לימד אותנו להתבונן דרך המעטה החיצוני של האישיות ולראות את התהליכים הנפשיים שבתוכנו, או כפי שאפלטון לימד אותנו להביט דרך מסך הרעיונות הבלתי בדוקים, אל השאלות הסמויות של הפילוסופיה.

זו הסיבה לכך שהשם מרקס, כמו פרויד וכמו אפלטון, נשאר אתנו עד היום. מרקס בהחלט איננו חף מטעויות, אך היה מגלה ארצות דגול שהותיר עקבות בלתי מחיקים בכל רחבי יבשת המחשבה החברתית שגילה. כל מי שירצה להמשיך לחקור את היבשת הזאת, יהיה חייב לחלוק כבוד לאדם הראשון שהציב בה את דגלו של המין האנושי.

רוברט היילברונר היה פרופסור לתולדות המחשבה הכלכלית ב'ניו סקול', ניו יורק

מאמר זה הוא עיבוד לפרק ו', 'המערכת הקשיחה של קרל מרקס', מתוך ספרו של היילברונר 'הפילוסופים הארציים', שתורגם לעברית וראה אור בהוצאת שלם, 2012.

תמונת הכותרת: פסלו של מרקס בעיר פרנקפורט דה-אודר, גרמניה.

 

מתעניינים בתואר שנותן לכם השכלה רחבה?
הירשמו לתואר ראשון במרכז האקדמי שלם.
מלאו את הטופס ונציג מחלקת גיוס סטודנטים ייצור אתכם קשר בהקדם.