ל"ג בעומר: מסתורין, צבא ותפוחי אדמה

גלגולו של ל"ג בעומר, חג האש והדבקות במירון וחג הקומזיץ והקרטושקס הישראלי, הוא בזעיר אנפין סיפורהּ של ההיסטוריה היהודית מהמקרא ועד ימינו. היום הזה מחבר בתוכו כמה סיפורים מקבילים שראשיתם לוטה בערפל אך יחד הם יוצרים סיפור יהודי-ישראלי שראוי להכירו. נפגשים בו החיים המקראיים, נס המרד הקדום ברומאים, סודות המיסטיקה היהודית, ראשית הציונות, ויסודותיה של מדינת ישראל.

ל"ג בעומר הוא היום השלושים ושלושה ( בגימטריה ל"ג) בספירת העומר, המונָה את הימים מחג ראשון של פסח ועד שבועות, על פי המצווה בתורה:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים, טז:ט-י)

פרק הזמן הזה נחשב לחגיגי בעולם היהודי החקלאי הקדום: בתחילתו עלו לרגל לחגיגת הפסח, במהלכו קצרו את יבולי התבואה ובסופו עלו שוב לרגל עם סלי הביכורים. ברבות השנים, עם תום העצמאות היהודית, הפכו ימים אלו לתקופת אבל על מות תלמידי רבי עקיבא, כפי שמתואר בתלמוד הבבלי:

שנים-עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטריס וכולן מתו בפרק (=בתקופה) אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם (=לימד אותם את התורה): ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה. שנו: כולם (=שנים-עשר אלף זוגות התלמידים) מתו מפסח ועד [פרוס] העצרת. (תלמוד בבלי, יבמות סב ע"ב)

רבי עקיבא, אחד התנאים החשובים ביותר, חי בתקופת חורבן בית המקדש השני (70 לספירה) ובתקופת מרד בר כוכבא (132-135 לספירה) ונחשב למי שהעמיד תלמידים רבים. אולם, כמו שמתאר הסיפור הזה, כולם מתו בתקופה קצרה. לאחר האירוע הטראגי לימד רבי עקיבא חמישה תלמידים חדשים והם ביססו את עולם התורה. סיבת מותם של התלמידים המתוארת במקור הזה היא חוסר הכבוד שנהגו איש ברעהו. התקופה שבה מתו היא בין פסח לשבועות (הנקרא גם 'עצרת'). בחלק מגרסאות התלמוד נוספה כאן המילה "פרוס" שעל משמעותה נעמוד בהמשך. מקור מאוחר יותר מספק הסבר חלופי למות התלמידים:

והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא על התלמידים של ר"ע (אגרת רב שרירא גאון, 982)

שמד הוא מוות מידי אויב, לרוב בשל סירוב לעבור על מצוות הדת. הסבר זה מציע אפשרות של קשר בין התקופה הרת הגורל שבה חי הרב (בין המרד הגדול למרד בר כוכבא) לבין מותם של התלמידים.

איננו יודעים מתי התחילו היהודים לנהוג אבלות בתקופה זו, אך מקורות מאוחרים יותר מעידים על כך שהמנהג היה קיים כבר לקראת תום האלף הראשון:

וששאלתם – למה אין מקדשין [אישה] ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסור ואם לאו? הוו יודעין שלא משום איסור נהגו בה אלא משום אבלות שכך אמרו חז"ל: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בין פסח לעצרת משום שלא נהגו כבוד זה בזה" (רב האי גאון, 1038-939)

מאוחר יותר צץ ל"ג בעומר כתאריך מיוחד שבו מפסיקים את מנהגי האבלות:

וקבלה בידי הגאונים ז"ל שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ומתוך כך נוהגין שלא להתענות בו וכן נוהגין מתוך כך שלא לישא אישה מפסח עד אותו זמן (רבי מנחם המאירי, 1315-1249)

האם יש קשר בין מות התלמידים לבין המרד? כניסה למערה מתקופת בר כוכבא, חורבת מדרס. תמונה: אודי שטיינוול, אתר פיקויקי

בהסתמך על המסורת הגורסת 'פרוס העצרת' בתלמוד הבבלי, קבעו כמה מן הראשונים (חלקם על פי מסורת גאונים) שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות אמצע  חודש (=פרוס) לפני שבועות, דהיינו בל"ג בעומר, ומיום זה אין נוהגים עוד מנהגי אבלות. לפי מסורת זו ניתן להציע שיום זה מציין את סיום תקופת הכחדת התורה ותחילתה של תקופת לימוד התורה המחודש, ששיאה הסמכת חמשת החכמים.

במירון, שם רבי שמעון

במאה ה-16 – תקופת הזוהר של מקובלי צפת שבה הועלתה על נס העלייה לקברי צדיקים מתוך רצון לדבוק בנפש הצדיק הקבור במקום – נקשר ל"ג בעומר לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי, אחד מחמשת התלמידים שהעמיד רבי עקיבא לאחר מות קודמיהם. קברו של רשב"י, מחברו של ספר הזוהר על פי מסורת המקובלים, תפס מקום חשוב בעולמם והם נהגו לעלות אליו וללמוד בו את ספר הזוהר. במיוחד היו נוהגים לעלות בחבורות של חכמי הקבלה בעשרת הימים שלפני שבועות ובעשרת הימים שלפני ראש השנה:

שתי פעמים בשנה, חוק ולא יעבור לכל חכמי הסגולה, הבקיאים בחכמת האמת, יותר מעשרים חכמים, לילך למירון, ששם קבר רשב"י ור"א (=רבי אלעזר) בנו… ויושבים שם יוד ימים ויוד לילות ועוסקים בספר הזהר… ויש להם שמש אחד המכין להם מאכלים וד' גויים חגורים כלי זיין עומדים בכל לילה מבחוץ, כדי לשמור אותם מן הגנבים, היות שהוא רחוק מצפת… וזה עושים שני פעמים, יוד ימים קודם שבועות ויוד ימים קודם ראש השנה (שבחי האר"י)

עדויות על העליה למירון בל"ג בעומר נמצאות לראשונה בכתביהם של אנשי חוג האר"י, המעידים על רבם שביום זה עלה לקבר, ואף:

הוליך את בנו הקטן שם עם כל בני ביתו ושם גלחו את ראשו, כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה (רבי חיים ויטל, פרי עץ החיים)

בתורת האר"י מציין יום זה מעבר בין שתי צורות קבליות של הנהגת העולם, וזה המקור לשמחה הנהוגה בו. סביר להניח שעיסוקם של המקובלים ביום הזה הביא לשימת הדגש על תורת הנסתר כחלק מהתורה שניצלה בו משכחה בהתחדשות תלמידיו של רבי עקיבא.

במסורת העממית נתפס היום כתאריך פטירתו של רשב"י ולפיכך זכה לכינוי 'הילולא'. הקישור המפתיע בין יום המוות לשמחת החתונה (=הילולא) מקורו ב'אידרא זוטא', חלק מספר הזוהר, שבו מתוארות שעותיו האחרונות של רשב"י המכנס את תלמידיו ומגלה להם סודות עליונים. רגע מיתתו הוא הרגע שבו מתאחדת נשמתו עם בוראה ולפיכך הוא מכונה שם 'הילולא':

אמר רבי אבא: לא סיים המאור הקדוש לומר "חיים" עד שנָדַמו דבריו.. ולא הרימותי ראשי שהאור היה רב ולא יכולתי להסתכל. בין כה וכה נזדעזעתי… כל אותו יום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שיגיע אליו, שלא יכלו [לגשת], שהאור והאש היו סביבו כל אותו יום… שמעו קול: הכנסו ובואו והתאספו לשמחת חתונתו של רבי שמעון… (תרגום, מתוך משנת הזוהרעמ' לה-לו).

האש והאור האופפים את מות הצדיק הם, ככל הנראה, אחד המקורות לריבוי האש בהילולא. מקור נוסף הוא מנהג ה'שריפה למתים' הנזכר במקרא (לדוגמא, בדברי ירמיהו לצדקיהו: 'בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך', ירמיה לד ה), שהיה נהוג גם בתקופת חז"ל (מסכת שמחות, פ"ח). בעבר, היו נוהגים לשרוף בהילולת רשב"י בגדים יקרים ומטבעות זהב וכסף – וכל המרבה הרי זה משובח – אך בעקבות התנגדותם הנחרצת של רבים מהרבנים נהוג כיום להבעיר שמן ונרות בלבד.

דרך כזב מיעקב

במקביל למסורת המקובלים בצפת אנו מוצאים בתלמודי התורה מסורת של חגיגת ל"ג בעומר כיום 'מחנאות' שבו מתבטלים הילדים מלימוד תורה, יוצאים ליערות ומשחקים במשחקי חיילים:

ועוד משחק אחד מקובל היה עלינו תלמידי החדר בל"ג בעומר: המשחק בקשתות ובחיצים לזכר אותו המאורע. והרבי, הוא מוטיה-קטניות, היה מספר לנו על המלחמות שנלחמו מורדי ישראל ברומא, על רבי עקיבא ותלמידיו, על מלחמתם הנועזה עם האויב. את הקשתות היינו מתקינים לנו מענפי אילנות. את המשחק לימד אותנו הרבי בכבודו ובעצמו… הוא היה סח לנו על מאורע היום, ממצמץ בעיניו, ומוסיף: "אולי יהיה משחק זה לכם להועיל". רבנו לא היה בקי ביותר בתכסיסי מלחמה, והיה מזהיר וחוזר ומזהיר אותנו, שלא נפגע, חס ושלום, איש ברעהו בחיצים, מי יודע, אולי נקלע, חס וחלילה, אל עין רעהו. בעצם היו כל ההזהרות האלה מיותרות, שכן לא עשינו חיל רב בחכמת היריה, ומעולם לא התרוממו החיצים שלנו ולא הרחיקו למעלה מטפחים אחדים מעל הקרקע. (שמריהו לוין, בתוך: ספר המועדים, יו"ט לוינסקי, דביר ואהל שם 1959, עמ' 457-458)

מקורו של מנהג מוזר זה – מה לתינוקות של בית רבן ולאימונים בנשק? – אינו ברור, אך הוא שימש עוגן לתנועה הציונית שביקשה לאמץ מנהגים, גיבורים וחגים, שיחזקו את שאיפותיה הלאומיות-ארציות.

מספרים להם על רבי עקיבא ותלמידיו. ילדים משחקים בל"ג בעומר. תמונה: ערן פלדמן, אתר פיקויקי

מאוחר יותר הציע ההיסטוריון אהרון אופנהיימר קשר אפשרי בין מות התלמידים למרד בר כוכבא:

קרוב לוודאי שהמעשה במותם של עשרים וארבעת אלפי התלמידים של רב-עקיבא אינו עוסק בתלמידים במובן הרגיל של המילה – אין איש מקרב החכמים שהיו לו תלמידים כה רבים – אלא בלוחמים שהשתתפו במרד בהתאם לקריאתו של רבי עקיבא. עדות לכך בדברי רב שרירא גאוןבאיגרתו: 'והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והווה שמדא על התלמידים של ר"ע…' (אגרותרש"ג מהדורת לוין, ע' 13) ואין שמד אלא מות מידי השלטונות (אהרון אופנהימר, בתוך: מרד בר-כוכבא, תש"ם)

ההצעה של אופנהיימר מתבססת על המקורות היהודיים הקושרים בין רבי עקיבא למנהיג המרד:

שנה רבי שמעון בן יוחאי: עקיבה, רבי, היה דורש "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר, כד:יז)  – דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה, כאשר היה רואה את בר כוזבה היה אומר: זה הוא מלך המשיח (תלמוד ירושלמי, תענית סח ע"ד)

המקור הזה מעיד על כך שרבי עקיבא סבר שבר כוכבא הוא מלך המשיח ודרש את שמו 'כוזבא' כ'כוכב'. הרמב"ם מוסיף עובדה מעניינת לקשר בין הרב למנהיג הצבאי:

רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, יד, ג)

לפי שיטתו לא רק שהרב תמך במרד נגד הרומאים, אלא אף השתתף בו בפועל. לאור מקורות אלו ברור הקשר שמבקש אופנהיימר בין מות התלמידים למרד.

מדורות בר כוכבא

עם הזמן הפך ל"ג בעומר לחגן של תנועות הנוער וליומו של הגיבור העברי העתיק-חדש בר-כוכבא. ב-1885 נוסד ארגון 'אהבת ציון' במסגרת טיול ל"ג בעומר;  ב-1893 נוסדה 'אגודת הסטודנטים בפראג על שם בר כוכבא'; ב-1916 ארגנה ההסתדרות הציונית בל"ג בעומר טיול מסורתי של כלל הנוער מן התנועות השונות. המצעד השאיר רושם עז על הצופים:

היהדות יצאה ברחובות העיר ביד רמה, בלי מוראו של הקוזק ובלי אימת הפוגרומים. בני הנעורים והילדים עברו גדודים-גדודים ברחובות העיר בבטחה, בצעדים בטוחים ובראש מורם. לפני כל גדוד וחבורה נוסע הדגל היהודי עם הכותרת העברית והשם העברי של הגדוד או החבורה (הצפירה, כ' באייר תרע"ו, 1916)

בל"ג בעומר 1941 נוסדו בארץ ישראל הפלמ"ח והגדנ"ע, שסמלו הוא חץ וקשת. באותו יום נשלחה הרחק משם ההודעה הבאה לחברי השומר הצעיר בגטו ורשה:

אל כל חברי הקן בוורשא, גיטו

חזק!

הפעם לא תתלקח המדורה השומרית. לא נצא הפעם לחוג את חגנו היקר בחיק הטבע.
לא נקים מחנה צופי, לא נטה אוהל ולא נפגין את כוחנו קבל עם ועדה.
בגטו צר, באפלת "השכונה היהודית", בימי גסיסה ואבדון, טמיעה וכישלון לבני עמנו, חל חג הנוער והמרד – ל"ג בעומר. סגורים בתוך החומה, מנותקים מן השדה רחב הידיים, מובדלים מהעולם הרחב על ידי גדר תיל, חומות לבנים, משמרות פראי אדם – נדונים להרס, רעב ומוות…

תקופה הרת עולמות היא התקופה, ובבואנו לסקור בל"ג בעומר תש"א את עבודתנו ולקבוע לה קווים להבא, עלינו להגיד: דור דור ומדורתו – דור דור וייעודו. והייעוד של דורנו אנו הוא: לשמור על הניצוצות הקדושים שניצלו וללבותם, בבוא השעה, לאש המרד, אשר תשרוף ותעקור את כל שרשי הרע שבאדם ובחברה. יעודנו הוא – אש להצית, אולם לא האש המחריבה והורסת אשר כליון בעקבותיה, אלא זאת הנושאת בחובה אור לחשכת הגיטאות, גאולה למצפים לה, התקדמות למפעל השחרור האנושי.
בל"ג בעומר תש"א נעשה חשבון-נפש של הישגינו וכישלונותינו ונדע: בחשבון האחרון יקבע לא הכוח הגס, המזוין והברוטלי של אויבנו, אלא אך ורק עוזנו הפנימי וקנאתנו לרעיונות המרד, שאותם טפחנו וקידשנו מאז. ולכן, לא יהיה לנו מיפקד הכוחות בל"ג בעומר תש"א, אלא חשבון-נפש פנימי נאמן על התנועה השומרית. החתירה לחיסון הפנימי של התנועה היא שהאירה לנו את דרכנו במשך השנה האחרונה ולאורה עלינו גם לבחון את מעמדנו הנוכחי (ספר השומר הצעיר, ספרית פועלים 1956, עמ' 486-485)

לא פלא אם כן שבל"ג בעומר 1948 יצאה 'פקודת ייסוד צבא ההגנה לישראל'.

כך נפגשות ביום הזה מדורות מסוגים שונים. אלו מציינות את שלהבת הדבקות באל ואלו את חיי השטח של הלוחמים. אך כל המדורות ראשיתן ברבי עקיבא – בעיניי האחד הוא נחשב למי שייסד את תורת הסוד היהודית ובעיניי השני למי שהניף את נס המרד הלאומי. ואולי, למרות הנראה לעין, הם אינם רחוקים כל כך זה מזה.

ד"ר עידו חברוני הוא מרצה לספרות המערב במרכז האקדמי שלם