החיים הם לא סרט הוליוודי. על הסרט 'עד קצה העולם'

בשנת 1990, לאחר שסיים את לימודיו בקולג' אמורי באטלנטה, יצא כריס מקנדלס למסע ברחבי ארצות הברית. הוא היה תלמיד מצליח ובן למשפחה אמידה, ולמרות זאת ויתר על כל רכושו ועל האפשרויות שעמדו בפניו ובחר להתנתק מהחברה. הוא ניתק קשרים עם משפחתו, אימץ שם חדש, 'אלכסנדר סופרטראמפ', והחל לנדוד ברחבי המדינה, חופשי לחלוטין. בדרכו פגש אנשים רבים ולעתים אף התחבר איתם. מטרתו העיקרית הייתה להגיע לאלסקה, לצאת אל מרחבי הפרא ולהתנסות בחיים שם. בסוף חודש אפריל 1992, אחרי כמעט שנתיים של נדודים, יצא מקנדלס להתבודד בנתיב העדרים באלסקה, רחוק מהחברה וקרוב לטבע. בחודש ספטמבר באותה שנה נמצאה גופתו לאחר שגווע ברעב.

דמותו של מקנדלס מעוררת משיכה, והדיון בה החל כשהתפרסם סיפורו לראשונה מיד לאחר גילוי גופתו. ג'ון קראקאוור תיעד את סיפורו בספר 'עד קצה העולם' (Into the Wild), ובעקבותיו יצר שון פן בשנת 2007 סרט תחת אותו השם. הסרט, המציב את מקנדלס כגיבור שוליים היוצא למסע חיים משמעותי, הפך לסרט קאלט המייצג רוח נעורים, חופש וחיפוש בלתי מתפשר אחר האמת. קריאת הספר מגלה עמדה אמביוולנטית ומורכבת הרבה יותר כלפי הגיבור.

ד"ר מקנדלס ומיסטר כריס

במבט ראשון נראה כי סרטו של פן הוא תוצר חריג בהוליווד: הוא מספר את סיפורו של איש שוליים, אורכו 148 דקות, הוא מורכב משוטים ארוכים שלעיתים קרובות נעים בהילוך איטי, סצנות רבות נעות סביב דמות אחת בלבד והדיאלוגים אינם רבים. הסרט אינו מציג דמויות זוהרות, הוא מביע הערכה לטבע ואין בו הערכה לחומרנות. סופו של הסרט, בהתאם לסיפורו האמיתי של מקנדלס, הוא סוף עצוב. כל אלה אינם מאפיינים הוליוודיים, אולם השוואה לספר שעליו הוא מבוסס מלמדת כי הסרט לא השתחרר מהתבניות ההוליוודיות הבסיסיות.

בספר, יחסי מקנדלס ומשפחתו מתוארים כמורכבים וכואבים. מקנדלס ואחותו קארין גדלו בבית לא יציב ונאלצו להתמודד עם התקפי זעם של הוריהם ועם סודות משפחתיים. ברור כי רקע זה העיק על מקנדלס והשפיע עמוקות גם על החלטתו לנתק לחלוטין את הקשר עם משפחתו ולאמץ זהות חדשה. עם זאת, קראקאוור מראה כי יש במשפחה גם יחסי קרבה ותמיכה, אהבה ודינמיקה נורמטיבית. הכותב מעלה את האפשרות שכריס הגיב בצורה קיצונית ואף אכזרית לשגיאות של הוריו.

הסרט כמעט שאינו משמיט פרטים מהספר שעל בסיסו נוצר. גם פרטים פחות נעימים על הגיבור, שיקשו על הצופה להזדהות עמו ולחבב אותו, נמצאים בתסריט. אך הכללתם בסרט עדיין אין פירושה התמודדות מלאה. פרטים אלו בעברו של כריס מופיעים כרשימת מכולת החייבת להיכלל כדי לשמור נאמנות לסיפור האמיתי וההתמודדות איתם היא מגמתית: הוריו של מקנדלס מוצגים כדמויות כמעט קריקטוריות של בורגנים: אין להם עניין אלא במה שהסביבה חושבת, הם חסודים, נטולי הומור, צבועים וקרים.הסרט גם מוסיף סיפור שאינו עולה מהתחקיר שערך קראקאוור, ולפיו הוריו של מקנדלס היו אלימים ומקנדלס ואחותו סבלו באופן יומיומי מהתקפי אלימות של הוריהם.

הנתק המוחלט של מקנדלס ממשפחתו מוצג בסרט בהסתייגות מסוימת. בסצנה אחת, בערב חג המולד, מקנדלס עומד להתקשר למשפחתו, אך בתא הטלפון לידו נמצא אדם זקן הזקוק למטבע כדי להתקשר לאשתו שהוציאה אותו מהבית ולהתפייס עמה. מקנדלס נותן לו את המטבע שלו ומוותר על השיחה הביתה. למותר לציין שאין שום עדות לכך שסצנה זו התקיימה במציאות.

שינויים אלה שערך פן במעבר מן הספר לקולנוע מעצימים את יכולתו של הצופה להבין את מעשיו של כריס ולמצוא בהם מידה של היגיון, גם אם אינו מזדהה איתם ממש. נטישה של משפחה מכאיבה ושל חברה צבועה היא אקט מובן. השינויים מהתיאור בספר עוזרים לצופה לעכל את הכאב שמקנדלס גורם למשפחתו. עד כדי כך מנסים להקל על הצופה, שבקטע מסוים בסרט אומרת קארין, אחותו של כריס, שהוריהם השתנו לחיוב הודות לתהליך האבל עליו, כלומר, כריס היטיב עם משפחתו בהכאיבו להם.

הסרט ממעט לעסוק בחוסר המוכנות של מקנדלס להתמודדות עם השהייה בטבע הפראי. בנקודה מסוימת אנו למדים שהאורז שהביא עמו עומד להיגמר, אך בשום שלב אין הבהרה של חוסר האחריות שלו. בספר מושם דגש רב על כך שמקנדלס לא הביא איתו ציוד מתאים לשטח באלסקה ולא טרח ללמוד את תוואי השטח שאליו יצא, חוסר מוכנות שנתפס בקרב רבים מהנחשפים לסיפורו, בעיקר מבין תושבי אלסקה, כיהירות וחוסר כבוד לטבע.

מקנדלס, העולה מן הספר מצטייר כדמות מקסימה ונעימה מצד אחד, אך אדם קשה, סגור וזועף, המציב לסביבתו סטנדרטים בלתי אפשריים ונכשל תכופות בהבנת הזולת מצד שני. לעומתו הסרט מציג רק את נקודת מבטו של מקנדלס שאינו ביקורתי כלפי עצמו וכלפי החלטותיו, ואת נקודת המבט של אחותו קארין המקבלת לחלוטין את הדרך שבה בחר לחיות.

את הריק של חוסר הידיעה על פרטי חייו של כריס – מה אהב, איך היה רגיל לעבוד, מה היו הרגליו – ממלא התסריטאי והבמאי ברגעים מרגשים וחסרי יסוד במציאות: מלבד שעות של עבודה קשה מתוארים גם רגעים רבים שבהם הוא מדבר אל עצמו, מעודד את עצמו, משחק, שר, רוקד, מתופף, צועק לטבע הפתוח וגם נשבר, בוכה ומקלל. הוא רץ עם סוסים בשקיעה ומזיל דמעה של התרגשות כשהוא מתקרב אל להקת איילים, בסצנות ציוריות הגובלות בקיטש.

גם רגעים שבהם היינו אמורים לסלוד ממנו, כמו הרגע שבו הוא מטיף מוסר לזקן ערירי, מועברים בצורה תמימה וחמה המונעת מהצופה, כמו גם מבן שיחו של מקנדלס, כעס. הגיבור מתואר כדמות חיובית, אדם מיוחד ושונה, ואין רגע שבו הסרט מנסה לערער על התפיסה הזו.

החמצה חינוכית

השוני בין המקור הספרותי להעתק הקולנועי בולט גם בסידור המאורעות. סרטו של פן בנוי בצורה של מהלך חיים, ופרקיו נחלקים ל'לידה', 'גיל ההתבגרות' ו'למידת החכמה'. החלוקה רומזת שיש משמעות לזמן החולף ושאנו הצופים, יחד עם כריס, לומדים ומתקדמים. המסע הוא תהליך למידה שסופו מוחלט מבחינה רעיונית. הסרט אכן מוביל אל מותו הבלתי נמנע של מקנדלס. לקראת מותו, כלוא לבד בטבע הפראי, הוא זוכה בהארה ומבין כי האושר אמיתי רק כשחולקים אותו עם אחרים. בכוחותיו האחרונים, בעודו גווע ברעב, הוא כותב את המשפט "Happiness is only real when shared”. הוא מבין כי אין משמעות לקיום כפרט בודד ומגלה את מהות האושר. ברגעיו האחרונים מדמיין מקנדלס שיבה הביתה. ההחמצה הנוראית במותו, ההתגלות שלה זכה אודות האושר והזדקקותו לחברה אנושית מומחשים במלוא עוצמתם.

מפתיע שסרט הוליוודי ייגמר בהחמצה, והסיום נראה כסותר את הציפיות מסרטים הוליוודיים, אלא שהחתרנות כאן היא קונבנציונליות במסווה: סיום הסרט והמסר שאליו הוא חותר מאששים את הרגשות שרוב צופי הסרט מרגישים ממילא, "אין כמו בבית". למרות הצפייה בדמות לא קונבנציונלית, השקפת עולמם אינה מתערערת. ה'הארה' של כריס שותלת ערכים אופטימיים, הזרים לסוף העצוב כפי שהיה במציאות.

המבקר רוברט וארשאוו הצביע על כך שהקולנוע ההוליוודי מיישר קו עם "המחויבות האמריקנית למבט שמח על החיים". במאמרו 'הגנגסטר כגיבור טראגי', הוא מציין שגם סרטים שנתפסים כעצובים עושים שימוש במוות ובסבל כהתרחשויות בשירות תפיסת העולם האופטימית. 'עד קצה העולם' משתמש במותו של מקנדלס כדי לשרת את המסר האנושי והחיובי שברצונו להעביר: אתה הצופה מוגן, הגיבור הוא זה שמת – משום שהוא טעה.

את התהליך שעובר הצופה אפשר לפרש גם ברוח התיאוריה של יורם בילו על תופעת הדיבוק. כמו בטקסי שחרור הדיבוק, ניתן לראות בסרטו של פן 'תיאטרון מוסרי', טקס שבו מאולף ומוכנע היצר האנטי-חברתי, ועלילתו משמשת כ'מנוף להגברת קונפורמיות'. המסר נועד ללמד את מי שלעתים משתוקק לחרוג מהנורמה, במקרה שלנו לנהוג כמו כריס ולברוח מהחברה – כי אם נראה לו שהוא יכול לחיות לבד, גורלו יהיה מוות בייסורים ובבדידות נוראה באוטובוס נטוש.

כל המוסרנות הזו לא קיימת בספר. "Happiness is only real when shared” היא הערה אחת מני רבות שכתב מקנדלס בספרים שקרא, וכלל לא בטוח שהוא חווה אותה כ'הארה'. מקנדלס מת, החיים המשיכו, ומותו, כמו החיים, נטול משמעות מובהקת ואינו נושא מסר ברור. מהספר עולה כי מקנדלס יכול היה לכתוב אינספור דברים שונים, ולהמשיך את מסעו באינספור דרכים, מעצם היותו אדם צעיר ובעל מזג סוער. יתכן שהיה שב לחברה ויתכן שהיה ממשיך להתבודד.

התסריט של פן, בחלוקתו לפרקי חיים ובחתירתו למסר, הופך את מותו של מקנדלס לשיא שאחריו אין שאלות וחייו מוצגים כנרטיב הדוק ובלתי מעורער. ספרו של קראקאוור מדגיש את העובדה כי המסע לא הושלם וחייו של כריס, חיים מורכבים ומלאי סתירות, נקטעו בראשיתו של תהליך ולא בסופו. אין מסר מנחם ולמציאות אין תמה ברורה.

סרט שחור-לבן

אין זה סוד כי המטרה ביצירת סרטים הוליוודיים היא להרוויח כסף. מבקרת הקולנוע פאולין קייל מסבירה בכך את הבחירה של היוצרים ההוליוודיים בנרטיבים ומסרים 'ברורים' האהובים על הקהל. ניתן לראות בסרטו של פן ביטוי לתופעות אלה, הוא חותר למסר ברור, אופטימי וקל לעיכול על אף שניתן לספר את הסיפור בצורה מורכבת יותר, כפי שנעשה בטקסט המקור שממנו נלקח התסריט.

כשמטרת היצירה כלכלית בלבד, אין פלא שאנו מאבדים מהמורכבות האנושית שהיא מסוגלת להכיל. הסיפור האנושי מתורגם לדולרים והאינדיבידואל – הן הצופה והן האדם שבו עוסקת היצירה, על הטוב ועל הרע שבו, על היפה ועל המכוער שבו – נמחק. תופעה זאת קיימת בכל תחום בחיינו – באמנות, בתקשורת ההמונים, בצרכנות, בפוליטיקה וגם בחינוך – ואנו התרגלנו לקבל זאת ואף דורשים עוד. כשחיים מתורגמים לרווח כלכלי הם מאבדים ממורכבותם, מאבדים מיופים ומנשמתם. בסרט 'עד קצה העולם' הטבע, אף שהוא מצולם בצבע, מציג עולם שחור-לבן.

רותם לורד הראבן היא סטודנטית בשנה ב' במרכז האקדמי שלם

זהו תקציר מתוך המאמר המלא, שראה אור בגיליון מס' 2 של 'קאנון', כתב העת הסטודנטיאלי של שלם.

תמונת הכותרת: שחזור האוטובוס שבו מת כריס מקנדלס. צילום: Madeleine Deaton, wikicommons, CC BY 2.0