email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

האקדמיה הישראלית צריכה לשנות את הגישה למדעי הרוח

האקדמיה הישראלית צמחה על בסיס 'אוניברסיטת המחקר', המזניחה את פיתוח האישיות של הסטודנט. שיקום מעמדם של מדעי הרוח מחייב להקדיש את שנת הלימודים הראשונה לקורסים מכל תחומי המדעים
האקדמיה הישראלית צריכה לשנות את הגישה למדעי הרוח

הלימודים ההומניסטיים במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נמצאים כיום בשפל. רוב החוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות בישראל סובלים מירידה מתמדת במספר הנרשמים לתואר ראשון ורבים מהם עוברים תהליכים דרסטיים של סגירה, איחוד חוגים וצמצום סגל ההוראה בשל המחסור בסטודנטים.

מלבד החשיבות שיש לעיסוק בלימודי הרוח במסגרת המחלקות הייעודיות, יש לירידה במעמדם, לדעת רבים, השלכות לתחומים רחבים יותר. לא מעט ממובילי האקדמיה הישראלית שותפים להשקפה שביטא חתן פרס נובל, פרופ' אהרן צ'חנובר (בראיון לעיתונאי סבר פלוצקר, 2006):

קיימת הידרדרות השכלתית בכל הרמות. אצל בעלי תארים אקדמיים אני מוצא לשון עילגת, העדר עומק תרבותי, בורות בהיסטוריה כללית ובתולדות עם ישראל. היכן אישי הרוח הדגולים מן העבר? אני רואה קשר הדוק בין שקיעת הרוח הישראלית לבין שקיעת המדינה.

להצמיח את הסטודנטים

החינוך הליברלי , מסורת הלימוד המקובלת בקולג'ים המובילים בארה"ב, מציע מענה מדויק לבעיות שאותן מונה פרופ' צ'חנובר. הנחת המוצא של המסורת הזו היא שמטרת הלימודים לתואר ראשון היא להכשיר אנשים שלמים יותר ואזרחים מודעים. כך הגדיר זאת הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל בנאום ההכתרה שלו כרקטור אוניברסיטת סנט אנדרוס:

בני אדם הם בני אדם לפני שהם עורכי דין, רופאים, סוחרים או תעשיינים; ואם תהפוך אותם לבני אדם מוכשרים ובעלי הגיון בריא הם יהפכו את עצמם לעורכי דין ורופאים מוכשרים ובעלי הגיון בריא. מה שאנשי מקצוע צריכים לקחת איתם מהאוניברסיטה אינו ידע מקצועי, אלא ידע שינחה את השימוש שלהם בידע המקצועי.

התכניות ללימודים הומניסטיים צמחו בראשית המאה ה-20 בארה"ב. מפתחי התוכנית, פרופסורים מאוניברסיטאות קולומביה ושיקגו, חשו שתהליך ההתמקצעות בעולם העבודה ובאקדמיה פוגעים בתשתית ההומניסטית של הלימודים. בתמצית ניתן לומר שהחינוך הליברלי "מדגיש את האישיות יותר מהידיעות, את הכישרונות יותר מההישגים". אולם, למרות שהציטוט הזה לקוח מדבריו של רקטור האוניברסיטה העברית בשנים תש"א–תש"ג, ח"י רות, שביקש להקים בישראל קולג' דוגמת הקולג' האמריקני, האקדמיה הישראלית צמחה דווקא על בסיס המודל המנוגד, מודל 'אוניברסיטת המחקר'.

learning-together

"לעזור לסטודנטים להגשים את עצמם כבני אנוש, כישויות מוסריות, כאזרחים מודעים בדמוקרטיה מערבית"

מטרתה היחידה של גישה זו, שצמחה בגרמניה, היא לפתח מחקר ולטפח חוקרים, והיא מזניחה את פיתוח האישיות והיכולות האזרחיות של הסטודנטים. זו הסיבה ששיקום מעמדם של מדעי הרוח בישראל מחייב שינוי תפיסתי עמוק בנוגע למטרות הלימודים לתואר הראשון. פיתוח המחקר הוא מטרה אקדמית חשובה מאוד, אך הגישה הזו מותירה אותו לתארים המתקדמים (תואר שני ודוקטורט) ומקדישה את לימודי התואר הראשון למטרות ההומניסטיות.

הנחות היסוד של התוכניות ללימודים ליברליים הן שמטרת לימודי התואר הראשון היא לעזור לסטודנטים להגשים את עצמם כבני אנוש, כישויות מוסריות, כאזרחים מודעים בדמוקרטיה מערבית, שבה כל אזרח צריך לעשות הכרעות הנוגעות לגורל הכלל ולקחת עליהן אחריות. לצורך זאת יש לחשוף אותם בהרחבה למסורת התרבותית שלהם, לעזור להם לפתח מדדים לשיפוט מוסרי, ולתת בידיהם כלים למחשבה ביקורתית.

ליבת התכנית היא קריאה אינטנסיבית בספרי המופת ועיסוק בטקסטים מקוריים על פני ספרות משנית והרצאות, מתוך הבנה שהמסורת המערבית היא בעיקרה מסורת כתובה. הספרים הגדולים הם המורים ויש לקרוא אותם כאילו נכתבו עבורנו, כאן ועכשיו. המסורת המערבית מתוארת בגישה זו כמסורת של שאילת השאלות הגדולות, כדיון מתמשך במשמעות הקיום האנושי, בגבולות הידיעה וההכרה, בשאלת הטוב, בעיסוק בחברה האנושית הראויה.

פתרון לא מספק

מספר ועדות אקדמיות עסקו בשנים האחרונות במשבר מדעי הרוח בישראל. כולן שותפות להנחת היסוד שלימודי הרוח חיוניים לבנייתה של חברה טובה יותר, במיוחד בעידן הנוכחי. הנחת המוצא של דו"חות אלו היא שכל הסטודנטים באוניברסיטאות צריכים להשתתף במסגרת של לימודי רוח שמטרתם הקניית הכישורים הבסיסיים לחיים אזרחיים במדינה דמוקרטית.

המענה המסתמן כיום באוניברסיטאות בישראל למחסור בחינוך ליברלי הוא חובת לימודי ליבה המוטלת על הסטודנטים כחלק מן הדרישות לקבלת תואר ראשון. אך חולשותיו של המענה הזה גלויות לעין: מבחינת המינון, מקדמת המועצה להשכלה גבוהה דרישה ללימודי העשרה במהלך התואר הראשון, בהיקף של 8%-4% מכלל הדרישות לתואר.

שלושה עד חמישה קורסים בתחומים שמחוץ לתחום ההתמחות של הסטודנטים עשויים בהחלט להיות מאירי עיניים ולפתח בקרבם מודעות ראשונית לעושר המצוי מעבר לגבולות המקצוע שלהם, אך האם המינון הזה יכול לסייע להם לפתח כלים ויכולות מהסוג המבוקש? כנראה שלא.

תוספת קורסים או שנת מכינה

האקדמיה בישראל זקוקה לתכנית ליבה מקיפה שתכלול לימוד משמעותי של יסודות החשיבה המערבית, המסורת היהודית והתרבות הערבית והאסלאמית שבקרבן מתקיימת מדינת ישראל, בהיקף של כרבע מכלל הדרישות לתואר. אפשרות אחת היא לשלב את לימודי הליבה בתוך מערך הלימודים הקיים. תכנית כזו תיצור עומס נוסף על הסטודנטים, אך יתרונה הוא שימור מבנה הלימודים הקיים.

אפשרות מהפכנית יותר היא להוסיף שנת מכינה לאוניברסיטאות כדרישה מכלל הסטודנטים. שנה זו תאופיין בלימודי ליבה מאורגנים סביב ספרי המופת בתוספת של לימודי יסוד בכלל התחומים הנלמדים באוניברסיטאות. חסרונה הברור של הצעה זו הוא הארכת משך זמן הלימודים לתואר ראשון. עם זאת, יש להצעה זו יתרונות מובהקים.

ראשית, היא תעניק לימודי ליבה מסודרים לכלל הבאים בשערי האוניברסיטה. לדעתי, ניתן להפריד בין לימודי שנה זו ללימודי התואר ובכך יתאפשר לקהל רחב יותר להשתתף בה. אם שנה זו תמומן מכספי מענק השחרור, יש סיכוי שבתהליך הטמעה נכון היא תוכל למשוך קהל רחב, גם כזה שאינו רואה את עתידו באקדמיה. כך תרוויח מדינת ישראל שנת לימודים ייחודית לרבים מאזרחיה הצעירים.

יתרון שני הוא ששנה זו תשמש כ"חלון" לכלל המקצועות הנלמדים באוניברסיטאות השונות. למרות שניתן בישראל לסיים תואר ראשון בשלוש שנים, הזמן הממוצע שלוקח לסטודנט הישראלי לסיים את הדרישות לתואר הוא קרוב לארבע שנים. עובדה זו היא תוצאה, בין השאר, של חוסר מיקוד המאפיין חלק נרחב מתלמידי התואר הראשון. הסטודנטים העתידיים נדרשים לבחור מקצוע ללא היכרות אמתית עם תכניו ועם אופי הלימודים בו.

דגם אוניברסיטת המחקר אינו מספק. אוניברסיטת אוקספורד, צילום: מרטין ואן סבן, Flickr

דגם אוניברסיטת המחקר אינו מספק. אוניברסיטת אוקספורד, צילום: מרטין ואן סבן, Flickr

בשנת המכינה המוצעת ישולבו קורסים מכלל המקצועות באוניברסיטה וכך יוכל הסטודנט העתידי להכיר אותם מכלי ראשון. בנוסף, לימודי הליבה יעזרו לסטודנט לפתח מערכת מושגים רחבה ומבוססת בנוגע לתפיסתו העצמית, לאורח חייו העתידי ולמקומו בחברה הישראלית, תכונות שהן בסיס לבחירה מושכלת במקצוע הלימודים.

האנרגיה להתחדשות מצויה בספרות

לא לחינם כונה העם היהודי 'עם הספר'. מוקד חיותה וחיוניותה של המסורת היהודית, מקור השימור וההתחדשות, המצע המשותף ששמר על קירבה בין חלקי עם מפוזרים, האנרגיה שהניעה את מהלך חידוש הלאומיות, כולם מצויים בספרות.

המבנה הקלאסי של תכניות ספרי המופת נאמן לדיאלוג המתמשך בין עבר להווה, מעודד מפגש בלתי אמצעי עם הטקסטים התרבותיים המכוננים ומבוסס על דיון ביקורתי שבו בוחן הסטודנט את עצמו והחברה שבה הוא חי למול מורשת העבר. לפיכך, הוא מתאים במיוחד ליישום – לאחר התאמות מתבקשות -  לחברה הישראלית, יורשת התרבות היהודית לדורותיה.

 

ד"ר עידו חברוני הוא המנהל החינוכי של המרכז האקדמי שלם

המאמר הוא קיצורו של המאמר 'לימודי יסוד במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: תיאוריה, פדגוגיה ומעשה' שהתפרסם בכתב העת גילוי דעת, גיליון 7, אביב 2015

מתעניינים בלימודים בשלם? בדקוּ התאמתכם.
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס ובדקו התאמתכם ליום הפתוח הקרוב.