Light Echoes from V838 Mon

לנוכח התעלומה

מדוע ישנו בכלל משהו, דבר-מה, במקום לא-כלום? מדוע, במילים אחרות, קיים העולם? בניסיון למצוא תשובה לחידת הקיום, ג'ים הולט, פילוסוף ומסאי אמריקני, נוטל על עצמו את תפקיד הבלש המטפיזי ופותח בחקירה אינטלקטואלית נמרצת. הנה טעם של מסע זה.

21 במאי 2017  |  מאת: ג'ים הולט

נֶפֶשׁ זוֹ אֲפֹרָה בְּגַעְגּוּעֵי תְּשׁוּקָה
נוֹהָה לַיֶּדַע כְּכוֹכָב שׁוֹקֵעַ
מֵעֵבֶר גְּבוּל מַחְשבֶֶת בֶּן־אֱנוֹשׁ.
—לורד טניסון, "יוּליסס"

"אני זוכר בבהירות רבה את הרגע שבו תעלומת הקיום צפה לראשונה אל שדה הראייה שלי. זה היה בראשית שנות השבעים. הייתי תלמיד תיכון חסר ניסיון ובעל שאיפות מרדניות באזור כפרי בווירג'יניה. וכפי שקורה לפעמים לתלמידי תיכון חסרי ניסיון ובעלי שאיפות מרדניות, התחלתי לפתח עניין באקזיסטנציאליזם, פילוסופיה שצפנה בחובה הבטחה, כמדומה, לפתור את בעיית הביטחון העצמי הרעוע שלי כמתבגר, או לכל הפחות לרומם אותו למדרגה נעלה יותר. יום אחד הלכתי לספריית המכללה המקומית והצצתי שם בכמה כרכים מרשימים למראה: הישות והאין של סארטר ומבוא למטפיזיקה של היידגר. שם, בדפי הפתיחה של הספר השני, על כותרתו המבטיחה, מצאתי את עצמי לראשונה עומד מול השאלה "מדוע יש משהו ולא שום־דבר בכלל?" אני עדיין זוכר את הטלטלה שחשתי בשל תעוזתה של השאלה, צלילותה, עוצמתה הפשוטה. הנה ה"לָמָה" האולטימטיבי העליון, זה שמרחף מאחורי כל הלָמָה־אים האחרים ששאל המין האנושי מאז ומעולם. איפה, שאלתי את עצמי, איפה הוא הסתתר כל חיי האינטלקטואליים (שהיו קצרים למדי, היה עליי להודות)?

על השאלה "מדוע יש משהו ולא שום־דבר?" נֶאֱמר שהיא עמוקה כל כך, עד שרק מטפיזיקאי יכול להעלות אותה בדעתו, אבל גם פשוטה כל כך עד שרק ילד יכול לחשוב עליה. הייתי אז צעיר מכדי שאהיה מטפיזיקאי. אבל מדוע החמצתי את השאלה הזאת כשהייתי ילד? במבט לאחור, התשובה הייתה מובנת מאליה. הסקרנות המטפיזית הטבעית שלי דוכאה בשל חינוכי הדתי. מינקותי נאמר לי — מפיהם של אבי ואמי, מפי הנזירות שלימדו אותי בבית הספר היסודי, מפי הנזירים הפרנציסקנים במנזר בעברה השני של הגבעה — שאלוהים ברא את העולם, ושהוא ברא אותו מן האַיִן. לכן העולם קיים. לכן אני קיים. אשר לשאלה מדוע אלוהים עצמו קיים, התשובה הייתה עמומה משהו. שלא כמו העולם הסופי שאותו ברא כרצונו, אלוהים הוא נצחי. אין קץ לכוחו, והוא ניחן גם בכל אחת מהשלמויות האחרות בשיעור אינסופי. אז אולי אין צורך להסביר את קיומו שלו. מאחר שהוא כל־יכול, ייתכן שמשך את עצמו בציצת ראשו לכדי קיום. אם להשתמש במונח הלטיני, הוא causa sui , סיבת עצמו.

זה היה הסיפור שסופּר לי כילד. זהו סיפור שרובם הגדול של האמריקנים מאמינים לו. בעיני המאמינים הללו, אין דבר כזה "תעלומת הקיום". אם תשאל אותם מדוע קיים היקום, הם יגידו שהוא קיים כי אלוהים יצר אותו. אם תשוב ותשאל אותם מדוע קיים אלוהים, התשובה שתקבל תלויה במידת התחכום התאולוגי שלהם. הם עשויים לומר לך שהאל הוא הגורם־לעצמו, שהוא־הוא העילה להֱיותו, שקיומו מוּכל בעצם מהותו. ואולי הם יגידו לך שהשואל שאלות מחללות קודש שכאלה יישרף באש הגיהינום.

אבל נניח שתבקש מלא־מאמינים להסביר לך מדוע יש עולם במקום שום־ דבר בכלל. רוב הסיכויים שהם לא ישיבו לך תשובה מספּקת במיוחד. במסגרת "מלחמות אלוהים" הנוכחיות, נוטים מגִניה של האמונה הדתית להשתמש בתעלומת הקיום כבכלי נשק שבו הם חובטים ביריביהם הניאו־אתאיסטים. לריצ'רד דוֹקינס, הביולוג האבולוציוני והאתאיסט המקצועי, כבר נמאס לשמוע על התעלומה לכאורה. "שוב ושוב", אומר דוקינס, "חוזרים חבריי התאולוגים וטוענים כי חייבת להיות סיבה לכך שיש משהו, ולא שום־דבר". כריסטופר היצ'נס, עוד מיסיונר בלתי נלאה של האתאיזם, מצא אף הוא את עצמו לעתים קרובות מול אותה שאלה. "אם אינך מקבל את קיומו של אלוהים, איך אתה יכול להסביר מדוע קיים העולם בכלל?", שאל אותו פעם מנחה טלוויזיה ימני ובריוני מעט, ונימת ניצחון בקולו. מנחה אחרת, הפעם מן הסוג הבלונדיני וארך־הרגליים, חזרה גם היא על אותה השגה דתית. "מניין בא היקום?", היא דרשה לדעת. "הרעיון שכל זה הגיע מלא־כלום — סותר את ההיגיון והתבונה. מה היה לפני המפץ הגדול?", והיצ'נס השיב: "אני מת לדעת מה היה לפני המפץ הגדול".

מרגע שמוותרים על היפותזת האלוהים, אילו אפשרויות נותרות כדי לפתור את תעלומת הקיום? ראשית, אפשר לצפות שיום אחד המדע יסביר לא רק איך מתקיים העולם, אלא גם מדוע הוא קיים. זו, לפחות, היא תקוותו של דוקינס, הנושא עיניו אל הפיזיקה התיאורטית. "ייתכן שההתנפחות שהפיזיקאים מניחים את קיומה בשבריר של חלקיק השנייה הראשון בהתהוות היקום, תתגלה — כאשר תובן טוב יותר — כעגורן קוסמולוגי הניצב לצד העגורן הביולוגי של דרווין", כתב דוקינס.

סטיבן הוקינג, שהוא אכן קוסמולוג פעיל, נוקט גישה אחרת. הוקינג פיתח מודל תיאורטי שבו היקום, אף על פי שהוא סופי בזמן, מוּכל לחלוטין בעצמו, ללא התחלה וסוף. במודל "חסר הגבולות" הזה, כך טען, אין צורך בבורא, אלוהי או אחר. אבל אפילו הוקינג מפקפק בכך שאוסף המשוואות שלו יכול לספק פתרון שלם לתעלומת הקיום. "מהו המפיח רוח חיים במשוואות ויוצר יקום שיתנהג לפיהן?" הוא מקונן. "מדוע טורח היקום להתקיים?"

הבעיה באופציה המדעית היא כנראה זו: היקום כולל את כל מה שקיים מבחינה פיזית. הסבר מדעי חייב לכלול גורם פיזי כלשהו. אבל כל גורם פיזי, בהגדרה, הוא חלק מן היקום שאת קיומו יש להסביר. לפיכך, כל הסבר מדעי לחלוטין לקיומו של היקום נידון להיות מעגלי. גם אם יתחיל בדבר־מה זעיר ביותר — בֵּיצה קוסמית, פיסה זעירה של ואקום קוונטי, סינגולריות — הוא עדיין מתחיל במשהו, ולא בשום־דבר. המדע עשוי אולי להתחקות אחר נתיב ההתפתחות של היקום הנוכחי מתוך מצב מוקדם יותר של ממשות פיזיקלית, ואולי אפילו להרחיק לאחור עד המפץ הגדול עצמו, אבל, בסופו של דבר, יתנגש בחומה בצורה. הוא אינו יכול להסביר את היווצרותו של המצב הפיזי הראשוני מתוך הלא־כלום. כך, לפחות, טוענים בתוקף תומכיה המושבעים של היפותזת האלוהים.

במבט היסטורי, כל אימת שנדמה היה כי המדע מתקשה להסביר תופעת טבע כלשהי, מאמיני הדת נחפזו לגייס את האוּמן האלוהי כדי להשלים את הפער — ואז באו במבוכה כשהמדע הצליח בסופו של דבר להשלים את החסר. מדוע קיים העולם? ניוטון, למשל, חשב שיש צורך באלוהים על מנת שיבצע מעת לעת תיקונים קטנים במסלולי כוכבי הלכת, כדי למנוע מהם להתנגש. אבל מאה שנה מאוחר יותר הוכיח לַפְּלָאס כי הפיזיקה מסוגלת בהחלט להסביר את יציבותה של מערכת השמש )כשנפוליאון שאל את לפלאס היכן נמצא אלוהים בתרשים השמימי שלו, הוא נענה בתשובה המפורסמת “ Je n’avais pas besoin de cette hypothèse ”, "לא היה לי צורך בהיפותזה הזאת"). אך לא מכבר, מאמיני הדת גרסו כי ברירה טבעית עיוורת לבדה אינה מסוגלת להסביר את הופעתם של אורגניזמים מורכבים, ומכאן שאלוהים בהכרח "מדריך" את התהליך האבולוציוני — טיעון שהופרך באופן חד וחלק )ובשמחה לאיד( על ידי דוקינס ודרוויניסטים אחרים.

כשמחילים טיעונים כאלה של "אלוהים נמצא בפערים" על דקויות שונות בביולוגיה או באסטרופיזיקה, הם נוטים להתפוצץ בפניהם של המאמינים בהם. אבל אותם מאמינים חשים כי הם דורכים על קרקע מוצקה יותר כשמדובר בשאלה "מדוע יש משהו במקום לא־כלום?". "שום תיאוריה מדעית, כך נדמה, אינה יכולה לגשר על התהום הפעורה בין איִן מוחלט ובין יקום שלם", כתב רוֹי אבּרהם וַרגִיז, סופר בעל נטיות מדעיות היוצא להגנתה של הדת. "שאלה זו בנוגע למקור הסופי היא שאלה מֶטָא־מדעית — המדע יכול לשאול אותה, אך לא להשיב עליה". האסטרונום הידוע (והמֶנוניטי* האדוק) אוֹוֶן גינגריץ' מאוניברסיטת הרווארד מסכים איתו. בהרצאה הנושאת את הכותרת "היקום של אלוהים", שהעביר גינגריץ' בכנסיית ממוריאל בהרווארד ב־ 2005 , הוא הכריז כי שאלת ה"למה" האולטימטיבית היא שאלה "טלאולוגית" — "אין היא מתאימה לטיפולו של המדע".

לנוכח טיעונים מעין אלה, האתאיסט על פי רוב מושך בכתפיו ואומר שהעולם "פשוט ישנו". אולי הוא קיים משום שהיה קיים מאז ומעולם, או אולי צץ והתקיים לו פתאום ללא סיבה כלל. בשני המקרים, הקיום שלו אינו אלא "עובדה גולמית".**

השקפת העובדה הגולמית מתכחשת לכך שהיקום דורש, ככלל, הסבר כלשהו לקיומו. משום כך היא נמנעת מן הצורך להניח את קיומה של ממשות טרנסצנדנטלית מסוג כלשהו, כדוגמת אלוהים, כדי להשיב לשאלה "מדוע יש משהו במקום לא־כלום?". ואולם, מבחינה אינטלקטואלית, היא מעוררת רושם של כניעה ללא תנאי. ניחא, אפשר עוד להשלים איכשהו עם יקום שאין לו תכלית ומשמעות — כולנו עשינו זאת באחד מלילותיה האפלים של הנשמה. אבל יקום שאין לו הסבר? זה כבר אבסורד אחד יותר מדי, לפחות בשביל מין רודף־תבונה כמו המין האנושי. בין שאנו מודעים לכך ובין שלא, אנו מתאימים את עצמנו אינסטינקטיבית למה שלייבניץ, הפילוסוף בן המאה השבע־עשרה, כינה "עקרון הטעם המספיק". העיקרון הזה קובע, הלכה למעשה, שההסבר מתפשט לשני הכיוונים, מעלה ומטה. חייבת להיות סיבה מדוע כל אמת היא כך ולא אחרת; וחייבת להיות סיבה מדוע כל ישות מתקיימת מלכתחילה. היו שלגלגו על העיקרון של לייבניץ וראוהו כ"סתם דרישה של מטפיזיקאי", אבל זהו עיקרון יסודי של המדע, ובמדע הוא גם נחל הצלחה מסחררת; למעשה, הוא הצליח עד כדי כך, שאפשר לומר כי הוא נכון מטעמים פרגמטיים: הוא עובד. דומה כי העיקרון הזה הוא חלק בלתי נפרד מן התבונה עצמה, שכן כל ניסיון לטעון בעדו או נגדו כבר מניח מראש את תקפותו. ואם עקרון הטעם המספיק תקף, חייב להיות הסבר לקיומו של העולם, בין שאנו יכולים לגלות אותו ובין שלא.

כריכת הספר מדוע קיים העולם?

כריכת הספר 'מדוע קיים העולם?'

עולם המתקיים בלי שום סיבה בכלל — עולם אי־רציונלי, מקרי, עולם ש"פשוט נמצא שם" — יהיה מקום מדיר שלווה למי שחי בו. כך, לפחות, טען הפילוסוף האמריקני ארתור לָאבְג'וֹי. באחת מן ההרצאות שנשא בהרווארד ב־ 1933 על שרשרת ההוויה הגדולה הצהיר לאבג'וי כי עולם כזה "לא תהיה בו שום יציבות, אף לא מהוגנות; אי־הוודאות תִּפְשֶׂה בכל; כל דבר (למעט אולי לסותר־את־עצמו) יוכל להתקיים, וכל דבר יוכל להתארע, ושום דבר כשלעצמו לא יהיה אפילו מסתבר יותר מזולתו".

האם נגזר עלינו אפוא לבחור בין אלוהים ובין האבסורד הגולמי העמוק? הדילמה הזו קיננה בפאתי מוחי מאז נתקלתי לראשונה בתעלומת הקיום. היא הביאה אותי לתהות ביני לבין עצמי מה בדיוק פירושו של "קיום". המונח שנוקט הפילוסוף כדי לתאר את רכיביה הבסיסיים ביותר של הממשות הוא "עצם" או "סוּבּסטנציה". לדעת דקארט, העולם מורכב משני סוגי עצמים: חומר, שאותו הגדיר כ־ res extensa ("דבר מתפשט"); ורוח, שאותה הגדיר כ־ res cogitans ("דבר חושב"). ההשקפה הקרטֶזיאנית הזאת רווחת, במידה רבה, גם בימינו. היקום מכיל חומר גשמי: ארץ, כוכבים, גלקסיות, קרינה, "חומר אפל", "אנרגיה אפלה" וכן הלאה. הוא מכיל גם חיים ביולוגיים, שהם, כפי שגילה המדע, גשמיים בטבעם. נוסף לכך, היקום מכיל גם תודעה. הוא מכיל מצבי נפש סובייקטיביים, כמו שמחה ואומללות, חוויית הצבע האדום, תחושת הבוהן החבולה (האם ניתן לצמצם את המצבים הסובייקטיביים הללו לכדי תהליכים פיזיקליים אובייקטיביים? פסק הדין הפילוסופי עדיין לא ניתן). הסבר אינו אלא סיפור סיבתי העוסק בפריטים מתוך אחת הקטגוריות האונטולוגיות האלה. חבטת כדור הכדורת הפילה את הפינים. הפחד ממשבר כלכלי גרם למפולת בבורסה.

אם הממשות עשויה מאלה בלבד — ענייני חומר וענייני רוח, שרשת של יחסים סיבתיים קושרת ביניהם — אזי נראה שבאמת אין תקווה לפענח את תעלומת הקיום. אבל אולי האונטולוגיה הדואליסטית הזאת דלה מדי. אני עצמי התחלתי לחשוד בכך כאשר, לאחר שפלירטטתי עם האקזיסטנציאליזם בגיל ההתבגרות, התאהבתי במתמטיקה הטהורה. הישויות שמתמטיקאים מעבירים את ימיהם בהרהורים עליהן — לא רק מספרים ומעגלים, אלא יריעות n־ממדיות ושדות גָלוּאָה וקוֹהוֹמוֹלוֹגְיות גבישיות — אינן בנמצא בשום מקום בתחומי החלל והזמן. ברור שאינן דברים חומריים; ונראה גם כי אינן נפשיות. לא ייתכן, למשל, שנפשו הסופית של מתמטיקאי תוכל לאצור בתוכה אינסוף מספרים. אם כן, האם ישויות מתמטיות קיימות באמת? ובכן, תלוי איך מגדירים "קיום". אפלטון ללא ספק חשב שהן קיימות. לאמיתו של דבר, הוא סבר שאובייקטים מתמטיים, בהיותם אל־זמניים ובלתי משתנים, הם ממשיים יותר מעולם־הדברים שאנו מסוגלים לתפוס בחושינו. אבחנה זו כוחה יפה, סבר אפלטון, בכל האמור באידיאות מופשטות, כמו הטוּב והיופי. בעיניו, אידיאות כאלה הן ממשות אמיתית. כל דבר אחר אינו אלא מראית עין.

אולי לא נרצה להרחיק לכת עד כדי כך בעדכון מושגינו על הממשות. הטוב, היופי, ישויות מתמטיות, חוקי הלוגיקה: הם אינם בדיוק משהו באותו אופן כמו דברים שבחומר ודברים שברוח. ומצד שני, הם גם אינם בדיוק לא־כלום. האם הם יכולים איכשהו לסייע ולהסביר מדוע יש משהו ולא לא־כלום?

יש להודות כי רעיונות מופשטים אינם יכולים למלא תפקיד בהסברים הסיבתיים הרגילים שלנו. שטות גמורה היא לומר, לדוגמה, שהטוּב גרם למפץ הגדול. אבל לא כל הסבר חייב ללבוש צורה כזו של סיבה ומסובָב; חשבו, למשל, על הסבר להיגיון שמאחורי מהלך בשחמט. להסביר משהו, ביסודו של דבר, פירושו לעשות אותו ניתן להבנה או לפענוח. כשההסבר מוצלח, אנחנו "מרגישים שהמפתח מסתובב במנעול", בניסוחו הקולע של הפילוסוף האמריקני צ'.ס. פֶּרס. יש הרבה סוגים שונים של הסברים, וכל אחד מהם מגייס מובן אחר של "סיבה". אריסטו, למשל, זיהה ארבעה סוגים שונים של סיבתיות שאפשר להשתמש בהם כדי להסביר התרחשויות פיזיקליות, ורק אחת מהן (הסיבה ה"פועלת") מתאימה למושג המדעי הצר שלנו. הסוג המשונה ביותר של סיבתיות, על פי המתווה האריסטוטלי, הוא הסיבה ה"תכליתית" — התכלית או המטרה שלמענה נוצר משהו.

סיבות תכליתיות צצות לעתים קרובות בהסברים גרועים במיוחד (למה יורד גשם באביב? כדי שהיבולים יצמחו!). פרודיות על הסברים "טלאולוגיים" כאלה מופיעות בקנדיד של וולטר, והמדע המודרני דחה אותן, בצדק, כדרך להסביר תופעות טבעיות. אבל כשמנסים להסביר את הקיום בכללותו, האם חייבים לדחות אותן על הסף? ההנחה שלפיה הסברים חייבים תמיד לכלול "דברים" כונתה על ידי פילוסוף חשוב אחד בן זמננו, ניקולאס רֶשֶר, "אחת הדעות הקדומות המושרשות ביותר בפילוסופיה המערבית". מובן מאליו שכדי להסביר עובדה נתונה — כמו העובדה שבכלל יש עולם — יש להביא עובדות אחרות. אבל מכאן לא נובע שקיומו של דבר יכול להיות מוסבר אך ורק באמצעות דברים אחרים. אולי יש לתור אחר הסיבה לקיומו של העולם במקומות אחרים, בתחומם של "לא־דברים" כמו ישויות מתמטיות, ערכים אובייקטיביים, חוקי לוגיקה, או עקרון האי־ודאות של הייזנברג. ייתכן שמשהו המזכיר הסבר טלאולוגי עשוי לפחות לספק לנו רמז לפתרון תעלומת קיומו של העולם.

בקורס הפילוסופיה הראשון שלקחתי בתואר הראשון באוניברסיטת וירג'יניה, הפרופסור — איש נשוא־פנים, לשעבר מאוקספורד, שענה לשֵם המצלצל א.ד. ווּזְלִי — הטיל עלינו לקרוא את דיאלוגים על הדת הטבעית של דייוויד יוּם. בדיאלוגים האלה מתדיינת שלישיית דמויות בדויות — קְלֵיאַנתֶס, דֶמֵיאָה ופִילוֹן — על טיעונים שונים התומכים בקיומו של אלוהים. דמיאה, האדוק ביותר מן השלושה, מגן על "הטיעון הקוסמולוגי", הקובע, בתמצית, כי אפשר להסביר את קיומו של העולם רק אם מניחים מראש אלוהות קיימת־בהכרח כסיבתו. בתגובה, פילון הספקני — שהוא הדמות הקרובה ביותר ליוּם עצמו — מציע מהלך מחשבתי מפתה. אף כי נראה שהעולם זקוק לסיבה דמוית־אלוהים לקיומו, מציין פילון, ייתכן שהדבר נובע מעיוורון אינטלקטואלי שלנו עצמנו. תנו את דעתכם, אומר פילון, על הקוריוז החשבוני הבא. אם תיקחו כל כפולה של 9 )למשל 18 , 27 , 36 וכן הלאה( ותחברו את הספרות שלה ) 1+8 , 2+7 , 3+6 וכו'( התוצאה תהיה תמיד 9. למי שאינו מצוי בסוד המתמטיקה הדבר עלול להיראות מקרי. הבקי באלגברה, לעומת זאת, מבין מיד כי מדובר בהכרח. "כלום אין זה מן האפשר", שואל פילון, "כי בכל המערך של היקום שולט כורח דומה, הגם ששום אלגברה אנושית לא הצליחה לגלות את המפתח שיפתור את הקושי?"

הרעיון הזה של אלגברה קוסמית נסתרת — אלגברה של הקיום! — היה בעיניי מצודד לאין שיעור. המילים הללו כשלעצמן כבר הרחיבו, כמדומה, את טווח ההסברים האפשריים לקיומו של העולם. אולי בכל זאת לא מוטלת לפתחנו הברירה בין אלוהים ובין עובדה גולמית. אולי יש הסבר לא־תאיסטי לקיומו של העולם — הסבר שניתן לגלותו בעזרת התבונה האנושית. הסבר כזה לא יצטרך להניח את קיומה של אלוהוּת, אבל הוא גם לא ישלול אותו על הסף. אדרבה, אולי אפילו ישתמע ממנו קיומה של איזו חכמה על־טבעית, ומתוך כך תיענה שאלתו המבוהלת של ילד שהקדים להתפתח: "אבל אימא, מי עשה את אלוהים?"

עד כמה אנו קרובים לגילויה של אלגברת קיום כזו? הסופר מרטין אֵיימיס נשאל פעם בטלוויזיה, על ידי המראיין ביל מוֹיֶרס, אם הוא סבור שהיקום צץ פתאום והחל להתקיים. "הייתי אומר שאנחנו רחוקים לפחות חמישה איינשטיינים מן התשובה לשאלה הזאת", השיב איימיס. האומדן שלו נשמע לי נכון למדי. אבל יכול להיות, תהיתי, שאחד מהאיינשטיינים האלה כבר נמצא בינינו? מובן מאליו שאני עצמי לא יכול לקוות להימנות עמם. ואולם, אם אוכל למצוא אחד, או אולי שניים או שלושה או אפילו ארבעה מהם, ואז איכשהו לסדר אותם בסדר הנכון… ובכן, זאת תהיה משימה נהדרת.

וכך אכן החלטתי לעשות. כשיצאתי לחפש אחר תשובה לשאלה "מדוע יש דבר־מה ולא שום־דבר?" היו לי כמה קצות חוט מבטיחים. חלקם לא הובילו לשום מקום. פעם אחת, למשל, התקשרתי לקוסמולוג תיאורטי שהכרתי, שהיה ידוע בניחושיו המבריקים. הגעתי לתא הקולי שלו ואמרתי שיש לי שאלה אליו. הוא התקשר והשאיר לי הודעה במזכירה האלקטרונית. "תשאיר לי את השאלה שלך בתא הקולי ואני אענה לך במזכירה האלקטרונית", הוא אמר. היה בזה משהו מפתה. עשיתי כדברו. כשחזרתי לדירה באותו ערב, האור הקטן במזכירה האלקטרונית שלי הבהב. בלב מפרפר, לחצתי על כפתור שמיעת ההודעות. "אוקיי", פתח קולו המוקלט של הקוסמולוג, "מה שאתה באמת מדבר עליו הוא הפרה של זוגיות החומר / אנטי־חומר…"

בהזדמנות אחרת, פניתי אל פרופסור מפורסם לתאולוגיה פילוסופית. שאלתי אותו אם ניתן לתלות את קיומו של העולם בישות אלוהית, שמהותה כבר מכילה את קיומה. "מה איתך!" הוא אמר. "אלוהים כל־כך מושלם שהוא אינו צריך להיות קיים!"

בהזדמנות שלישית, באחד הרחובות בגְרֶנִיץ' וילג', נתקלתי במורה זֶן־ בודהיזם שהכרתי במסיבת קוקטייל. נאמר עליו שהוא מומחה בענייני הקוסמוס. אחרי חילופי דברים קצרים ולא מחייבים, שאלתי אותו — אולי בפזיזות מה, במבט לאחור — "מדוע יש משהו ולא שום־דבר?" בתגובה, הוא ניסה לחבוט בראשי. הוא כנראה חשב שזו הייתה חידת זֶן.

בחיפושיי אחר הארה באשר לחידת הקיום, הטלתי את חכתי קרוב ורחוק: דיברתי עם פילוסופים, תאולוגים, פיזיקאֵי חלקיקים, קוסמולוגים, מיסטיקנים וסופר אמריקני אחד חשוב מאוד. יותר מכל, חיפשתי אנשים ששכלם מתפרשׂ על פני תחומים רבים ומגוונים. על מנת שיהיה להוגה דעות משהו מועיל באמת להגיד על שאלת קיומו של העולם, הוא צריך להצטיין בתחכום אינטלקטואלי, ולא בתחום אחד בלבד. נניח, למשל, שמדען )או מדענית( ניחן בקורטוב של ראייה פילוסופית חדה. במקרה כזה, הוא עשוי להבחין שה"אֵינוּת" אשר עליה דיברו הפילוסופים שוות ערך מבחינה מושגית למשהו שאפשר להגדירו באופן מדעי — נניח, ליריעת מרחב־זמן ארבע־ממדית סגורה בעלת רדיוס שואף לאפס. אם מזינים תיאור מתמטי של הממשות האפסית הזאת אל המשוואות של תורת השדות הקוונטית, אפשר אולי להוכיח שלפיסה קטנה של "ריק מדומה" הייתה הסתברות גדולה מאפס להופיע באופן ספונטני — וששמץ הריק הזה, באמצעות המנגנון המופלא של "התנפחות )אינפלציה( כָאוֹטית", יכול היה להספיק כדי שממנו יתפתח יקום שלם ומושלם. ואם המדען הזה בקי גם בתאולוגיה, הוא עשוי לראות כיצד האירוע הקוֹסְמוֹגוֹני הזה יכול להתפרש כהַאֲצָלָה שנגד־כיוון־ הזמן מ"נקודת אומגה" עתידית, שיש לה כמה מן התכונות המיוחסות באופן מסורתי לאלוהות היהודית־נוצרית. וכך הלאה.

כדי להפליג במסעות ספקולטיביים כאלה יש צורך בלא מעט ברק אינטלקטואלי. וברק אינטלקטואלי היה גם היה ברוב המפגשים שלי. אחד התענוגות בשיחה עם הוגי דעות מקוריים על נושא עמוק כמו תעלומת הקיום הוא הזכות לשמוע אותם חושבים בקול רם. לפעמים הם אמרו דברים פשוט מדהימים. היה זה כאילו ניתנה לי הרשות המיוחדת להציץ אל תהליכי המחשבה שלהם. זה היה מפעים. אבל גיליתי שזה גם מעצים באופן מוזר. כששומעים כיצד הוגי דעות כאלה מגששים בחשיכה סביב השאלה מדוע בכלל יש עולם, המאזין מתחיל להבין שמחשבותיו שלו בנידון אינן קלות ערך כפי ששיווה בנפשו. איש אינו יכול להתיימר לעליונות אינטלקטואלית לנוכח תעלומת הקיום. כפי שהבחין ויליאם ג'יימס, "כולנו קבצנים כאן".

* המנוניטים הם נוצרים אנבפטיסטים החיים על פי עיקרי תורתו של המטיף הדתי מנו סימון ( 1496 – 1561 ) [המתרגם].

** בשיח הפילוסופי, עובדה גולמית ( brute fact ) היא עובדה שאין לה הסבר [המתרגם].

ג'ים הולט פרסם מאמרים רבים בנושאים פילוסופיים ומדעיים, בכתבי-עת כגון 'הניו-יורקר', 'ניו-יורק רוויו אוף בוקס' ו'סלייט'. 'מדוע קים העולם?' נכנס לרשימת רבי המכר של ה'ניו-יורק טיימס' וצוין על-ידי העיתון כאחד מעשרת הספרים הטובים של 2012.

זהו הפרק הראשון מתוך הספר 'מדוע קיים העולם' מאת ג'ים הולט, שראה אור בהוצאת המרכז האקדמי שלם.

 

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.