עוד לא מאוחר להציל את הציונות

מנחם בגין אמר פעם ש"בסערה ניכר רב החובל, בנגינה ניכר המאסטרו. [ואילו] המדינאי ניכר באבחנותיו, בראיית הנולד". הרצל, לפי הגדרה זו, הוא לא רק אחד המדינאים המבריקים שקמו לעם היהודי, הוא מגדולי המדינאים שהצמיחה האנושות; תחזיותיו המדויקות ידועות ומתועדות היטב. הוא הביט באנטישמיות נכוחה, הבין את האיום הטמון בה, חזה את האסון המתרגש וביקש להציל מפניו את העם היהודי. לשם כך, ביקש הרצל להקים מדינה ליהודים.

הקמת מדינת היהודים של הרצל לא חיסלה את האנטישמיות, אך היא שינתה לבלי הכר את זהותו של העם היהודי. המדינה הפכה למקור של עוצמה וגאווה בעבור יהודי העולם, וההזדהות עִמה הייתה לכלי בעל חשיבות מכרעת במאבק באנטישמיות. אך מה באשר לזהותם היהודית של הישראלים עצמם? כיצד השפיעו עליהם החזון של הרצל והקמת המדינה?

בקריאה ראשונה בכתבי הרצל נדמה כי הוא שקד יותר מכל על מציאת פתרון למצוקת היהודים וכי כל שאלה של זהות או תרבות יהודית הייתה ממנו והלאה, או לכל היותר משנית למטרתו העיקרית – התמודדות עם בעיית האנטישמיות ומניעת השואה שבדרך. הרצל דיבר על מדינה שאליה יוכלו היהודים להגר ולבנות בה מחדש את חייהם כעם. אך מה תהיה דמותה וזהותה של המדינה? על ברכי איזו תרבות יחונכו אזרחיה החדשים? חיבורו של הרצל, מדינת היהודים, מספק תשובות כלליות בלבד לשאלות הללו. בשל אדישות-לכאורה זו של הרצל לגורל היהדות ובשל העובדה שהתמקד רק בשיפור תנאי החיים של היהודים, ביקר אותו כידוע אחד העם, אשר סבר שאת עיקר המאמץ יש להשקיע בתחיית היהדות ובהקמת מרכז רוחני יהודי.

ואולם, קריאה מדוקדקת יותר בכתביו של הרצל מגלה כי הוא לא היה אדיש כלל כלפי המסורת היהודית. נהפוך הוא: הוא חזר והדגיש את מקומה המרכזי של היהדות בזהות הלאומית של העם היהודי. "הציונות היא שיבה ליהדות", הצהיר הרצל כבר בקונגרס הראשון, "עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". המכנה המשותף שאיחד בעיניו את פזורות ישראל במקומותיהן השונים והגדיר אותן כעם הוא הדת היהודית, האמונה העתיקה המשותפת לכולם. "אנו מזהים את עצמנו כאומה על פי הדת", כתב ביומנו.

שפות שונות, עם אחד

ועם זאת, הרצל לא רצה להכתיב בפרוטרוט את תכניה הספציפיים של התחייה היהודית במדינה החדשה; בה במידה שהיה מהפכן בראייתו המדינית, כך היה שמרן בתפיסתו התרבותית. הוא ביקש לשמור על הקיים, להוסיף ולשמר את התרבות היהודית של ימיו, בלי להתעלם מן ההתפתחויות שעברו עליה בשנות הגלות ומן ההשפעות המגוונות שספגה מן הסביבה. מתוך ההמשכיות הזאת, כך האמין, תיווצר מאליה מציאות חדשה:

אנו רוצים להעניק ליהודים מולדת. אבל לא בכך שנתלוש אותם בכוח מקרקע צמיחתם. לא. אלא בכך שנעקור אותם בזהירות, עם כל רקמת שורשיהם ונשתול אותם מחדש באדמה טובה יותר. כשם שאנו רוצים ליצור תנאים חדשים בתחום הכלכלי והמדיני, כך בדעתנו, לשמר בחרדת קודש את הישן, בתחום הרגשי-נפשי (מדינת היהודים, הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ו, עמ' 55)

מסיבה זו התנגד הרצל להנחלתה המלאכותית של שפה חדשה לאזרחי המדינה. בעיניו עדיף היה "שכל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו", שכן "גם 'שם' נישאר מה שהננו עתה, כשם שלעולם לא נחדל לאהוב מתוך צער וגעגועים את ארצות המולדת שמהן גורשנו". כיצד בכל זאת ידברו אזרחי המדינה זה עם זה? "השפה השימושית ביותר בתקשורת הכללית תהיה מאליה, ללא כפייה, לשפה הראשית". הרצל לא ראה כל בעיה בהעתקת הטוב שבעולם הישן אל הארץ החדשה. "קיימים בתי מלון אנגליים במצרים", טען, "ועל ראשי ההרים בשווייץ, ובתי קפה וינאיים בדרום אפריקה, וכן תיאטראות צרפתיים ברוסיה, ואופרות גרמניות באמריקה, ואילו הבירה הבווארית המשובחת ביותר נמכרת בפריז… בצאתנו ממצרים, שנית, לא נשכח מאחורינו את סירי הבשר".

"כל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת של מחשבותיו". הרצל בטיול עם ילדיו. מקור: matanya, wikicommons. ע"פ רישיון cc3.0

גישתו זו של הרצל באה לידי ביטוי גם ברומן העתידני 'אלטנוילנד', שבו חוזר המחבר ומתאר כיצד תיקח הארץ החדשה את המיטב מכל מדינה ומדינה שממנה יגיעו בניה: גן העיר ייבנה במתכונת אנגלית, בניין משרד הבריאות ידמה למקבילו הגרמני, והרחובות יזכירו את אלו הקיימים בבלגיה. העולים יביאו עימם אל המדינה היהודית את מיטב ההיצע הטכנולוגי, התרבותי והכלכלי של ארצות העולם, וכל זאת כדי "לשמור על כל הראוי להישמר". הרצל רואה אפוא בעיני רוחו תהליך טבעי, לא כפוי, של התמזגות המטענים התרבותיים שיביא עִמו כל אחד ואחד מן העולים לארץ החדשה. מתוך ה'יחד' הרב-גוני הזה, האמין, יצמח דבר חדש.

הרצל הכיר, אם כן, בחשיבותן של ההשפעות התרבותיות הזרות על מאפייניה של המדינה היהודית העתידה לבוא. ואולם, הוא עמד על כך שתרבותה תהא בעלת צביון יהודי מובהק, אשר יבוא לידי ביטוי במסגרת מה שכינה "החזיונות היהודיים" – הצגות תיאטרון ואופרה שתתמקדנה בנושאים יהודיים ואווירת יום השבת בירושלים. ביומניו הביע הרצל את התקווה כי הרבנים "יהיו עמודי תווך" במדינה העתידית וכי "הם יעוררו את האנשים, ילמדו אותם ויאירו את עיניהם". הרצל חזה גם שבכל יישוב ייבנה בית כנסת אשר "יבלוט למרחוק", ושירושלים תהיה למרכז דתי רב-עוצמה. כך, לפי דעתו, ייווצר פסיפס ססגוני של תרבויות היהודים שיגיעו לארץ והוא שיצמיח תרבות יהודית ייחודית, "מוזאיקה מוזאית" (מלשון "מוזס" כלומר, משה), אשר תשלב את החדש בישן, את ניסיונו ומורשתו של העבר בתעוזתו של ההווה.

בלי אדם חדש

יש להדגיש כי הרצל בשום פנים לא שאף ליצור במדינת היהודים אדם חדש, יהדות חדשה או יהודי חדש, ומעולם לא ביקש למחוק את כל מה שנוצר במשך אלפי שנות גלות. בעיני רוחו, היהודים עצמם, בשבעים לשונותיהם ובתרבויות המגוונות שיביאו עימם, יבנו בארץ החדשה את המדינה היהודית כפסיפס מרהיב. עירוב זה, בתוך מסגרת חיים יהודית ריבונית, יאפשר את התפתחותה של תרבות יהודית בכל התחומים – מוסיקה, ספרות, תיאטרון ואולי אפילו "אדריכלות יהודית". אמנם, אפשר שהשינויים יולידו גם יהודי מסוג חדש, אך לא תהא זו פעולה מהפכנית כי אם תוצאה טבעית של חיים חופשיים ויצירתיים. ברוח זו יש להבין את דברי גיבור ספרו של הרצל אלטנוילנד, אשר מציין שבעבר "הצעירים היהודים היו מדוללי שיער חלושים ומפוחדים", ואילו עתה הם התפתחו – באופן טבעי וללא מהפכות – והם דומים לשתילים ששורשיהם העמיקו "אל תוך האדמה המתאימה לזן זה".

גישתו השמרנית של הרצל בשאלת צביונה התרבותי היהודי של המדינה העתידית נדחקה הצדה בידי עמדות מהפכניות יותר, שקראו לשינוי דרמטי של היהדות ושל האופי היהודי. הנציג הבולט ביותר של העמדות האלה, אשר הכו שורש בזרם המרכזי של התנועה הציונית, הוא דוד בן-גוריון, שהאמין כי העם היהודי צריך להתעצב מחדש בארץ ישראל. בן-גוריון דגל "במיזוג הגלויות לחטיבה עברית אחידה", ביצירת דפוסי תרבות וחג חדשים, בשמות עבריים, בהיאחזות בקרקע, בלימוד המקרא ובחיזוק הזיקה לתקופות הריבונות העברית הקדומות בארץ ישראל. על כל אלה שרתה רוח אנטי-גלותית נחרצת. בסכמו את שנותיה הראשונות של המדינה אמר בן-גוריון:

כאן התחוללה תמורה עמוקה ויסודית בחיי מאות אלפי יהודים… מהפכה עמוקה בדמותו ובאורח חייו של היהודי… אבק אדם יהודי שחי בנכר, בתלות, בנדודים ובשעבוד… מתגבש בהיכנסו למולדת לחטיבה ממלכתית עצמאית, מעורה ומושרשת בעברה הגדול וצמודה לחזון אחרית הימים של גאולה לאומית ואנושית… ועל גזע התרבות העברית הקדומה צומח נוף של תרבות עברית חדשה ספוגה ערכי יהדות ואנושות ללא כל מחיצה בין אדם ויהודי… מהפכת אדם זו קשה למצוא דוגמתה, והיא חלה על כל שבי ציון, בין אלה שבאים מארצות אירופה ואמריקה ובין אלה שחוזרים מארצות אסיה ואפריקה (דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עם עובד, תל-אביב תשכ"ט, כרך א', עמ' 432-433)

יותר מתיאור של מה שהתרחש בשנותיה הראשונות של המדינה זהו סיכום חזונו של בן-גוריון במלוא עוצמתו: יצירת יהודי חדש במקום "אבק האדם" הגלותי, עלייתה של אומה ששורשיה נעוצים עמוק במקרא ובמלכויות ישראל העתיקות ונופיה עדים לשיבת ציון החדשה. ומה בדבר אלפי השנים המקשרות בין העבר המקראי המפואר לעתיד הציוני המזהיר? אלה תיתלשנה מעץ ההיסטוריה ותושלכנה לקרן זווית, שכן אין בהן שום סיבה לגאווה.

יהודי חדש במקום 'אבק האדם הגלותי'. לוחמי פלמ"ח, 1948. תמונה: אוצר תמונות הפלמח, The Palmach Photo Gallery, אתר פיקויקי

תוצאותיו של אותו ניסיון חברתי רחב היקף ידועות היטב. העולים מארצות האסלאם הרגישו, ובצדק, מושפלים ומודָרים; תרבותם הפכה בן לילה לבלתי לגיטימית, והם נדרשו להשילה מעליהם כאילו הייתה בגד ישן. הציבור הדתי שסירב לוותר על שמירת המצוות – שבן-גוריון ראה בה ספיח של חיי הגולה, שראוי כי יעבור במהרה מן העולם – הורחק אף הוא ממוקדי ההשפעה. תחושת העלבון ורגשות הקיפוח שיצרו את תנועת הפנתרים השחורים ומפלגת תמ"י ואחריהן גם את ש"ס, הם רק חלק מן המחיר שאותו משלמת החברה הישראלית עד היום.

כל הראוי להישמר

על רקע ניסיון מר זה, עם נפילת חומות ברית-המועצות בראשית שנות התשעים ותחילת העלייה הגדולה ממנה ארצה, זנחו מנהיגי העולים, גם אם לא במודע, את חזונו של בן-גוריון ושבו אל חזונו של הרצל. מנהיגים אלו, ואני בתוכם, חשבו כי מדינת ישראל צריכה ללמוד מניסיון העבר ולקלוט את העולים בדרך חדשה, שונה מן הדרך הציונית הקלאסית – כלומר, לא באמצעות כור היתוך המבקש למחוק את הישן, אלא על ידי שמירת "כל הראוי להישמר".

כדי ליצור פסיפס יש צורך באבנים קטנות, אך גם במלט שיצמיד אותן יחדיו. הרצל האמין כי המלט שיחבר את חלקי הפסיפס של החברה הישראלית יהיה היהדות. ואולם בפועל נדחקה היהדות הצִדה בידי בן-גוריון וממשיכי דרכו, ובמקומה הומצאה ה"ישראליות" או ה"צבריות" כדבק חברתי. ייתכן שבתחילת הדרך לא היה צריך יותר מזה, אך ככל שנקפו השנים התברר כי "הזהות הישראלית" המנותקת מהשורשים ומן ההיסטוריה היהודית דלה מכדי לחבר לאורך זמן קבוצות שונות ומגוונות כל כך. "הישראליות" של כור ההיתוך הלכה והתפוררה, תוך שהיא מותירה אחריה חלל תרבותי. וכך, בהעדר מכנה משותף משמעותי, החל הפסיפס הישראלי להתרופף בעשורים האחרונים.

ידיד אחד, עולה חדש, היטיב לתאר זאת באוזניי. "סברתי", הוא אמר, "כי בעלותי לארץ אני מוסיף לילדיי שלושת אלפים שנות היסטוריה. חשבתי שאני מביא את ילדיי ממקום שבו ההיסטוריה החלה בשנת 1917 אל מקום הנושא על כתפיו מורשת בת אלפי שנים. אולם בפועל, גיליתי מהר מאוד שבמקום להוסיף להם שלושת אלפים שנה, החסרתי להם שלושים. גיליתי שכאן ההיסטוריה מתחילה בשנת 1948 ".

ללא היסטוריה יהודית, ללא תרבות יהודית, לא יהיה אפשר ליצור כאן פסיפס אמיתי. שכן במקום שילוב מרהיב של סגנונות והשפעות, הולכת ונוצרת בארץ חברה המחולקת לקבוצות המתכנסות אל תוך עצמן, קבוצות המציבות בראש סדר העדיפויות שלהן את האינטרס הסקטוריאלי על חשבון השיקול הלאומי הכולל, קבוצות שאינן מדברות זו עם זו ונלחמות זו בזו על השליטה במדינה. מבחינתה של החברה הישראלית, שנמצאת עדיין בעיצומו של תהליך התהוות ואשר נתונה במלחמה על עצם קיומה, זהו תהליך הרה אסון.

הדרך היחידה להימנע מעתיד זה היא לשוב ולאמץ את חזונו של הרצל וליצור מחדש מדינה המאפשרת לקהילות המרכיבות אותה להביא לידי ביטוי את מורשתן ואת תרבותן הייחודית, תוך שמירה על מכנה משותף יהודי. אמת, זהו אתגר קשה, אך אין לנו שום דרך אחרת להבטיח את המשך קיומנו. עלינו להעמיק את המכנה המשותף היהודי שלנו על ידי לימוד מקיף של ההיסטוריה ושל המסורת היהודית העשירה ובאמצעות חיזוק הקשרים עם יהדות התפוצות.

למעלה ממאה שנה חלפו מאז מותו של הרצל וחזונו רלוונטי היום מתמיד. אין הוא חזון שקל להוציאו אל הפועל, אבל הוא בר-ביצוע. ובעיקר, הוא הכרחי ודחוף מאי פעם.

נתן שרנסקי הוא יושב ראש הסוכנות היהודית. כיהן כחבר כנסת ושר לענייני ירושלים, תפוצות וחברה

זוהי תמצית המאמר "על משנתו המדינית של הרצל" המופיע בספר "מאמרים חדשים על הציונות", הוצאת שלם 2006. לרכישת הספר לחצו כאן