השמש הכריחה אותי לעשות את זה – הרהור פילוסופי על יצירת המופת של אלברט קאמי.
השמש קפחה על החול בקו כמעט אנכי, והבוהק שלה על פני הים היה חזק מנשוא… קשה היה לנשום בחום האבנים שעלה מהקרקע." (44)
שעה ארוכה הלכנו על החוף. השמש ממש להטה עכשיו. היא התנפצה לרסיסים על החול ועל הים." (46)
בפרוזה של קאמי השמש אינה תפאורה. היא דמות המשתתפת בעלילה. היא מואנשת, כמו הים, כמו הגלים, כמו החול. האדם מסור בידיהם של היסודות. הוא חשוף: החום דוחק, השמש מכה, אין מפלט. אין צל. אי אפשר לזוז. הגוף מתאבן, הגוף מתכווץ. כמו רצה לא להיות. לתפוס פחות מקום. כי אין מקום. תחת השמש.
"הבוהק האדום נשאר בעינו. על החול התנשף הים בכבדות, נושם במלוא נשימתם המהירה והחנוקה של גליו הקטנים. הלכתי לאטי לעבר הסלעים והרגשתי שמצחי מתנפח תחת השמש. כל החום הזה רבץ עליי ועצר בעד התקדמותי. ובכל פעם שהרגשתי את נשיפתו החמה על פניי הידקתי את שיניי, קפצתי את האגרופים בכיסי המכנסיים, נדרכתי כולי בשביל לגבור על השמש ועל השיכרון האטום הזה שהמטירה עליי. עם כל חרב של אור שהזדקרה מהחול, מצדף מלבין או מרסיס של זכוכית, התכווצו לסתותיי." (47)
כחום החום, הזר פוגש בזרות של העולם. אין ברירה, יש להילחם. לגבור על השמש. על החוף, הוא יפגוש לבסוף את הערבי – אחר זה שהשמש משמשת לו למטאפורה, או שהוא משמש לה. עד לרגע השיא – כאשר השמש בשיאה, מסנוורת, ממיתה.
"נדמה היה לי שהשמים נפערים מקצה ועד קצה כדי להוריד גשם של אש. כל ישותי נדרכה וקפצתי את כף ידי על האקדח. ההדק נכנע, נגעתי בבטנה החלקה של הקת, ובזה, בצליל שהיה גם חד וקצר וגם מחריש אוזניים, התחיל הכול. ניערתי מעליי את הזיעה ואת השמש. וידעתי שערערתי את שיווי המשקל של היום." (49)
ברצח הערבי – שאין לו שם, שאין לו זהות, הזר כמו השמש, כמו הזר עצמו – מרסו מנער מעליו את השמש. כדי לזכות ברגע של צל: צל הכלא, צל הצינוק, בתחתית החברה, במרתפי הקיום. עד לבוא הצל הגדול. צל המוות.
ד"ר אלי שיינפלד מלמד פילוסופיה יהודית ואירופית בתוכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית במרכז האקדמי שלם.
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
