מסוק טס והשקיעה מאחוריו

הפלגתי אל לב החשכה ונהניתי מכל רגע

על גילויי ההומור בתוך הזוועה ביצירת המופת של ג'וזף קונרד

22 בפברואר 2018  |  מאת: מרלה ברוורמן

לא מזמן, כשהחלטתי לחזור ולקרוא את לב החשכה, חיפשתי את העותק שזכרתי שהיה לי והייתי בטוחה שאמצא אותו טמון אי-שם בספרייה שבסלון. תחילה חיפשתי כרך צנום – היצירה הקלסית של קונרד, המקיפה רק כ-70 עמודים, קרובה לנובלה הרבה יותר מאשר לרומן – אך משהעליתי חרס בידי, התחלתי לעבור על שמות היצירות על שדרות הספרים. בסופו של דבר מצאתי אותו, והוא אכן היה טמון עמוק – בתוך מהדורה ביקורתית של נורטון, כרך אקדמי המקיף יותר מ-500 עמודים, שהטקסט המקורי נדמה בהם כמעט כסרח עודף.

מבט חטוף בתוכן העניינים יגלה כי נורטון – ואפשר להניח שגם העולם האקדמי כולו – מבקש מאיתנו לקרוא את הטקסט מתוך גישה מסוימת מאוד. ראשית חוכמה, מופיעים שם שבעה מקורות ראשוניים על "האימפריאליזם וקונגו", ובהמשך שש מסות נוספות – הכוללות כותבים קלילים ונגישים כמו דרווין והגל – המקובצות יחדיו תחת הכותרת "גישות לשאלת הגזע במאה התשע-עשרה". ואז מגיע תורן של 15 מסות, שלא פחות מ-14 מהן עוסקות במפורש בסוגיית הגזענות. הייתה בהן אפילו אחת שהבטיחה לנתח את גישתו של קונרד לאישה האפריקאית, אם כי זכרתי במעורפל הופעת אורח של אישה אפריקאית אחת בלבד בנובלה. (ראויה לציון גם מסה שכותרתה "האם כדאי לקרוא את 'לב החשכה'?" – כותרת שיש בה בעייתיות מסוימת כשמדובר בביקורת ספרות.) יצירה זו, קובעים עורכי הנורטון, לא נועדה בהכרח להיקרא אלא להיות מובנת. במילים אחרות: הכניסה לקוראים רציניים בלבד, במטותא.

ואין להתפלא על כך, כמובן: לב החשכה, סיפור מסעה של ספינת קיטור בפיקודו של צ'רלס מרלו במעלה נהר הקונגו בשלהי שנות התשעים של המאה התשע-עשרה, בחיפוש אחר סוחר השנהב המסתורי מר קורץ, הוא, לדברי מבקר הספרות הנודע הרולד בלום, יצירת הספרות המנותחת ביותר במכללות ובאוניברסיטאות של אמריקה. זוהי גם אחת היצירות המתורגמות החביבות ביותר על חוקרי הספרות האנגלית והספרות המודרנית בעולם כולו. לב החשכה חדל מזמן להיות חוויה אינטלקטואלית אה-לה-קארט לכל סטודנט באשר הוא ונעשה למנה בתפריט קבוע, לרבות הקריאה במקורות החובה על הקולוניאליזם המערבי, התיאוריה המודרניסטית ואולי גם ניתוח פרוידיאני כלשהו בתפקיד המתאבן בארוחה הזאת.

על רקע זה מתלווה אפוא ניחוח מסוים של וידוי להיזכרותי בחוויית הקריאה הראשונה שלי את לב החשכה. כן, למדתי אז בקולג', אבל העותק שלי היה מהדורת דובֶר חסכונית שכבר יצאה מזמן מן המחזור: גרסה זולה הכוללת את הטקסט בלבד, וה"פרשנות" היחידה שנלוותה אליו הייתה פסקה אחת של פרטים ביוגרפיים. הצטרפתי למסעו של מרלו ללא כל הכנה וללא כל ציפייה. ואחרי התחלה לא קלה – חוויה המוכרת כמעט לכל קוראי קונרד, שכתיבתו הדחוסה ומשפטיו הארוכים והנפתלים עלולים להרתיע קוראים מהזן הנחוש פחות – גיליתי שהתמכרתי, חד וחלק. אם לדייק מעט יותר: השתעבדתי.

לב החשכה הוא המון דברים. ואני מבקשת לטעון שאחד מהם הוא הנאה צרופה. בניגוד לחוויה האינטלקטואלית המחושבת שמהדורת נורטון (וכמוה, אבוי, גם קורסים אקדמיים רבים) מבקשת ליצור, קריאת יצירת המופת הזאת של קונרד הייתה בשבילי טלטלה רגשית, ואפילו חוויה תוססת יותר מן הראוי לחיבור ממוצע מהמאה התשע-עשרה הנכלל בהרבה רשימות קריאה אקדמיות.

ואולי הטעות טמונה בכלל בגישתנו לקריאת קונרד, ולקריאת קלסיקות בכלל?

דיוקנו של ג'וזף קונרד

"להשתמש בכוחה של המילה הכתובה כדי לגרום לכם להרגיש.", ג'וזף קונרד.

בהקדמה לנובלה המוקדמת שלו The Nigger of the 'Narcissus' ("הכושי איש 'נרסיסס'") כתב קונרד כי כוונתו כאוֹמן הייתה "להשתמש בכוחה של המילה הכתובה כדי לגרום לכם להרגיש… ובראש ובראשונה לגרום לכם לראות". בלב החשכה ביקש קונרד לגרום לנו לראות כי לאמיתו של דבר מבדיל קו דק מאוד בין מה שמכונה "ציוויליזציה" לבין מה שמכונה אצל האירופים "פראי אדם". הוא מבקש שנראה גם כי יחסם האכזרי והמזעזע, ולא פעם גם חסר התכלית, של אותם אירופים לילידי הארצות הנתונים למרותם מפריך את תפיסתם שהם "מרוחק[ים] כל כך מן הלילה של התקופות הראשונות"[i]. כל זה ידוע ומוכר. אך מעניין לגלות שקונרד מבקש לפעול דווקא על החושים.

גישה אינטלקטואלית לנושא שעל הפרק, סבר קונרד, לא תצלח – היא לא תוכל לאלץ אותנו הקוראים לצאת למסע התבוננות עצמית משל עצמנו, המקבילה המטפורית למסעו של צ'רלס מרלו אל לב קונגו. אנו הקוראים זקוקים למשהו חזק יותר מאותם "מונולוגים נפלאים על, על מה דיבר? על אהבה, על צדק, על דרך החיים הנכונה – וכדומה"[ii] – כפי שמרלו אומר פעם בזלזול על קורץ. לא, דומה שקונרד אומר לנו; מי שמבקש להגיע להארה צריך להגיע מתוך בלבול. יש לתפוס את תשומת ליבנו, לטלטל את תפיסת המציאות שלנו. במילים פשוטות, כדי להתעמת עם הזוועה הקיימת בתוך המצב האנושי נחוצה לנו מנה נאה של חוש הומור.

הומור שחור, כמובן, מהסוג שג'וזף אחר, שכתב כחצי מאה אחרי קונרד, ילטש לכלל שלמות בסאטירה האנטי-מלחמתית שלו מלכוד 22. ביצירתו הקלסית של קונרד כבר מופיעים כל אותם אמצעים ספרותיים הפועלים ליצירת עירור מנטלי והעונג שמסב לנו פענוח משמעויות עמוקות: אבסורד, אי-הלימה, סתירה. דוגמה לכך מופיעה בשלב מוקדם בסיפור, זמן קצר אחרי שמרלו מגיע לבסיס המסחרי שבפנים הארץ: התלקחות פתאומית ובלתי מוסברת של סככה – מבנה שתכלית קיומו אינה ברורה כל עיקר ושהצלתו לא רק שאינה אפשרית אלא שגם אין בה טעם:

באחד הערבים התלקחה סככה שנבנתה מעשב, גדושה בד לבן, כותנה מודפסת, חרוזים, ואין לי מושג מה עוד, ועלתה באש באופן פתאומי כל כך עד שהיה אפשר לחשוב שהאדמה נפערה כדי שאש נקמות תכלה את כל הפסולת הזאת. אני עישנתי מקטרת בשקט ליד הספינה המפורקת שלי, וראיתי את כולם מכרכרים באור, בזרועות מורמות, והנה האיש החסון המשופם רץ כמטורף אל הנהר, דלי פח בידו, והוא מרגיע אותי ואומר שכל האנשים "מתנהגים נפלא, נפלא", ממלא בערך קווארט מים ורץ בחזרה. שמתי לב שיש חור בתחתית הדלי שלו[iii].

אותו חור שבתחתית הדלי הוא האנלוגיה הטובה ביותר ליוהרה ולחוסר הטעם של כל המפעל האימפריאלי באפריקה.

טנגו דומה של חוסר תכלית ואבסורד, של שלווה ואנדרלמוסיה גדולה, מרחף גם מעל הדרך האובייקטיבית שבה מתאר מרלו את מלאכת הנחתה של מסילת הרכבת של החברה:

נשמעה צפירה מימין, וראיתי את האנשים השחורים רצים. פיצוץ עמום זעזע את הקרקע, סילון עשן בקע מהצוק, וזה הכול. שום שינוי לא ניכר בפני הסלע. בנו שם מסילת רכבת. הצוק לא עמד בדרכו של שום דבר; אבל פיצוץ הסלעים ללא תכלית – זאת היתה כל המלאכה שנעשתה[iv].

דווקא הנימה המרוסנת של מרלו הופכת את הסיפור לצורם כל כך, ולפיכך חזק כל כך. למעשה, אותה נימה מרוחקת במתכוון שנוקט קונרד מבטיחה את מקומו בתולדות הספרות המודרניסטית; קו ישר מוביל מכאן אל "ההדק נכנע"[v] המאופק של מרסו בהזר של קאמי. הפער בין הסיפור המסופר לבין הנימה הרגשית שבה משתמש המספר יוצר שוב ושוב קומדיה מפתיעה, ואפילו מזעזעת – דוגמת תיאור מותו של ההגאי האפריקאי בהתקפה הנערכת על הספינה, הזרקת פעולה פתאומית ומפתיעה למהלך נרטיבי איטי. "האיש", כותב קונרד,

התגלגל על גבו ובהה בי; שתי ידיו לפתו את המקל. זאת היתה חנית שנזרקה או הוטחה דרך הפתח, והיא פגעה בגופו מן הצד מתחת לצלעות; הלהב חדר פנימה ונעלם מן העין, והשאיר חתך נורא; נעלי היו מלאות; שלולית דם נחה דומם בברק אדום תחת ההגה…[vi]

ואז, מהתיאור החף מסאטירה של קרשי הרצפה הרוויים בדם, המסופר במקצב סטקאטו של פסקאות קצרות המובילות אל שיא כלשהו, אנו מגיעים במעבר חינני כהעברת הילוך אוטומטי אל התרה מוחלטת:

"אתה יכול לאחוז בהגה?" שאלתי את הסוכן בלהיטות. הוא נראה מפקפק מאוד; אבל אני תפסתי אותו בזרועו, והוא הבין מיד שאני מתכוון שיאחז בהגה בין כך ובין כך. האמת היא שהייתי מדוכדך ולהוט להחליף את הנעליים והגרביים[vii].

ברגעים אלה אנחנו אמורים דווקא לבוז למרלו – לריחוקו, לכנות האכזרית והבוטה שהוא מפגין לנוכח הטרגדיה, ולאי-יכולתו, או לסירובו, להתעלות מעל לנקודת המבט האישית גם כשהמצב מחייב זאת בעליל. ובכל זאת אנחנו מגלים שאנחנו דווקא מזדהים איתו – אם בשל הדרך הפסיבית שבה הוא מעריך את האבסורד שבמפעל הקולוניאליסטי כולו או בשל הודאתו האנושית, האנושית כל כך, בסלידה שמעוררים בו הגרביים הספוגים בדם. אין דומה לקונרד ביכולת לזווג בין פעולה בוטה לבין הבנה פסיכולוגית דקה. האם יש סופר המיטיב ממנו ללהטט במיומנות שכזאת בין הקצוות הכה מנוגדים של החוויה האנושית?

חייל על הקרקע ממתין למסוק שנוחת בג'ונגל

'לב החשכה' שימש כשהראה לאחד הסרטים המוערכים ביותר- 'אפוקליפסה עכשיו'.

למעשה, אם ניתן לדבר על אתגר מרכזי אחד בקריאת לב החשכה, הרי אין זה, כפי שטוענים רבים, אורך משפטיו של קונרד, אלא הצורך להתמודד עם האמביוולנטיות המטרידה והלא נעימה הקיימת בחיים עצמם, אותה אמביוולנטיות המוצגת בצורה כה ברורה בזכות גישתו הקומית של קונרד.

אנו רואים זאת היטב, למשל, בתיאור דמותו של מנהל החשבונות המטופח והמוקפד, הגורר עימו את תפיסותיו האירופיות ללב היבשת האפריקאית. הפער שבין לבושו – "צווארון גבוה ומעומלן… מכנסיים צחים כשלג… ומגפיים מבריקים" – לבין התנאים הפרימיטיביים השוררים סביבו – שלא לדבר על המוני הילידים הגוועים לאיטם ממחלות ומרעב על סף דלתו – הוא פער אבסורדי וקומי בעליל. דומה שקונרד מתענג על ההצגה האירונית המופרזת של הטיפוס הזה, הקיצוני מכל הדמויות האירופיות שלו:

נאלצתי לחכות בבסיס עשרה ימים – נצח נצחים. גרתי בסוכה שבמתחם, אבל כדי לברוח מן התוהו ובוהו הייתי נכנס לפעמים למשרדו של מנהל החשבונות. המשרד היה בנוי מקרשים אופקיים, ואלה חוברו באופן גרוע כל כך, עד שכאשר רכן האיש על שולחן הכתיבה הגדול היה מסורג מצווארו ועד עקביו בפסים צרים של אור שמש… וגם חם היה שם; זבובים גדולים זמזמו בדורסנות, ולא עקצו אלא ננעצו. בדרך כלל ישבתי על הרצפה בזמן שהוא, בהופעתו המושלמת (ואפילו הדיף ניחוח קל של בושם), ישב במרומי השרפרף וכתב. לפעמים היה נעמד לחלץ את עצמותיו. כשהכניסו לחדר מיטת גלגלים ואדם חולה (נכה, סוכן של ה"חברה" שהובא מפנים הארץ), התרעם, אך בעדינות. "האנחות של החולה הזה מסיחות את תשומת לבי. ובלעדיה קשה מאוד להישמר מטעויות בחישוב באקלים הזה"[viii].

אם אנחנו נהנים ללגלג קלות על מחזה מגוחך זה של אירופי מטורזן ומטופח בלב החום וההמולה, הרי ברור לנו שהצחוק הזה מתקיים בלב הזוועה המופיעה אצל קונרד בצורה מרומזת בלבד – למשל בתיאור דמותו של אדם מורעב כל כך עד שאינו יכול להרים אל פיו אפילו את העוגייה שנותן לו מרלו – ובכל זאת אנו יודעים שהיא שורה בכול. אך מרלו מכנה את מנהל החשבונות "הפלא הזה" ואינו מנסה להסתיר את התפעלותו ממנו. שהרי, דומה שמרלו אומר לנו, האיש הצליח לשרוד, ובמקום הזה עצם ההישרדות היא הישג לא מבוטל. אם דבקות בלתי מתפשרת גם במוסכמות המטופשות ביותר היא מה שיש לעשות כדי להימנע מצמד האויבים הללו, מוות וטירוף, בג'ונגל המסרב להיכנע למרותם של האימפריאליסטים למרות כל מאמציהם, הרי מרלו אינו יכול שלא להתרשם. וגם אנחנו.

וישנו כמובן גם מר קורץ המסתורי, שהחיפוש אחריו מניע את מסעה של ספינת הקיטור של מרלו במורד הנהר ואל תוך נבכיה האפלים של הנפש. אנו מתוודעים אליו לראשונה באמצעות ציור שצייר, שאותו רואה מרלו תלוי בבסיס המסחרי המרכזי. נראית בו "אשה עטופה ביריעת אריג ומכוסת עיניים, נושאת לפיד בוער. הרקע היה אפל, כמעט שחור"[ix]. כרבים מהאימפריאליסטים לאורך ההיסטוריה, כוונותיו המוצהרות של קורץ היו הומניסטיות באופיין: כפי שכתב בדיווחו הראשון לחברה, הוא ביקש ליצור עבור הילידים מרכז "לתִרְבּוּת, לשיפור, להדרכה"[x]. אך משטעם בג'ונגל את טעמו של הכוח שניתן בידיו – הכוח שעצם הישרדותו תלויה בו, למעשה – נשרה מכתפיו גלימת הציוויליזציה עצמה ועימה כל האידיאלים היפים. כשמרלו מגיע אליו ומוצא אותו שדוף, טרוף דעת וגוסס, קורץ כבר ביסס לעצמו מעמד של אל בבסיס שבפנים הארץ ובאמצעות שימוש אכזרי בכוח אילץ את בני המקום להביא לו שנהב. הגילוי המזעזע של ראשי הילידים המשופדים על חניתות בשביל המוביל אל ביתו של קורץ, כמין שביל לפידים מקאברי, מפריך בעליל את יומרת הכוונות הטובות של האירופים. הוא גם חושף את הדחפים האפלים הטמונים בליבו של כל אדם ורק ממתינים לתנאים הנכונים שישחררו אותם מסוגרם. אבל התנגדותו של מרלו לשיטותיו של קורץ מהולה בהערצה. "הוא היה אדם מיוחד במינו"[xi], אומר מרלו, ואותן חמש מילים כוללות בחובן את מלוא החידה המוצגת בקלסיקה של קונרד. האם חיבור של ביקורת חברתית יכול להסתפק בסוף פתוח? האם יצירה בדיונית עשויה להיות חינוכית ומהנה בעת ובעונה אחת? האם אנחנו יכולים להיות מרותקים אל קורץ ואל כל מה שהוא מייצג עד כדי כך שלא נוכל פשוט לחוש כלפיו רגש חד-משמעי כמו בוז?

ספינת קיטור שטה במעלה הקונגו שחור לבן

ספינת קיטור בנהר הקונגו מאותו הדגם עליו שט מרלו.

הבחירה לספר את סיפורו של מרלו על סיפונה של ספינה נוספת, באוזני קהל מאזינים המורכב ממלחים, הולמת ביותר. לב החשכה, כסיפור בתוך סיפור, מבטיח שאנו, הקוראים, לא נחמיץ את העובדה המרכזית של קיומו: בראש ובראשונה זהו סיפור, וככל סיפור טוב הוא מבקש לרתק אותנו ולא להרפות עד הרגע האחרון. הוא נועד לצרף אותנו למסע, כפי שאכן עושה מרלו.

סיפורים שואבים אותנו בדרכים שונות, אבל המוצלחות שבהן הן דווקא הפחות דידקטיות. אם בחיים האמיתיים הדחף הוא לעבר ההצהרתי והמוחלט, הרי בתחום הספרות ההפך הוא הנכון: תפקידו של הכותב הוא לא לומר לנו מה לחשוב או איך להרגיש, אלא לאפשר לנו לחשוב ולהרגיש בעצמנו. ואם ההתבוננות תבוא על חשבון הבהירות, יהי כך. ספר גדול אינו צריך לפתור בשבילנו את דו-המשמעות אלא לחשוף אותה ולהניח לה להתרוצץ במוחנו. בספרו מדוע לקרוא את הקלסיקונים? כותב הסופר האיטלקי המהולל איטלו קלווינו כי "יצירה קלסית היא ספר שאינו חדל אף פעם לומר מה שיש לו לומר". נדמה לי שזהו בדיוק כוחו של לב החשכה: קונרד אינו חושש להותיר דברים שאינם נאמרים, ובכך מניח לנו להשלים את הפערים בעצמנו. המסקנות שאליהן אנו מגיעים נעשות אפוא שלנו.

וזה בדיוק מה שמפריע לי בגישת נורטון ללב החשכה. בניסיון לחלץ תגובה מסוימת מהקוראים, לכוונם לעבר מסקנה מוגדרת מראש, הולך לאיבוד משהו חשוב ואפילו חיוני. קודם כול, הרשות לצחוק: אם מהעמוד הראשון ידוע לי שעליי להזדעזע ממעשיו הרעים של האימפריאליזם, האם ארשה לעצמי לצחקק או לחייך? האם מותר לי להיסחף בסיפור עד כדי כך שהקשרו לא יצליח להפיק ממני את התגובה ה"נאותה"? והאם אעז להעביר את חיפוש המשמעות למקום השני, אחרי תפקידה הראשוני של היצירה – להסב הנאה?

היוונים הקדמונים סברו שלספרות יש ערך רק אם היא משביחה את הקורא. אבל במאה העשרים החלו הסופרים להתעקש כי תכליתה של הספרות הוא לבדר. (כך יכול היה מחבר מפורסם של ספר אחר שנוי במחלוקת על הגזענות להזהיר את קוראיו בצאתם למסע לאורך נהר נוסף, המיסיסיפי, ארבע-עשרה שנים לפני פרסום לב החשכה, במילים אלה: "מי שיבקש למצוא מוסר השכל ב[סיפור זה] יגורש".) אין ספק שהדחף לקרוא את חיבורו של קונרד כפמפלט פוליטי מובן וברור. שהרי אם לא נוכל לשאת את עינינו אל הסופרים הגדולים ולהשכיל מהם, אל מי נוכל בכלל לשאת את עינינו? זו הייתה הביקורת שהטיח הסופר הניגרי הנודע צ'ינואה אצ'בה ביצירת המופת של קונרד: קונרד אמור היה לדעת שלא עושים כך. בניסיונו להתבונן בנפש האירופית נכשל קונרד בהצגת האפריקאי כאדם שאיננו אנושי במלוא מובן המילה. על פי אצ'בה, מי שמהלל את נשגבותה של המשימה שנטל קונרד על עצמו פוטר אותו מהמחויבות הכרוכה בכישרונו: "אני מצפה מאוֹמן גדול, מאדם שהרבה לחקור, מאדם שגילה עניין באפריקה, שלא לעשות את חיינו קשים יותר".

אומנם לב החשכה לא תבע את פירוקו של המבנה שעליו התבססו הגזענות והאימפריאליזם האירופיים. לראות בכך הזדמנות שהוחמצה פירושו להבין את הביקורת הרבה שצמחה סביב יצירת המופת של קונרד במהלך כ-120 השנים שחלפו מאז פרסומה, ואת הצגתה בקורסים אוניברסיטאיים רבים לצד טקסטים אחרים שמרדדים את סיפורו של קונרד לרמה של מוסר השכל. אבל לאמיתו של דבר לב החשכה איננו מוסר השכל. זהו סיפור, וקסמו המיוחד טמון ביכולת לשאוב לתוכו את המאזין.

פעמים רבות מדי, ומתוך כוונות טובות לחלוטין, הפוליטיקה מנצחת את חוויית הקריאה ואת הניסיון ליצור זיקה בין טקסט לבין הנאה. אלא שהזיקה הזאת היא הצעד הראשון לקראת הפנמתה של יצירה ספרותית והפיכת הדמויות הספרותיות, תלאותיהן והעולמות שבהם הן חיות לחלק מחיי הנפש שלנו – והתקווה האחרונה המדרבנת אותנו לצאת להרפתקה של קריאת יצירה קלסית.

 


הערות:

[i] כל המובאות להלן לקוחות מתוך ג'וזף קונרד, לב החשכה, מאנגלית אופירה רהט, כרמל 1999.

המובאה כאן מעמ' 56.

[ii] עמ' 88.

[iii] עמ' 36-37.

[iv] עמ' 25.

[v] אלבר קאמי, הזר, עברית אילנה המרמן, עם עובד, עמ' 59.

[vi] עמ' 70.

[vii] עמ' 71.

[viii] עמ' 29-30.

[ix] עמ' 39.

[x] עמ' 51.

[xi] עמ' 112.


מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.