email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

האם יש עתיד ליהדות צרפת?

כבר לפני עשר שנים חזה פרופ' שמואל טריגנו את המשבר שחווים כעת יהודי צרפת. מה יהיה גורל הקהילות היהודיות בעידן של עליית האנטישמיות לצד התגברות כוחו של האסלאם הפוליטי, ומה הגורמים למשבר?
האם יש עתיד ליהדות צרפת?

גל האנטישמיות שפקד לאחרונה את אירופה לא פסח, כידוע, גם על צרפת. ואולם מאחורי ההתפרצות שאירעה במדינה זו מסתתר סיפור ייחודי. בניגוד לטענות המקובלות בדבר האווירה האנטי-יהודית בצרפת, אין לה ולא כלום עם מדיניות ישראלית כזו או אחרת כלפי הפלסטינים; שורשיה טמונים עמוק בנבכי התרבות הפוליטית הצרפתית. על כן תהיה זו טעות לטעון, כפי שאכן טוענים רבים, שהבעיה תיפתר באמצעות חיסול הסכסוך הערבי-ישראלי או בשיטות מקובלות שונות כגון אכיפה מוגברת של החוק או מסעות הסברה לפיתוח המודעות הציבורית; ההתפרצות האנטישמית הנוכחית אינה אלא תסמין של משבר עמוק לאין שיעור שבו נתונה יהדות צרפת.

כדי להבין את הבעייתיות בחייהם של יהודי צרפת של היום, יש לזכור כי ראשית הציונות המדינית קשורה גם היא במדינה זו. כעיתונאי צעיר שסיקר את פרשת דרייפוס בשנת 1894, חזה בנימין זאב הרצל במו עיניו במצבו הרעוע של היהודי באירופה המודרנית. האמנציפציה, השכיל להבין אז, לא הייתה אלא פתרון חלקי לבעיה היהודית: היא העניקה ליהודים זכויות אזרחיות מלאות, אך לא הבטיחה את עתידם כציבור דתי, לאומי או אתני. במילים אחרות, היא נתנה מקום לפרט היהודי, אך לא לעם היהודי.

הרצל עמד על כך שהשלכותיה של פרשת דרייפוס חורגות מעבר לחלוקתה של צרפת לאנטישמים ולמתנגדים לגזענות; הפרשה אישרה בפניו כי הבעיה היהודית אינה רק סוגיה הומניטרית אלא גם – ואולי בעיקר – סוגיה פוליטית, שכן הלגיטימיות של עצם קיומו של העם היהודי היא שעמדה למשפט. הישגו החשוב ביותר של הרצל היה לפיכך עצם הפוליטיזציה של בעיית היהודים, מענה הכרחי לדה-פוליטיזציה של עצם הקיום היהודי שביקשה האמנציפציה לחולל. הרצל הבין שבלא ריבונות מדינית, יהיה העם היהודי נתון לאיום מתמיד.

האמנציפציה הפוליטית של היהודים במאה התשע-עשרה הייתה אמורה להביא להיעלמות האנטישמיות. בקבלם זכויות שוות כפרטים, תוך ויתור על זהותם היהודית הקולקטיבית, היו היהודים לכאורה לאזרחים שווים. ואולם במקום להיעלם, שבה שנאת היהודים והופיעה בלבוש חדש. היות שקיומו הקולקטיבי של העם היהודי מעולם לא נמחק באמת, וכיוון שלא זכה להכרה ולקיום רשמי, ראתה החברה הדמוקרטית ביהודים אומה חשאית שפלה, הרוקמת מזימות אפלות להשתלט על העולם. היהודים הואשמו בהסתרת מניעיהם החתרניים האמיתיים מאחורי חזותם האזרחית הרשמית; כאז כן היום זוהה העם היהודי עם המזימה היהודית.

בהופכם לאזרחים צרפתים נהיו היהודים לצרפתים "בני דת משה", כלומר לאזרחים פרטיים שאינם מזדהים עם קולקטיב כלשהו לבד מן האומה הצרפתית עצמה. כוונת הממסד במתן אזרחות חדשה זו הייתה שהיהודים ינתקו כל קשר עם אומה יהודית גדולה יותר, ואפילו עם "קהילה" יהודית לכידה בצרפת. "התכנית שאנו מפתחים", כתב האב גרגואר, "כוללת את פירוקן של הקהילות היהודיות". ואף על פי כן, לאחר המהפכה, נוצר מבנה מוסדי ריכוזי ששימר את זכותם הדתית של היהודים לקיים את מצוות היהדות בתור אזרחים פרטיים. נפוליאון חִייב את כל יהודי צרפת לסור למרותו של מוסד ממשלתי אחד ויחיד, שנודע כקונסיסטואר המרכזי של צרפת. מוסד זה הסדיר את כל ההיבטים של החיים היהודיים, ובהם הפולחן, החינוך וסמכויותיהם של כוהני הדת, ובאופן עקיף הביא למעשה לשיקום החיים הקהילתיים היהודיים במדינה. משום כך, בפועל, לא ביטל מעשה זה את השתייכותם הקהילתית של היהודים – הוא פשוט הגדיר אותה מחדש באמצעות מוסד ממשלתי ריכוזי.

שניות זו עמדה בבסיס החיים היהודיים בצרפת עד למלחמת העולם השנייה. רק בתקופת המלחמה חשפו משטר וישי ומוראות השואה את התוצאות המחרידות של ההישענות המופרזת על הדגם האינדיבידואליסטי של האמנציפציה. אכן, השפעת השואה על תפיסת האזרחות היהודית בצרפת אינה ניתנת לשיעור. היא בישרה את קצו של הדגם אשר הגדיר את הזהות היהודית במדינות האירופיות, ובייחוד בצרפת, על פי הפרט, תוך התכחשות ברורה לקיומו של קולקטיב יהודי.

השואה הגדירה מחדש

בעקבות השואה לא יכלו עוד יהודי צרפת לקבל את הכפילות המבנית שהגדירה לפנים את חייהם. בשנות המלחמה התנכר אליהם משטר וישי ושלח אלפים מהם לאושוויץ. ואולם עקב מעורבותם במחתרת הצרפתית, והודות לסיוע שקיבלו מצד חלק גדול מן האוכלוסייה האזרחית במדינה, ניצלו כשמונים אחוזים מכלל יהודי צרפת. לאחר המלחמה נחלקו ביניהם יהודי צרפת באשר לדרך הראויה להתמודד עם שאלת זהותם: מקצתם העדיפו אמנם לשנות את שמם בניסיון להרחיק עצמם משורשיהם, אולם זרם חזק ובעל משקל בתוכם גמר אומר להניח את היסודות לזהות צרפתית יהודית חדשה – זהות אשר בניגוד לקודמתה לא תתכחש עוד לקיומו של העם היהודי. מטרתו של זרם זה הייתה מהפכנית: מאז ראשית ימי האמנציפציה לא הייתה "קהילה יהודית" מוצהרת בצרפת – ובכוונתם היה לשנות זאת.

dreyfus

משפט דרייפוס. איור מתוך עיתון צרפתי, 5 בינואר 1895

לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמו לראשונה מרכזי קהילה יהודיים, שהיו תשתית להתפתחותה של זהות תרבותית יהודית, בשונה מן השיוך הדתי המוכר. בהתפתחויות אלו קשורה גם צמיחתו של זרם חדש של הגות יהודית. זרם זה, שכונה "אסכולת פריז", הפגיש בין אינטלקטואלים דוגמת אנדרה נֶהֶר, ליאון אשכנזי, עמנואל לוינס ואליאן אמדו-לוי-וַלֶנְסי, ופעל לעיצוב זהות יהודית אשר תשלב בתוכה את האוניברסלי ואת הפרטי, את החילוני ואת הדתי גם יחד. גישה פילוסופית חדשה זו הכירה בגלוי בקיומה של "קהילה יהודית" בצרפת, העלתה על נס את ייעודם ההיסטורי של היהודים ושל מדינת ישראל, ובה בעת ביקשה ליצור דיאלוג בין הזהות היהודית הייחודית הזאת ובין ההגות המערבית. דגם חדשני זה של יהודיות, ששילב ראייה אינדיבידואלית איתנה בנאמנות ליסודות הריכוזיים העל-קהילתיים של המדינה, כמעט לא נתקל בהתנגדות כלשהי מצד החברה הצרפתית באותה תקופה; ולמעשה, לזמן מה נדמה היה שהפך למוסד של קבע.

ככל שחלף הזמן הלך והתעצם תהליך גיבושה של זהות יהודית קהילתית חזקה. מגמה זו התעצמה במיוחד עם התגברות ההגירה היהודית מצפון אפריקה לצרפת בשנות החמישים והשישים. אותו יסוד יהודי צפון אפריקני, בעל מסורת של הזדהות קהילתית רבת-עוצמה, הפיח רוח חיים בקהילה היהודית בצרפת. רוח זו באה לידי ביטוי במלחמת ששת הימים, למשל, בשעה שהיהודים הצרפתים יצאו לרחובות כאיש אחד כדי למחות במפגן נועז של חיוניות פוליטית נגד מדיניות הממשלה הצרפתית כלפי ישראל. מעשה זה, שהתרחש זמן קצר לאחר שצרפת זנחה את מדיניותה הפרו-ישראלית, הניע את דה-גול לתאר את היהודים כעם "בטוח בעצמו ודומיננטי", אמירה שביטאה שינוי ביחס אל היהודים הצרפתים. במאי 1968 יצאו סטודנטים רבים והמוני פועלים להפגין ברחובות פריז נגד מה שכינו "מדינת המשטרה" הצרפתית, ששוטריה הם בני-דמותם של אנשי האס-אס הנאצי. אף על פי ש"מרד הסטודנטים" ההוא לא הביא לשינוי של ממש בסדרי המשטר, לעצם חתירתו הקנאית תחת סמכותה של המדינה הריכוזית היו לה השלכות מרחיקות לכת על אופי החיים הציבוריים בצרפת.

כעבור זמן התברר שמרד הסטודנטים היה נקודת מפנה חשובה גם מבחינת הקהילה היהודית. רבים ממנהיגי ההתקוממות היו יהודים, ואין תֶמה שבמהלכה השתלטו סטודנטים יהודים על בניין הקונסיסטואר בפריז – סמל התרבות הפוליטית המסורתית של המדינה. בהתקפה סמלית זו יצאו למעשה הסטודנטים – יהודים בני הדור הצעיר - נגד אחדות יהדות צרפת, ובפעם הראשונה הטילו ספק בעצם הרעיון של "קהילה יהודית" צרפתית אחת ויחידה.

בעשרים השנים שלאחר מכן התחוללה תמורה דרמטית בפוליטיקה הצרפתית, שהחלה לגלות נטייה פרו-פלסטינית ואנטי-ציונית מובהקת. מצבה של יהדות צרפת ובעיותיה החריפו עוד יותר בעקבות עלייתם לארץ של חברי אסכולת פריז – מלבד החריג הבולט לוינס – לאחר מלחמת ששת הימים. לאמיתו של דבר סימנה עלייה זו את כישלון ניסיונם הפילוסופי למצוא מקום לזהות יהודית קולקטיבית בתוך מסגרת התייחסות אוניברסלית.

המהלומה של מיטראן

עליית השמאל לשלטון בשנות השמונים הפכה את תורת זכויות האדם לאידיאולוגיה הפוליטית הרשמית במדינה. באותה עת עשתה הקהילה היהודית של צרפת טעות מכרעת. היא נטשה את הנייטרליות הפוליטית שאפיינה אותה בעבר ושהייתה חיונית לאיחוד חלקיה השונים, כדי להשיג השפעה פוליטית ממשית. היהודים דורבנו להצביע בבחירות לנשיאות של שנת 1981 נגד הנשיא המכהן ולרי ז'יסקאר דסטאן ממפלגת הימין המרכזית, "האיחוד לדמוקרטיה צרפתית", ולטובת מועמד המפלגה הסוציאליסטית, פרנסואה מיטראן.

התגייסותה של יהדות צרפת לקרב נגד לה פן הייתה, לפחות בחלקה, טקטיקה שבאמצעותה הצליח מיטראן לשַוות נופך של אמינות לטוהר כוונותיו האנטי-פשיסטיות; מבחינת השמאל היו היהודים הקרבנות המושלמים של הגזענות – דימוי שרק התעצם בעקבות התקפת הטרור על בית הכנסת ברחוב קופרניק. המפלגה הסוציאליסטית של מיטראן, בשיתוף פעולה עם איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת, יצרה את התשתית להקמתה של תנועה אנטי-פשיסטית עממית, "אס-או-אס גזענות", אשר נאבקה במסע התעמולה של החזית הלאומית נגד מהגרים ערבים. את מטרת המאבק של התנועה המחישה באופן הנוקב ביותר סיסמתה "המהגרים שווים ליהודים", שביקשה להעביר את המסר כי המהגרים סובלים מאותן בעיות של גזענות ושנאה שמהן סבלו יהודי צרפת, קרבנות השואה. אולם סיסמה זו תשוב לרדוף את היהודים, כשימצאו את עצמם מואשמים במידה כזו או אחרת בבעיות הקשורות להגירה המסיבית של ערבים לצרפת.

Hyper Cacher

"היהודים וצרפת על מסלול התנגשות". המרכול היהודי 'היפר כשר' למחרת הפיגוע. תמונה: JJ Georges, wikicommons, ע”פ רישיון cc4.0

העימות עם לה פן מיקד מחדש את תשומת הלב בזיכרון השואה. במשך שנים לא העזה צרפת להסב את מבטה לאחור, אל עבר התקופה החשוכה של שיתוף הפעולה של משטר וישי; ההיסטוריה הצרפתית העדיפה להתמקד בהישגים של תנועת המחתרת ושל שארל דה-גול, שהנהיג את הכוחות האנטי-נאציים לשחרור צרפת. מסע התעמולה של מיטראן נגד "האיום הפשיסטי" של לה פן העלה באוב בתודעה הקולקטיבית זיכרונות מבישים מתקופת המלחמה, ופרט על רגשי האשמה הסמויים שקיננו בלבם של רבים מבני-העם הצרפתי. גזענות נגד ערבים זוהתה עם נאציזם, והקריאה להתגייסות נגד האנטישמיות נכרכה בעידוד ההתגייסות נגד הגזענות האנטי-ערבית. אלא שעבור היהודים היו התוצאות שונות מהמתוכנן.

וכך, באמצע שנות השמונים עלו היהודים וצרפת על מסלול התנגשות. שוב הושמעו נגדם ההאשמות הישנות בדבר "קהילתיוּת" והתבדלות מן החברה. בגלל מראית עין של דמיון בין הקהילה היהודית לקהילה הערבית-מוסלמית, הואשמו היהודים, ועימם המהגרים הערבים בצרפת, בחתירה נגד האידיאולוגיה המייסדת של הרפובליקה. בשלב הזה כבר היה קשה יותר ליהודי צרפת להביע תמיכה גלויה בישראל: מלחמת לבנון הטילה רבב בתדמיתה של המדינה היהודית, וזה דבק עד מהרה גם בקהילה היהודית עצמה. מחלוקות פנימיות קשות, שהוחמרו בהשפעת עימותים דומים בישראל, איימו לפורר את קהילת יהודי צרפת ולהנחית עליה מהלומה שממנה לא תוכל להתאושש.

עתיד לוט בערפל

הזרעים שנטמנו בשנות השמונים הניבו פירות באושים בשנות התשעים. ההאשמות בקהילתיוּת והשוואת היהודים לציבורים אתניים אחרים שלא נטמעו רק גברו. תביעות כספיות של ניצולי שואה יהודים צרפתים שנמסרו לטיפולן של הרשויות ושל הקונגרס היהודי העולמי חיזקו את הזיקה שנוצרה בתודעתם של אנשים רבים בין זיכרון השואה לתאוות הממון היהודית, ובין קיומה של קהילה יהודית בינלאומית לחוסר נאמנות לרפובליקה.

התַבערה האנטישמית שמשתוללת בצרפת בשנים האחרונות היא תוצאה של כמה גורמים: התלקחות האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, ההוקעה המוסרית של המדיניות הישראלית, האהדה לאלימות הפלסטינית, האמונה כי ישנו מאמץ אמריקני-ישראלי שיטתי לפגוע במעמדה של הרפובליקה הצרפתית, והתבססותו של מיעוט ערבי קולני הולך וגדל בתוכה. שנאת היהודים בקרב המהגרים המוסלמים רק הלכה וגברה, תוך שהיא מסתייעת במגמה סמויה של הכחשה ואדישות מכוונת מצדו של שאר הציבור הצרפתי. ההצעות לחיסולה של ישראל, המצטיירת כמדינת "אפרטהייד", החלו לצבור לגיטימיות בדיון הציבורי בצרפת. הזרמים האנטישמיים של שנות השמונים והתשעים חברו זה לזה בסינרגיה קדחתנית.

אף שהיהודים הם אזרחים צרפתים שווי זכויות כבר יותר ממאתיים שנה, ואף שהפולחן הדתי מוסד כבר בשנת 1807, עוד בימי נפוליאון, עדיין עולה מפעם לפעם בשיח הציבורי בצרפת השאלה: "האמנם יכולים היהודים להשתלב בחברה הצרפתית?" בחמש השנים האחרונות קרסו בזה אחר זה היסודות שעליהם נבנו היציבות, הביטחון וההמשכיות של החיים היהודיים בצרפת. התרבות הפוליטית השלטת אינה תומכת עוד במבנה המוסדי הריכוזי של שנות החמישים והשישים, וההיבטים העיקריים של הזהות היהודית הקולקטיבית – ישראל וקיומו של העם היהודי – מסמנים בעיני רבים את אי-נכונותם של היהודים לקבל את החזון הרפובליקני ולציית לו. סטודנטים ומורים יהודים נוטשים את בתי הספר הציבוריים בגלל אווירת העוינות שיוצרים סטודנטים ממוצא מוסלמי. יהודים שומרי מצוות נמנעים מלחבוש כיפה בגלוי ברחובות וברכבת התחתית של פריז. ולבסוף, מוציאים לאור בעלי שם מספקים במה לכותבים המפיצים תיאוריות על האופי הרצחני של היהודים.

מצב עניינים זה אינו מבשר טובות לעתיד החיים היהודיים בצרפת, שכן ההמשכיות היהודית אינה רק עניין של הישרדות פיזית אלא גם של זהות בעלת משמעות. לפיכך, יהא זה מוצדק לתהות אם בתנאים האלה עדיין תיתכן יצירה אינטלקטואלית יהודית או תרומה יהודית מקורית כלשהי לדיון הציבורי.

Charlie protest

"ההמשכיות היהודית היא עניין של זהות". כרזות הזדהות לאחר פיגועי ינואר 2015. תמונה: Olevy, wikicommons, ע”פ רישיון cc4.0

האקלים החברתי הבעייתי בא לידי ביטוי גם בתחום הפוליטי. כשהחל מבול ההתקפות האנטישמיות בשנת 2001, לא טרחו לגנותו לא הממשלה ולא דעת הקהל הציבורית. שר החוץ הסוציאליסטי הובר ודְרין אף ציין שעל רקע המדיניות הישראלית אפשר בהחלט להבין את ההתקפות על היהודים. "אין צורך להשתומם לנוכח צעירים צרפתים ממשפחות מהגרים החשים חמלה כלפי הפלסטינים ונסערים למראה המתרחש", קבע ודרין במפורש.

להתעצמות הפוליטית של הציבור המוסלמי היו גם השלכות מכריעות על מדיניות החוץ הצרפתית: קשה היה שלא להבחין כי המצב הפוליטי הפנימי החמור השורר בצרפת השפיע עמוקות על הקו האנטי-אמריקני והפרו-ערבי שאימצה ממשלתו של שיראק במהלך המלחמה בעיראק. העוינות החריפה של דעת הקהל הצרפתית כלפי ארצות-הברית, המלוּוה כמעט תמיד במפגן קנאי של אנטי-ציוניות, מאחדת את המהגרים הערבים ואת "הצרפתים האמיתיים", תוך התנכרות ליהודים.

תיאורים אלו מוליכים למסקנה שדגם הזהות היהודית שהתגבש בצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה חדל מלהתקיים, פשוטו כמשמעו, ושאין בנמצא כל דגם חדש שיכול להחליפו. ועל כן יש לשאול בכנות: האם התחדשות יהודית בצרפת אכן אפשרית? קשה מאוד לענות בחיוב על תהייה זו. ככל שהתרבות הצרפתית הפוליטית מתרחקת מן הדגם הריכוזי, כך נראית אפשרות קיומה של מסגרת קהילתית ייחודית אשר תכלול את רוב היהודים הצרפתים, קלושה יותר ויותר. ההתחדשות הדתית היהודית נוטה לכיוון האולטרה-אורתודוקסי, המנותק במידה רבה מן הקהילה הרחבה יותר, ואילו היהודים החילונים לא הצליחו ליצור תשתית של מוסדות תרבות יהודיים כמו מכללות, כתבי עת או תנועות נוער. מנגד, יהודים צרפתים הנוקטים עמדה פרו-ישראלית פעילה אינם זוכים לתמיכה קהילתית ומוסדית. הדור הבא של מנהיגות יהודית צרפתית פשוט אינו בנמצא.

אך אפילו היה בנמצא כוח שיוביל התחדשות יהודית, הצלחתו הייתה תלויה בהכרח בשינוי תנאי-היסוד הפוליטיים בצרפת – דבר שנראה בלתי סביר בעליל, לפחות לעת עתה. יהודי צרפת יודעים כי אין כמעט כל תקווה לשינוי פוליטי ותרבותי שיחזק את הלגיטימציה של הזהות הקהילתית שלהם, אך הם גם מבינים כי כל קריאת תיגר על מה שנותר מן המסורת הריכוזית של המדינה עלול להביא דווקא להתחזקות הקהילה הערבית-מוסלמית; היהודים והחיים הקהילתיים של היהודים בצרפת מצויים היום בין הפטיש לסדן.

יהודי צרפת מתקרבים במהירות לצומת דרכים. אם לא היום, אפשר שכבר מחר יהיה עליהם לעמוד בפני בחירה בלתי אפשרית: שיבה לדגם הזהות שהציעה האמנציפציה, המגדיר את היהודים באופן אינדיבידואליסטי, תוך התעלמות מהשתייכותם הקהילתית והלאומית, בתקווה שהמגמות הנוכחיות יתהפכו לטובת התנאים שאפשרו את הדגם הזה מלכתחילה; או, לחלופין, מתן תוקף לקיומם הקולקטיבי כעם יהודי ובחירה בחיים יהודיים מלאים יותר במקום אחר, מחוץ לצרפת. דבר אחד בטוח: אם יבחרו באפשרות השנייה, יתקבלו יהודי צרפת במדינה היהודית בזרועות פתוחות.

 

שמואל טריגנו הוא פרופסור לסוציולוגיה של הדת והפוליטיקה באוניברסיטת פאריס בנאנטר, וחבר המכון לתכנון מדיניות עם היהודי. בין ספריו: 'הפילוסופיה של החוק: מקורות הפוליטי בתורה' (לה-קרף, 1991), 'גבולות אושוויץ' (לה ליברה דה פוש, 2005), ו'האידאל הדמוקרטי במבחן השואה' (מוסד ביאליק ומכון בן גוריון, 2009).

זוהי גרסה מקוצרת מתוך כתב העת תכלת שראה אור בקיץ 2005. את המאמר המלא ניתן לקרוא כאן.

תמונת הכותרת: עצרת בכיכר הרפובליקה, JeSuisGodefroyTroude, wikicommons, ע"פ רישיון cc4.0