ארסמוס: לצאת נגד הכנסייה ולהישאר בחיים

איש כחוש, נמוך-קומה וחולני, בנו הלא-חוקי של כומר, רוכב על חמור בשבילי האלפִּים בשנת 1509. מאחוריו הוא מותיר את רומא ההוללת, שבה אפיפיורים ובישופים מתנהגים יותר כשכירי חרב מאשר כאנשי אלוהים, ופניו מועדות לבית ידידו, ההומניסט האנגלי, תומס מור. השחיתות שמאחוריו והידידים המצפים לו, היודעים להעריך כתיבה עוקצנית ואינטליגנטית, מתסיסים את נפשו, ובמוחו נולד ספר: 'שבחי הכסילות'.

האיש, ארסמוס, כבר בן למעלה מארבעים ומאחוריו עשרות כתבים מלומדים בענייני אמנות ורוח. הספר המתבשל כעת במוחו, למרות היותו הקטן והפחות רציני משלל כתביו, עתיד לתרום יותר מכל לתהילתו, ולהפוך את יוצרו – יחד עם כתבים נוספים – לאחד האנשים החשובים בעיני בני דורו.

קשרי הסכלות

הדוברת בספר היא הסִכלות, אותה תכונה שכל מלומד זוטר מתנער ממנה עוד בראשית דרכו. למרות זאת טוענת הסִכלות שהיא התכונה החשובה ביותר בעולם ואין אדם שאינו נהנה מחסדיה. כפילגש צמרת החושפת את רשימת מאהביה סוקרת הסִכלות את כל רבדי החברה – ובעיקר את המעמדות העליונים – ומגלה את קשריה איתם. איש אינו נמלט מידה: הפילוסופים, התיאולוגים, המשוררים, השליטים, הנזירים והמלכים, כולם נגועים במידה זו או אחרת של טיפשות.

איש רוח כחוש, נמוך-קומה וחולני. דיוקנו של ארסמוס מרוטרדם, מצויר בידי הנס הולביין הבן, 1523

לו היו פועלים מתוך הסתכלות רציונלית בלבד, היא טוענת, היה העולם נראה אחרת לגמרי. גם אנשי הדת, ומעל כולם השליט הבלעדי של העולם הנוצרי, האפיפיור, לא חומקים משבט לשונה:

"והכוהנים הגדולים הממלאים את מקומו של ישו עצמו? אילו ניסו ללכת בדרכיו, כלומר, לחיות בעוני, בעמל, בלימוד תורה, במוות על הצלב, בבוז לחיים; אילו היו מהרהרים במשמעות תואריהם 'אפיפיור', כלומר אב, ו'קדושתו' – הרי היה גורלם המר ביותר בעולם, שכן מי היה משתוקק להגיע למקומם בכל מחיר, או, לאחר שהגיעו אליו, להגן עליו בחרב, ברעל ובכל מעשה-זדון? כמה יתרונות היו נשללים מכס האפיפיור, אילו נחה עליו, ולו לרגע קט, החכמה? […]

מה היה נשאר אז מכל העושר הזה, הכבוד, השלטון, הניצחונות, המִשׂרות, התרת העבירות, המסים, כתבי המחילה, הסוסים, הפרדים, שומרי הראש, התענוגות? (במלים מעטות תיארתי לפניכם יריד שלם, הר שלם, אוקיינוס שלם של טובות-הנאה). במקומן היו באים נדודי שינה, תעניות, דמעות, דרשות, תפילות, לימוד, אנחות חרטה ואלף דאגות כבדות אחרות.

אין גם לשכוח מה היה אז גורלם של פקידים אין-ספור, מעתיקים, נוטריונים, עורכי-דין, מזכירים, נהגי פרדים, סייסים, בנקאים, סרסורים לדבר עבירה… ובכלל, כל ההמון העצום הזה, המכביד – סליחה, המקשט – את הכיסא הרומי, היה נידון לרעב. אולם כלום יש לך רעיון לא-אנושי יותר, איום יותר, בלתי-נסבל יותר, מאשר הרעיון, כי נסיכי הכנסייה רמי המעלה, המאורות הגדולים של העולם, ייקחו שוב לידיהם מקל ותרמיל?"

הדברים הללו נכתבים בתקופה יוצאת דופן בתולדותיה של אירופה – הרנסאנס. עוד בימי הביניים זכתה ביקורת על התנהלות הכנסייה לפופולריות רבה, אולם החל במאה ה-14 ביקשו אנשי הרוח של אירופה להתנער מ"גיבנת ימי-הביניים" ולבקש את מה שהם ראו כתחייתה של "תקופת האור הגדולה" של השכל האנושי, שבה תשתחרר שכבת המשכילים מהתפיסות הסמכותניות ומהיחס הלא-ביקורתי לטקסטים מקודשים.

זוהי, ככל הנראה, התקופה הראשונה בתולדות העולם שידעה שהיא נבדלת מקודמתה ואף קראה לעצמה בשם, מבלי להשאיר את המלאכה להיסטוריונים של הדורות הבאים. כאן החלה תופעת החילון של העולם המערבי, כלומר, פיתוח תרבות אינטלקטואלית שבה המלומדים אינם בהכרח אנשי כנסייה. עם זאת, לא פג כוחו העצום של הממסד הדתי: רוב ההומניסטים החילונים, דהיינו, שאינם אנשי כנסייה, עדיין היו אדוקים מאוד.

המציא לנו מחילה

העזת הפנים כנגד הממסד הנוצרי באותה תקופה הייתה משולה להתאבדות, אם לא פיזית לפחות רוחנית, במיוחד אם אתה כומר, כמו שהיה ארסמוס. יציאה נגד הכנסייה הקתולית הייתה מעשה אמיץ, שכן זו החזיקה במפתחות גן העדן ובמפתחות העולם הזה, והייתה אחד הכוחות החשובים ביותר בזירה הפוליטית. הונה העצום – הגשמי לחלוטין – בא לה, בין השאר, בשל אחד הגורמים שנזכר בביקורת של גברת סִכלות: מכירת האינדולגנציות, כתבי-מחילה. 

חמום מוח ודמגוג מופלא. פסלו של מרטין לותר המוצב בפְרַאוּאֶנְקִירכֶה, 'כנסיית גבירתנו', דרזדן, גרמניה

המחילה לאדם – החוטא תמיד, על פי הדוקטרינה הנוצרית – היא זכות בלעדית של הכנסייה, והמחיר בהתאם: כדי להקל על תהליך הכפרה נדרש המאמין לשלם טבין ותקילין ובתמורה לקבל שטר מחילה מודפס מראש (כל ההכנסות קודש להילולות שעורך האפיפיור בוותיקן). נשקה של הכנסייה במאבקיה הוא החרם – הרחקתו של האדם מהעולם הבא, שגם עליו יש לה זכות בלעדית, ובמקרים חמורים יותר הקדמת הגעתו לשערי גן עדן בדרך יצירתית של עלייה על המוקד.

למרבה הפליאה, למרות שכמה מידידיו הטובים ושותפיו לדרך ההומניזם זכו למיתות משונות בשל גישתם לאמונה הנוצרית או ליחסי הכוחות בין הכנסייה למלך, נשאר ארסמוס בחיים ואף זכה להערכת בעלי הסמכות השונים, הכנסייתים והשלטוניים. העובדה הזאת נעוצה בצורה שבה שילח את חִצי ביקורתו.

ארסמוס, מתוך חולשה או מתוך אידאולוגיה, נשאר לעולם איש של פשרות. מעולם לא עברה ביקורתו את גבול הטעם הטוב ותמיד ברח ממהפכות ואלימות; את ביקורתו מתח על דרכי אנשי הדת הנוצרית ולא על אמונותיה הדוקטרינליות; הוא בחל בכל מאודו בקיצוניות וביקש תמיד את דרך האמצע. ככזה הוכר כגדול ההומניסטים, חלוץ הפאן-אירופיות, חולם השלום העולמי הראשון. ככל שהזדקן המלומד הגדול כך גברה הערצת העולם אליו. מלכים ורוזנים שיחרו לפתחו ובישופים ואפיפיורים ביקשו לכבדו.

המסמר האחרון

אך גדולה זו ועמדתו הפשרנית הביאו עליו את אסונו הגדול. בקרקע הפורייה של ביקורת הכנסייה שטיפחו ארסמוס וחבריו נבט לו זרע עקשן, שבמהרה היה לצמח טורף: נזיר גרמני, איש בריא בשר, חמום מוח ודמגוג מופלא – מרטין לותר, שלקח רעיונות מימי הביניים וצירף אותם לביקורת הטקסטואלית של גדולי תקופת הרנסאנס. הוא לא התבשם כלל מאווירת הסובלנות שנשבה בשורותיהם של האחרונים.

בקרע הגדול שנפער בעולם הנוצרי נדרש ארסמוס לנקוט עמדה, ונכשל. מצד אחד, הוא שהכין את המצע לרעיונות הלותרניים; מצד שני, האלימות שבה תבעו הפרוטסטנטים את מימוש אמונתם הייתה מנוגדת לחלוטין לאופיו. מכל עבר הופנו אליו קריאות להתערב, אך הוא התחמק ונדד מעיר לעיר בשל התגברותו של צד זה או אחר במהלך המחלוקת הגדולה.

הוויכוח התיאולוגי הפך במהרה למרחץ דמים; חלום הסובלנות הפאן-אירופי התפוגג לנגד עיניו של הזקן קצר-הרואי. הפטיש שהידק את תשעים וחמש התזות לדלת הכנסייה בויטנברג נעץ את המסמר האחרון בארונו של הוזה השלום העולמי.

ד"ר עידו חברוני הוא המנהל החינוכי של המרכז האקדמי שלם

תמונת הכותרת: ישו נופל תחת הצלב. צייר לא ידוע, צפון איטליה, המאה ה-17