email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

שוב בחירות? חייבים לשנות את השיטה

מערכות הבחירות התכופות מעוררות תהיות קשות בדבר יכולת המשילות של המבנה הדמוקרטי הנוכחי. המבנה הפרלמנטרי הרעוע של ישראל מזכיר באופן מבהיל את רפובליקת ויימאר בגרמניה של ראשית המאה ה-20
שוב בחירות? חייבים לשנות את השיטה

הפוליטיקה הישראלית הגיעה אל סף משבר.

נבחרי ציבור בדרגים הבכירים ביותר נחקרו בשנים האחרונות בחשד לביצוע מגוון של עבירות חמורות, החל במעילה וכלה במעשה מגונה. בקרב הציבור, וגם בקרב רבים מנבחריו, שוררת תחושה שחלקים גדלים והולכים של המערכת הפוליטית סובלים מסיאוב מוסרי ומאבדן דרך אידיאולוגי. תחושת המיאוס העמיקה לאחר מלחמת לבנון השנייה, שבה נכשלו קברניטי המדינה במשימתם הבסיסית ביותר: הגנה על האוכלוסייה האזרחית מפני התקפה חיצונית. כישלון זה מעורר ספקות נוקבים לא רק לגבי מוסריותם של נבחרי הציבור, אלא גם לגבי כישוריהם.

שורש המשבר הפוקד את החיים הציבוריים אינו נעוץ בגורם נסיבתי, חברתי או מנטלי, אלא במבנה המערכת עצמו – בשיטת הבחירות הייחודית של הדמוקרטיה הישראלית. השיטה היחסית, המונהגת כאן בגרסתה הקיצונית ביותר, מדלדלת זה שנים את כוחותיה של הפוליטיקה הישראלית; היא הקצינה את הדיון על עתיד השטחים, הפריעה להתפתחות הכלכלה, צימקה את המפלגות המרכזיות, שיבשה תכניות ארוכות טווח, הסיטה ממסלולם תקציבים לאומיים, החלישה ראשי ממשלה, ערערה קואליציות, השחילה אנשים אלמונים ובלתי ראויים לעמדות של השפעה ואחריות וכרסמה במעמדה של הרשות המחוקקת.

עצמאות או צייתנות

מבחינה תיאורטית והיסטורית, נהוג להבחין בין שתי שיטות לעריכת בחירות דמוקרטיות: השיטה היחסית והשיטה הרובנית. במתכונתה הטהורה, השיטה היחסית מחלקת את הכוח הפוליטי בין המפלגות לפי סך הקולות שבהם הן זוכות בבחירות ארציות. לעומת זאת, בשיטה הרובנית הטהורה מצביעים הבוחרים עבור מועמד אחד מאזור מגוריהם. בסופו של דבר, המנצח באותן בחירות אזוריות הוא שייצג את הבוחרים, גם אם לא הצביעו עבורו, מכיוון שהמועמדים המפסידים אינם נכנסים כלל לבית המחוקקים. שיטה זו מבוססת אפוא על העיקרון שלפיו "המנצח גורף את כל הקופה", בעוד שהקולות שניתנו למנוצחים הולכים, למעשה, לאיבוד. מתנגדי השיטה הרובנית רואים בתוצאת הלוואי הזאת פגיעה קשה בדמוקרטיה. לדידם, השיטה היחסית מייצגת את רצון הציבור בדיוק מקסימלי.

ב־1857 התלקח פולמוס ציבורי ערני, עם פרסום הספר מנגנון הייצוג מאת תומס היר. במסגרת אותו פולמוס, שעימת, בין היתר, את הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל עם הכלכלן וולטר בגהוט, העלו הצדדים השונים טיעונים שלא איבדו מאומה מן הרלוונטיות שלהם גם היום, מאה וחמישים שנים מאוחר יותר.

מיל הצביע על היתרונות המובהקים, בעיניו, של השיטה היחסית. ראשית, הוא האמין שהיא תאפשר את הייצוג הפוליטי של "כל מיעוט ומיעוט שבאומה כולה". יתרה מזו, מחוקק שייבחר באופן יחסי ייצג קהל לא־אקראי של תומכים אמיתיים, קהל שיוגדר על פי אמונותיו הפוליטיות, בעוד שהמחוקק אשר ייבחר בשיטה האזורית ייצג קהל שהמכנה המשותף שלו הנו שרירותי לחלוטין - דהיינו, סמיכות גיאוגרפית. נוסף על כך, השיטה הרובנית כופה על המחוקק להיות לפה עבור כלל הבוחרים באזור נתון, לרבות אלו שהצביעו נגדו, ואילו בשיטה היחסית "כל אחד ואחד מחברי בית הנבחרים יהא נציגו של קהל בוחרים שבחר בו פה אחד". חשוב מכל, על פי מיל, הוא הצורך לתקן את עוולות השיטה הרובנית, המאפשרת לרוב יחסי לכפות את רצונו על מיעוטים קטנים יותר, שאינם זוכים כלל לייצוג.

טיעוני הנגד של בגהוט פורסמו מספר שנים מאוחר יותר. השיטה היחסית, גרס בגהוט, תביא בעיקר "לבחירתם של אנשי מפלגות". אלה שיכתירו אותם "לא יחפשו עצמאות, אלא צייתנות", ובסופו של דבר, יכיל הפרלמנט "פוליטיקאים מפלגתיים שייבחרו על ידי ועדות מפלגתיות ויהיו מחויבים לאלימות מפלגתית". גרוע מכך, השיטה היחסית "אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון של עצמאות הפרלמנט ועם המתינות האמורה לאפיינו - שני תנאים חיוניים לאפשרות קיומו של ממשל פרלמנטרי".

credit_Katie_Hunt_flickr

"לא יחפשו עצמאות, אלא צייתנות". כרזת בחירות בסנט אלבנס, אנגליה 2010. תמונה: Katie Hunt, flickr. ע"פ רישיון cc2.0

בתחילה היה הוויכוח בין הצדדים תיאורטי בעיקרו, משום שאנגליה, בה הוא התנהל במשנה מרץ, סירבה להעמיד למבחן את השיטה היחסית. ואולם, הדיון הפך מעשי עד מאוד במהלך המאה העשרים, בעקבות החלטתה של מדינה אירופית מרכזית להנהיג גרסה קיצונית במיוחד של שיטת הבחירות היחסית. אותה מדינה הייתה גרמניה של רפובליקת ויימאר.

לקחי רפובליקת ויימאר

מבין אלה שהיו עדים לעלייתה ולנפילתה של רפובליקת ויימאר, היה המלומד פרדיננד אלויס הרמנס המתנגד הבוטה ביותר לרעיון הבחירות היחסיות. הוא מנה את כל פגעיה: רדיקליזציה של המפלגות, הידרדרות האליטות הפוליטיות, דעיכת הדמוקרטיה הפנים־מפלגתית, חסימת דרכם של צעירים לעמדות מנהיגות, ולבסוף, התנוונותה של המערכת הציבורית בכללותה.

הרמנס הסיק שיומרתה של השיטה היחסית לייצג מגוון אידיאולוגי רחב ככל האפשר, בשמו של העיקרון הדמוקרטי, מנמיכה את סף הכניסה לחיים הפוליטיים ומאפשרת לגורמים רדיקליים ולשלל מפלגות שאינן נמנות עם השדרה הפוליטית המרכזית לבוא בשערי הפרלמנט. המערכת, מצדה, מגלה סובלנות כלפי פעילותם של גורמים אלו במחיר יציבותה, תוך שהיא מממנת את נציגיהם, מעניקה להם במה לרטוריקה מתלהמת, ואף מספקת להם הגנה משפטית, בעת הצורך, באמצעות החסינות הפרלמנטרית. כך יכולות מפלגות רדיקליות קטנות לשקוע ב"חיים מדומיינים" ולהתפנק בטיפוח השקפות שלעולם לא תעמודנה למבחן "העובדות העקשניות של הניסיון האמיתי". הפוליטיקאים שיצמחו בחממה כזאת יתבעו לעצמם סמכות שאין בצדה אחריות, קבע הרמנס.

הנזק המצטבר שגורמת השיטה היחסית למערכת הממשל קשה במיוחד משום שהיא מכווצת – ולאחר מכן הורסת – את הרוב הפרלמנטרי. הואיל ובחירות יחסיות מניבות תוצאות מגוונות למדיי, הבוחר אינו זוכה לשמוע אמירה ברורה לגבי הסוגיות הבוערות שעל סדר היום הציבורי. בבוקר שלמחרת הבחירות תטען כל מפלגה שמצעה מבטא את רצון העם, בעוד שבמציאות, הרצון הזה כלל לא הגיע לידי ביטוי. חמור מכך, השיטה היחסית מייצרת קואליציות "שאינן מתחברות לכדי יחידה אורגנית, וכל דבר המזכיר עבודת צוות הופך לבלתי אפשרי".

berlin, Armenspeisung

חלוקת מזון בשלהי ימי רפובליקת ויימאר, גרמניה 1931. התמונה באדיבות Bundesarchiv Bild 183-T0706-501, ע"פ רישיון CC-BY-SA

ביקורתו של הרמנס על שיטת הבחירות של רפובליקת ויימאר הייתה מעוגנת היטב במציאות הפוליטית הקונקרטית. בפרק הזמן שחלף בין אימוץ חוק הבחירות ב־1920 ובין עלייתו של היטלר לשלטון, שלוש־עשרה שנים מאוחר יותר, התקיימו בגרמניה שמונה מערכות בחירות כלליות. קלוּת הכניסה לבית המחוקקים הביאה לידי כך שמספר המפלגות עלה מעשר ב־1919 לחמש־עשרה ב־1928. כתוצרים טיפוסיים של השיטה היחסית, לא גילו מפלגות אלו עניין מיוחד בשיתוף פעולה הדדי, עובדה שהאיצה את תחלופת הממשלות הקואליציוניות (בארבע־עשרה שנותיה ידעה רפובליקת ויימאר לא פחות מעשרים ממשלות). בקואליציות אלו דרו בכפיפה אחת אויבים מושבעים, מתעשיינים ופופוליסטים ועד מונרכיסטים ורפובליקנים, שלעתים נדירות בלבד הגיעו להסכמה בעניין כלשהו. שיטה זו שיתקה למעשה את ממשלות ויימאר ואפשרה למפלגות קיצוניות - שזכו לייצוג מופרז הודות לשיטה היחסית - להגדיל עוד יותר את השפעתן על ידי התקפות על הסטטוס קוו. כך קרה שבבחירות של 1930 זינקה המפלגה הנאצית משנים־עשר למאה ושבעה מושבים, תוצאה שהייתה נראית אחרת לגמרי לו הונהגה אז בגרמניה שיטת רובנית.

מדינות מערב אירופה הפנימו את לקחי ויימאר, ולאחר מלחמת העולם השנייה הקפידו להימנע מן הדגם הקיצוני של הבחירות היחסיות, שאִפשר את עליית הנאציזם לשלטון. גרמניה המערבית, ולאחריה גרמניה המאוחדת, אימצו שיטה מעורבת, שבמסגרתה נבחרים מחצית מן המחוקקים בבחירות ארציות ומחציתם בבחירות מקומיות. בחירות יחסיות לחלוטין, המתנהלות אך ורק ברמה הארצית, לא התקיימו אפילו ברפובליקת ויימאר, ובוודאי אינן נוהגות כיום באף דמוקרטיה חשובה בעולם. באף אחת, כמובן, חוץ מאשר בישראל.

מצב חירום לאומי

יסודותיה של השיטה הפוליטית הישראלית הונחו בחיפזון רב, בתנאים של מצב חירום לאומי. במקביל למאבק על קיומה, נאלצה המדינה לקבע במהירות את ריבונותה החדשה על ידי הקמת בית מחוקקים, ובנסיבות אלו לא נותר די זמן לדיונים תיאורטיים נינוחים וממצים מן הסוג שליווה את כינונן של דמוקרטיות מודרניות אחרות.

הראשון להתריע על המגרעות המובנות בשיטה ולפעול להחלפתה היה דוד בן־גוריון. כבר באוקטובר 1948 יזם בן־גוריון החלטת ממשלה בזכות הנהגת בחירות רובניות על פי המודל הבריטי. ראש הממשלה הראשון חשש מן האפשרות שהשיטה היחסית לא תעניק לאף מפלגה רוב בכנסת, וממילא תוליד משטר קואליציוני מכביד ומסורבל. הוא ידע שהדבר יגרום לערעור היציבות ויעניק למפלגות הקטנות את הכוח להפיל ממשלות כדי לקדם את ענייניהן הסקטוריאליים. ספקנותו של בן־גוריון אמנם הוכחה בדיעבד כמוצדקת, אבל הצעותיו בעניין זה נדחו מניה וביה על ידי המפלגות הדתיות שחששו, ובצדק, מאבדן בסיסי הכוח וההשפעה שלהן בשיטה הרובנית.

סוגיית שינוי שיטת הבחירות עלתה על שולחן הכנסת לפחות עשר פעמים בין השנים 1958 ו־1988, ביזמת אישים בולטים מן השמאל, מן הימין ומן המרכז. חלק מן ההצעות, ששיקפו תחושה רווחת של אי־נחת ממגרעות השיטה הקיימת, עברו בקריאה הראשונה. ועם זאת, כל הניסיונות להביא לשינוי טורפדו במהירות על ידי הסיעות הקטנות, ובראשן המפלגות הדתיות, שהתחברותן התכופה לקואליציות נתנה בידן את הכוח לחתור תחת כל יזמה לרפורמה אלקטורלית.

credit_nichael_almagor_PikiWiki

חשש מערעור היציבות. דוד בן גוריון בכנס בחירות בלוד, 1950. תמונה: מיכאל אלמגור, אתר פיקוויקי

במהלך שנות התשעים נואשו כבר רוב תומכי הרפורמה מן האפשרות להוציאה אל הפועל חרף התנגדותן של המפלגות הדתיות. תחת זאת, הסתפקו בקידום הרעיון של בחירה אישית לראשות הממשלה. שיטה זו, שכזכור יושמה לראשונה בשנת 1996 והופעלה בסך הכל שלוש פעמים עד שבוטלה בשנת 2001, עיוותה לחלוטין את העיקרון העומד ביסוד הבחירות הרובניות. מתן ההזדמנות להטיל פתק אחד בקלפי עבור מפלגה ופתק אחר עבור המועמד לראשות הממשלה הגביר דווקא את כוחן של המפלגות הקטנות.

מרכז הכובד הפוליטי

מתנגדי שינוי שיטת הבחירות בישראל מונים סיבות שונות לעמדתם. ברוב המקרים הם נוטים להסתיר את חששם מפני חוסר הוודאות הכרוך בשיטה החדשה, העשויה לדון אותם ברותחין באופן אישי. לפי שר החוץ לשעבר, סילבן שלום, אין צורך בבחירות אזוריות משום ש"ישראל היא מדינה קטנה, והרי אין הבדל בין תל אביב לרמת גן". טיעון זה מבלבל, למרבה הצער, בין עקרון האזוריות לעקרון הפדרליזם, שהרי בחירות רובניות לא נועדו לבטא ייחודיות אזורית, אלא ליצור קשר אמיץ בין נבחר לבוחר, קשר שיחליף את מחויבותו של הפוליטיקאי למנגנון המפלגתי במחויבות לתושבי אזור מגורים. גם הטענה שישראל קטנה מכדי לקיים בחירות אזוריות היא חסרת שחר. דנמרק, אוסטריה, פינלנד ושבדיה, כולן מדינות שאוכלוסייתן קטנה או גדולה אך במעט מזו של מדינת ישראל, מקיימות מזה דורות בחירות אזוריות ללא שום קושי; כך נוהגת גם ניו זילנד, שבה חיים כארבעה מיליוני תושבים - מעט יותר ממחצית אוכלוסייתה של ישראל. דא עקא, שעובדות אלו אינן מצליחות לסדוק את עמדתם העיקשת של מתנגדי הבחירות האזוריות בישראל.

בין מגִני השיטה הקיימת יש הגורסים כי בחירות אזוריות תכפינה על חלק מהבוחרים נציגים שעבורם לא הצביעו ושעם השקפותיהם אין הם מזדהים. זהו טיעון בעייתי למדיי מבחינה פוליטית ומוסרית, בהתחשב בכך שהשלמה עם הפסד אמורה להיות ערך יסוד משותף לכל השחקנים הנוטלים חלק בדמוקרטיה מתפקדת. יתר על כן, נציג אזורי אשר יעדיף לשרת רק קבוצה מסוימת בתוך אזור הבחירה שלו עלול שלא להיבחר מחדש, משום שמועמד אחר ישכיל להשתמש בקולותיהן של הקבוצות המופלות – גם אם אינו נמנה עמהן – כדי לתפוס את מקומו. ואמנם, פוליטיקאים הנבחרים על בסיס אזורי נוטים להתרחק מכיתתיות, הן משיקולים תועלתניים והן משום שהשיטה הרובנית מטפחת את הפרגמטיות, המקלה מטבעה את המגע עם אוכלוסיות מגוונות, וממילא גם את היכולת לייצגן.

טיעון אחר שמשמיעים מתנגדי הרפורמה האלקטורלית הוא שבחירות אזוריות אינן מתאימות למדינה בעלת מרקם חברתי עדין, דוגמת זה המאפיין את ישראל. השיטה הרובנית, כך הם טוענים, תפגע בייצוג של אוכלוסיות ייחודיות, כמו החרדים, הערבים, הדרוזים והדתיים־הלאומיים, ותוביל לניכורן מהמדינה. אכן, אין חולק על כך שההרכב החברתי בישראל הוא ייחודי, וברור שיהא זה בלתי נבון להתעלם מהיבטיו הפוליטיים; ואף על פי כן, בחירות אזוריות לא תפגענה בהכרח בקבוצות ייחודיות. בשיטה האזורית, המפלגות הגדולות תיאלצנה להציב מועמדים שיהיו מקובלים גם על אוכלוסיות ייחודיות אלו, יהא מוצאם אשר יהא.

credit_PikiWiki_zeev_zamir_2

בחירות אזוריות יפגעו קשות במפלגות אידאולוגיות קטנות. תעמולת בחירות, ישראל 2009. תמונה: זאב זמיר, אתר פיקוויקי

בחירות אזוריות אכן צפויות לפגוע קשות במפלגות אידיאולוגיות כמרצ או האיחוד הלאומי, ועל התנועות הללו יהיה למצוא דרכים אחרות להיאבק על דרכן. מפלגה דוגמת ש"ס עשויה אמנם לשרוד בחירות מקומיות, אך גם היא תיאלץ לפנות אל קהל רחב יותר מציבור הבוחרים המובהק שלה. אלו גם אלו ייאלצו להשלים עם כך שמרכז הכובד הפוליטי, להבדיל מן המחאה, אינו יכול להימצא בקצוות. מכאן גם עוצמת ההתנגדות העיקשת, האנוכית והאפקטיבית של מפלגות השוליים לשינוי שיטת הבחירות.

רוצים שינוי

שינוי אמיתי בשיטת הבחירות עלול להימשך שנים, אולם אין מנוס ממנו. ישראל תהיה חייבת לעבור שידוד מערכות פוליטי מקיף, שבסופו ייבחרו לפחות מחצית מחברי הכנסת בבחירות אישיות ואזוריות. בכנסת שאלה יהיו חבריה החדשים תנשוב רוח רעננה, משום שהיא תתברך במחוקקים שיראו לנגד עיניהם את צורכי בוחריהם, ולא את תכתיבי מרכז המפלגה. מחוקקים אלו יעבירו חלק ניכר מזמנם במחוזות הבחירה שלהם, במחיצת מצביעים שעמם יקיימו מגע תדיר ובלתי אמצעי. מחוקק שישאב את כוחו מאזור הבחירה שלו יהיה רגיש פחות ללחציהם של עסקני מפלגות ותנועות רדיקליות למיניהן. יקשה עליו להתנגד - מתוך פופוליזם ואופורטוניזם - ליזמה מסוגה של תכנית הייצוב הכלכלית של שנת 1985, או להשמיע דברים בוטים נגד עצם קיומה של המדינה. המצביע המקומי יצפה מן המחוקק המייצג אותו לסדר יום אחר, ויתבע ממנו דין וחשבון שונה מזה שדורש מרכז המפלגה. העסקן המושך בחוטי השיטה היחסית שואל את נבחר הציבור "מה עשית למען הפלת הממשלה?" או למצער "מה עשית כדי לתת לי דריסת רגל בשירות הציבורי?" ואילו הבוחר האזורי ישאל אותו: "איך הנעת את הממשלה לסייע לקהילה שלי ולשפר את מצבו של מקום מגוריי?"

הקטנת מספר המפלגות תתרום, אגב כך, לייצובה הכללי של המערכת הפוליטית. הקמתן של קואליציות יציבות תהיה קלה יותר, משום שלמפלגות הגדולות יהיה סיכוי טוב לזכות, כל אחת בתורה, ברוב פרלמנטרי, וגם אם לא יעלה הדבר בידן עדיין יהיה מספר חברות הקואליציה קטן יותר, והניגודים שביניהן חריפים פחות. הממשלות, והשרים המרכיבים אותן, תכהנה למשך זמן רב יותר; יהא באפשרותן לעסוק בתכנון לטווח ארוך יותר, ולהוציא אותו אל הפועל באופן עקבי יותר; שיתוף הפעולה בין המשרדים יהיה פשוט יותר, משום שהקואליציות תהיינה הרמוניות יותר. המערכת הזאת תוליד בהדרגה מנהיגות ושלטון טובים יותר, ואלה ישיבו את הבוחרים אל הקלפיות, משום שהכבוד והאמון של הציבור בפוליטיקה ובפוליטיקאים ישתקמו.

הפרידה משיטת הבחירות היחסית המונהגת בישראל תהיה קשה, ובתור שכזו תדרוש מנהיגות שתהיה מוכנה להתעמת עם הלובי החזק של מתנגדי הרפורמה האלקטורלית. אך העימות הזה הוא מחויב המציאות. הרפורמה האלקטורלית שישראל משוועת לה היום, כמו התכנית הכלכלית של 1985, היא בלתי נמנעת, כשם שהיא מעשית, ברורה ודחופה, וכל מה שנדרש כדי להוציא אותה אל הפועל - הוא מנהיגות.

 

אמוץ עשהאל, לשעבר העורך בפועל של הג'רוזלם פוסט ובעל טור בכיר בעיתון

זהו תקציר המאמר 'שיטה יחסית, כישלון מוחלט' שהופיע בכתב העת 'תכלת' באביב 2008. את המאמר המלא ניתן לקרוא כאן.

תמונת הנושא: באדיבות זאב זמיר, אתר פיקוויקי