מזרח ירושלים: להכיר את המציאות מהשטח

"כולם מדברים על ירושלים. אבל מה אנחנו יודעים על חיי היומיום במזרח העיר? במסגרת הקורס "אתגרים בחברה הישראלית" סיירו הסטודנטים במזרח ירושלים, פגשו דמויות מפתח והכירו את מה שקורה שם מבפנים"

24 בדצמבר 2017  |  מאת: מערכת תוכן ועניינים

הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל הולידה לא מעט מאמרי מערכת, טורי דעות ונאומים בשיחות סלון העוסקים במרקם החיים בעיר. אולם, מה אנחנו באמת יודעים על מרקם החיים בירושלים? על יחסי יהודים וערבים ועל המתרחש במזרח ירושלים ברמת חיי היומיום?

הידעתם, למשל, שלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-36% ממשקי הבית במזרח ירושלים אין חשבון בנק, לעומת רק כ-3% ממשקי הבית במערב העיר?[i] חיי היומיום של המערב לעיתים לא דומים כלל לאלה שבמזרח.

במרכז האקדמי שלם סבורים שאי אפשר להכיר את החברה הישראלית רק דרך קריאת טורי דעות או ספרי מחקר. חייבים לפגוש את הצדדים השונים בחברה הישראלית, ולהתחיל מהכי קרוב: ערביי מזרח ירושלים, הנמצאים במרחק דקות ספורות מקמפוס המרכז האקדמי שלם.

ואכן, במסגרת הקורס "אתגרים בחברה הישראלית", בניהולה של גילה רוקמן, בילו הסטודנטים יום שלם במזרח ירושלים ונפגשו עם דמויות מפתח ועם פעילים חברתיים בעיר.

"לפעמים יש רישום של 150 אנשים על נכס אחד"

יום הסיור מתחיל בכיתה, עם אלעד ארצי, מרצה בתוכנית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם במרכז האקדמי שלם. אי אפשר לקרוא למפגש הזה "הרצאה", אלא סקירה מקיפה ומהירה, רצופת עובדות מרתקות על חיי היומיום במזרח ירושלים.

איפה הכול מתחיל? בגדר ההפרדה. היא, למשל, יכולה לחצות שכונה ממש באמצע וליצור אבסורד גיאוגרפי המפריד משפחות. בנוסף, הגדר מסלילה את התושבים לחיים מסוימים: אלה הנמצאים מעבר לה צריכים להמתין בכל יום שעות רבות במחסומים ולעתים מוותרים על עבודה בכלל. התוצאה: עוני הולך וגובר, רמת חיים נמוכה יותר וזליגה לשכונות במערב העיר.

בשלב זה מקשה אחד הסטודנטים: "אם אכן יש נהירה אל תוך מערב העיר – מדוע אנו רואים בנייה מסיבית של רבי קומות דווקא בשכונות שמעבר לגדר?" כדי להשיב יורד ארצי לעומק התסבוכת של מזרח העיר: "גם זה קורה בעקבות בניית הגדר. בעבר, משפחות רבות ממזרח העיר עברו לגור בגדה, אבל כדי לא לאבד את התעודות הכחולות הן השאירו את הרישום במזרח ירושלים על אחד מבתי המשפחה. לפעמים יש רישום של 150 איש על נכס אחד. הדור הצעיר, שרוצה לקבל זכויות של תושב ישראלי, רוכש דירה במזרח העיר, מעבר לגדר, כדי לטעון שמרכז חייו מאז ומעולם היה בירושלים. כיוון שבקרב הרשויות הישראליות שורר חוסר ודאות מוחלט באשר לרישומים במזרח העיר, לא ניתן לבדוק זאת והצעירים יקבלו תעודות כחולות". את התוצאה עוד נראה בשטח במהלך היום: שכונות קטנות כמו כפר עקב הפכו לעיירות עם רבי קומות, שנבנים, אגב, בלי כל פיקוח הנדסי או תשתיות.

בסיום שיחת הפתיחה, מצטיידים הסטודנטים בסנדוויצ'ים ועולים לאוטובוס.

בית חנינא: "אנחנו עוסקים בדברים שנראים לאזרח הישראלי ברורים מאליהם"

העצירה הראשונה שלנו היא בבית חנינא, שכונה ערבית גדולה בצפון מזרח ירושלים המונה כ-40,000 תושבים. נפגשנו עם מנהל "המנהל הקהילתי" בבית חנינא, חוסאם וותק, שלפני הכול הזמין את הסטודנטים לקפה ועוגה. חוסאם הוא ערבי ישראלי תושב הצפון שהגיע לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא התאהב במזרח ירושלים והחליט לעשות שינוי חברתי-תרבותי במזרח העיר.

"מנהל קהילתי זה לא מתנ"ס", פתח חוסאם את השיחה. "זהו גשר בין הצרכים הפיזיים של התושבים לבין התקצוב והפיתוח מהעירייה או מגופים ממשלתיים". מדוע צריך גשר כזה? גם בגלל הבירוקרטיה וגם עקב סירובם של חלק מתושבי מזרח העיר לקבל תקצוב ישירות מגופים ממשלתיים ישראליים. "אנחנו מקשיבים לצרכים של התושבים ומתחילים לתעדף מה יותר דחוף, למה יש יותר סיכוי, ודואגים שהכול יקרה", מסכם חוסאם.

הסטודנטים במהלך שיעור במזרח העיר שהתקיים כחלק מהסיור

הסטודנטים יוצאים אל השטח ולומדים את מזרח ירושלים באופן פיזי.

 

הסטודנטים שואלים על הפעילויות היומיומיות של המנהל וחוסאם מסביר: "בגלל המורכבות הגדולה של השכונה, הפרויקטים משתנים. כל הזמן מנסים לתעדף את הדברים שצריכים מענה דחוף, כמו תחזוק תשתיות ודברים שנראים לאזרח הישראלי ברורים מאליו, למשל פינוי אשפה, בניית מדרכות וחינוך לילדים".

אחד הסטודנטים מבקש לדעת אם יש פרויקט מסוים שחוסאם גאה בו במיוחד. "כן, קיבלנו תלונות רבות על קבלת ריביות על דוחות או תשלומים שמעולם לא הגיעו בדואר. החלטנו להתחיל לבנות מערכת חדשה של שמות לרחובות ומספור לבתים. בנוסף, פה בחצר המבנה הקהילתי, בנינו יחידת דואר גדולה שמשמשת את תושבי בית חנינא. השינוי הזה אולי נשמע לכם קטן אבל הוא בסיסי וחשוב".

"אי אפשר להתעסק בדו קיום כשאתה כל היום עסוק בקיום עצמך"

הסטודנטים מתעניינים אם מתבצעות פעילויות כדי לקרב בין יהודים וערבים. מתברר שהתשובה מורכבת. מצד אחד מספר חוסאם על פעילויות שבפועל יכולות לקרב בין האוכלוסיות: "יש לנו קורסים של עברית שאנחנו עושים בערב לאנשים, בסבסוד כמעט מלא. יש לנו כיתות מלאות באנשים מכל הגילאים". עם זאת, המטרה המוצהרת של קורסים אלה אינה לקרב לבבות, אלא פרקטית: "העבודה שלנו באה בעיקר מצורך של תושבים שפנו אלינו שהם לא מצליחים למצוא עבודה. יש פה בקורס הרבה אימהות שבאות ללמוד עברית כי הן רוצות למלא מסמכים של ביטוח לאומי והן לא יודעות את השפה".

האם בפועל לימוד העברית תורם לקירוב דו קיום? "אי אפשר להתעסק בדו קיום כשאתה כל היום עסוק בקיום שלך. אפילו אם ניקח את הנושא של חינוך, כבר כיום חסרות לנו כאלף כיתות. אם תיקח את הנושא של תשתיות כמו מדרכות להולכי רגל או ביוב, אין פה פיתוח של הנושא. כל זאת כאשר כמה מאות מטרים מכאן, בפסגת זאב או בארמון הנציב, הכול ירוק ומפותח. זה יוצר קנאה וקשה לחשוב מנקודת מבט זו על דו קיום".

נסיעה לאורך גדר ההפרדה

לאחר הביקור בבית חנינא, המשכנו לסייר עם האוטובוס לאורך גדר ההפרדה בין שכונות מזרח העיר. זהו המקום שבו המילים ששמעתי עד היום על מזרח ירושלים והפער אל מול מערב העיר קורמים עור וגידים. השוני בין השכונות – דרמטי. בעטרות, למשל, רואים את השוני האדיר שבין צדדי הגדר שחוצה את השכונה. לא פלא שכאלף אנשים מנסים לקפוץ מעל הגדר מדי יום.

מעטרות המשכנו עד מחסום קלנדיה, שבו עוברים כל יום עשרות אלפי פלסטינים לשאר השכונות בירושלים, מה שמתחבר להרצאת הפתיחה ומסביר כיצד יש המוותרים על עבודה כדי לא לעבור בכל יום את התור המצטבר שם. לאחר ששמענו נתונים על מחסום קלנדיה, המשכנו בנסיעה להר ציון כדי להיפגש עם ד"ר חגי אגמון שניר, מנהל המרכז הבין תרבותי בירושלים.

"נבנה איזה חוט דק של אמון בין תושבים במחנה פליטים לבין השוטרים"

"אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה אלא דואגים לכך שכל אזרח ירושלים יקבל את זכויותיו המלאות המגיעות לו", פותח ד"ר אגמון את השיחה. "לגבי מזרח העיר הסוגיה מורכבת כי ישנן שכונות שהן בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים אבל עיריית ירושלים לא נכנסת אליהן לפינוי זבל או לסלילת כבישים ובוודאי לא עובדים סוציאליים או שירותים אזרחיים אחרים".

השאלה המתבקשת היא אם יש קשר בין חוסר השוויון לבין אירועי אלימות בירושלים. "זו ודאי לא סיבה לעשות פיגוע", מבהיר ד"ר אגמון, "אבל כשאין מערכת חינוך מתפקדת והרבה נדחקים לרחוב –מי שאוסף אותם שם זה מאפיונרים או פעילי טרור. אם לילד יהיו בית ומערכת חינוך ולמי לפנות כשיש לו בעיה אז זורקי האבנים ופעילי הטרור יהפכו למיעוט. בסופו של דבר יש פה אזרחים שרוצים לחיות חיים נורמליים".

אחד הסטודנטים מבקש לקבל דוגמה לפרויקט שמנגיש לתושבי מזרח העיר שירותים של מדינת ישראל. "לא ייתכן שבאתר רשמי של מדינת ישראל – הביטוח הלאומי, למשל, לא יהיה תרגום לערבית", מסביר ד"ר אגמון. "זו הסיבה שעזרנו לפתח עמותה שעוזרת לכל מי שלא יודע עברית במילוי מסמכים בירוקרטיים, כולל אתר ייעודי שמלמד כיצד למלא טפסים".

האם האוכלוסייה הערבית מוכנה לקבל סיוע מגורמים ישראליים? לדברי ד"ר אגמון הכול תלוי בגישה: "אחד הפרויקטים הגדולים שלנו הוא ליצור בשכונות מזרח ירושלים חברה קהילתית שבנויה על מתנדבים. תתפלאו אולי לשמוע, אבל הראשונים שפועלים איתנו במישור הזה הם שוטרי משטרת ישראל. במקום להיכנס לקלנדיה, הם העמידו עמדה מחוץ למחנה ושאלו אנשים איך אפשר לעזור לכם. בהתחלה אנשים היו בהלם אבל לאט לאט האנשים נפתחו והתחילו להצטבר תלונות על פקקים בכביש, והתוצאה הייתה שעמדו שוטרים בבוקר וכיוונו את התנועה. איכשהו נבנה איזה חוט דק של אמון בין תושבים במחנה פליטים לבין השוטרים והתחילו לזרום עוד תלונות, ובפועל שוטרים גם נקראו לבתים של משפחות לפתור סכסוכים".

סיכום: המציאות מורכבת תמיד יותר מהתיאוריה

בסוף היום העמוס, בזמן שהאוטובוס עושה את דרכו חזרה אל ירושלים המערבית, אני שואל את הסטודנטים מה הם לוקחים מהיום הזה. מגוון התשובות גדול: "הבנתי שיש זהויות במגזר הערבי ושאי אפשר להסתכל ולחשוב עליו כעל גוש אחד"; "זה נותן משמעות עמוקה לכל מה שלומדים בכיתה"; "כל התפיסה שלי לגבי מזרח ירושלים השתנתה".

אני מוסיף עוד דבר שברור שהיום הזה נתן לסטודנטים: גיבוש חברתי. כך, לפחות, לפי מעגלי השיחה שנוצרו לאחר שחזרנו אל הקמפוס.

 


 

הערות:

[1]http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=201511124

 

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.