עבודת הקיץ של הסטודנט בספרייה מוזנחת ונשכחת מוביל לגילוי והארה על התפקיד שלוקחים ספרים בחיינו והאחריות המוטלת עלינו לשמור על חייהם של הספרים.
בקיץ האחרון עבדתי כקברן. התקבלתי לעבודת קיץ בספרייה הלאומית, ואחד מתפקידיי היה לפנות ספרים ישנים שכמעט ואינם נמצאים בשימוש לאחסון מרוחק במחסנים באזור תעשייה ברקן. פינוי הספרים נעשה מתוך רצון לפנות מקום לספרים חדשים ואטרקטיביים יותר, לעומת הספרים הכבדים עבי הכרס התופסים מקום רב על מדפי המתכת.
הגעתי לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות. האורות המרכזיים טרם נדלקו, האולם היה חשוך וריק מקוראים, ועובדי הספרייה האחרים עוד לא הגיעו. השקט חיבק אותי מכל עבר באולם הגדול העמוס ספרים על גבי ספרים. ניגשתי אל ארון גדול, שבעה מדפים גובהו, ועיניי נפקחו. הארון היה עמוס בכרכים עבי כרס של כתב עת לחקר אסיה בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳. הכרך הראשון בסדרה הודפס ב-1834, דפיו מוזהבים, כריכתו כחולה. האחרון יצא לאור לפני מספר חודשים, רענן וטרי על מדף המתכת הקר.
נסו רגע לדמיין זאת. חוקר אסיה צעיר בלונדון של שנות השלושים במאה ה־19 אחוז התרגשות. חודשים רבים הוא עובד על מאמר, כותב ומגיה, מוחק ושוב כותב. בעוד מספר חודשים יתפרסם המאמר שלו בכתב עת חדש ומבטיח של אוניברסיטת קיימברידג׳. ננו של הנין של הנין של אותו חוקר אנגלי צעיר, יוכל לשבת בבית קפה קטן במרכז לונדון, ולכתוב במחשבו הנייד מאמר אקדמי לאותו כתב עת. מאה שמונים ואחת שנות וויכוחים, גילויים, תובנות וכישלונות, נארזים בשיטתיות בארגזי הקרטון שלי. באותו רגע הבנתי: אני קברן. קברן של ספרים. אף אדם לא ילווה את הספרים בדרכם האחרונה. שום דברי הספד לא יישמעו מעל הקבר הפתוח, אני הרי קברן של ספרים ואין זה מתפקידי לספוד או לנחם. הספרים יישלחו במשאית לאחסון באזור תעשייה ברקן, ואולי עוד עשר שנים פרופסור אלמוני יזמין כרך עם דפים זהובים וכריכה כחולה, לשם ציטוט יחיד בהערת שוליים.
אבל עד כאן הצגתי רק חצי אמת, או, אם תרצו, הסתרתי את חצייה השני. הספרים האלו הם ספרים מיותמים וישנים בקצה אולם הקריאה. ימים שלמים יכולים לעבור בלי שאף אדם יחלוף על פני המדפים, וגם אז מרבית הסיכויים שמדובר על קורא שמחפש את דרכו לספר אחר. ישנה סיבה טובה שהספרים האלו עוברים לאחסון מרוחק – הם לא מעניינים. במקום ספרים עבים ומשעממים מהמאה ה־19 אפשר להביא ספרים חדשים, מחקרים עדכניים, עם כריכות רכות וגרסה דיגיטלית.
אני קברן של ספרים, ובד בבד אני גם חקלאי של ספרים. כל חקלאי יודע שצריך לנכש כדי לתת לצמח לגדול כראוי, וכך גם בעולם הספרים חשוב לזכור ש״ישן מפני חדש תוציאו״. תם זמנם של הספרים הללו, רק היעלמותם תוכל לתת את הבמה לספרים חדשים ולמחקרים עדכניים. מה כבר יוכל לומר לי חוקר אסיה מהמאה ה־19 שיהיה רלוונטי על סין של המאה ה־?21 ובכלל, זה כבר לא קריטי מה נמצא על המדף. יש היום ויקיפדיה, ועוד עשרות אתרים שמספקים ספרים חינם אונליין, הכול זמין ונגיש. אז למה לשמור על החפצים המשונים והישנים שעשויים מדיו, נייר וקרטון? גבירותיי ורבותי, בשביל מה בכלל צריך ספרים ישנים?
באמצע כיתה א׳ חיי השתנו לבלי הכר. למדתי לקרוא במהירות, ומהרגע שבו הצלחתי לחבר אותיות למילים ולמשפטים הפכתי לילד חופשי. תם העידן בו הייתי תלוי במבוגר שישחק איתי או יקריא לי סיפור, מאז אני אדון להנאותיי. גם אם הטלוויזיה לא עובדת, אפילו כשהמחשב בתיקון, הספרים לא יאכזבו אותי לעולם. תמיד הם שם, אף פעם לא מתקלקלים ומבטיחים בשתיקתם לספר לי סיפורים מרתקים. הפכתי לתולעת ספרים, מסיים שבעה או שמונה ספרים בשבוע.
ספר הוא לא רק קדוש, חשבתי לעצמי, הוא הרבה יותר מזה. משהו שהוא רק קדוש, כמו תפילין, שייך רק לעולם הגדולים. מה שרק קדוש הוא גם רחוק; יש לו זמן קבוע ביום ומקום קבוע לשימוש. אבל ספר, למרות שהוא גם קדוש וצריך להתייחס אליו בכבוד וביראה, הוא לפני הכול חבר. הוא מלווה אותך, הוא קם אתך, הוא מתגורר בילקוט שלך. אתה יכול ללכת ברחוב ולדעת שאף אחד לא יודע את הסוד שרק אתה והספר שלך יודעים – סוד האהבה של אדם וספרו.
שנים רבות עברו, וכבר הייתי בן עשרים ושתיים בשנתי האחרונה בישיבת מעלה גלבוע. זה היה יום שגרתי בבית המדרש. ניסיתי להעסיק את עצמי בדיון מעייף במסכת סנהדרין ומהר מאוד ויתרתי לטובת דיון מעט פחות מעייף בפייסבוק. בעודי גולל למטה באפליקציה תפס את עיניי פוסט, המפציר בכל מי שיכול, להגיע במהירות לקיבוץ מרחביה. הספרייה של הקיבוץ נסגרת, נכתב בפוסט, ומוסרת את כל ספריה חינם, ומה שלא יימסר עד סוף החודש ייגרס. ״ספרים״, ״חינם״, ״גריסה״, המילים האלו ריצדו אל מול עיניי. לא האמנתי למזלי הטוב, לא רק שאני זוכה לקבל ספרים חינם, אני הולך להציל אותם משיני הגריסה האכזריות!
כל הדרך במכונית דימיתי את עצמי כגיבור המחלץ אוצר אבוד. הלכתי בין המדשאות הירוקות עד שמצאתי את בניין הספרייה הגדול של הקיבוץ, ופתחתי את הדלת. מראה הספרייה החרבה והיתומה דמה לסצנה מתוך סרט אפוקליפטי. חלק מהספרים היו מפוזרים בנחשולים של כאוס על גבי הרצפה המלוכלכת, ושארית הפליטה הייתה דחוסה באי סדר ברחבי הארונות שנשארו. התחלתי אוסף ספר לספר, מנסה לאלום אלומת ספרים, לחבר את חצוצרה בוואדי עם ענבי זעם. אבל התחושה… התחושה הייתה רעה, והספרים הביטו באכזבה ובפחד על השודד שפלש לקברם.
הקומה העליונה הייתה במצב חמור יותר. הספרים בקומה זו הושלכו לערימה אחת, כך שכדי להגיע אל חלק מהספרים היה צורך לדרוך על אחרים. האם היית דורך על כתבי כצנלסון בשביל להגיע לעותק של סיפורי צ׳כוב? ואם בקצה הערימה יש אנתולוגיה של שירת ימי הביניים, האם נכון למעוך את ספריו של עגנון? כמה מאוסים היו הספרים בעיניי באותו רגע! ״זאת ערימה של זבל״ חשבתי, ״ערימה של זבל שאף אחד לא רוצה״. אני דורך על הספרים ומשתדל לא להביט על מרמס רגליי, מושיט יד לערימה ודג מתוכה עותק של תנ״ך עם הברית החדשה.
בנסיעה חזור תא המטען התמלא בשמונים ספרים חדשים שלקחתי הביתה, ואני התמלאתי ברגש בחילה שנשאתי עמי לכל החיים. אני עכשיו בעליהם של ספרים יפים, טובים ומעניינים. כיצד יכול להיות שאוצר שכזה, במקום ליצור תחושת אושר צרוף, יצר רגע כה עצוב ומוזר? שמונים ספרים לקחתי ביום אחד, שמונים ספרים שעד היום לא הספקתי לקרוא את כולם, אבל תחושת שודד הקברים לא מרפה ממני עד רגע כתיבת שורות אלו. אחת מהשאלות שעלו בלבי בעקבות אותו יום בלבלה אותי ולא נתנה לי מנוח – איך ספרים מגיעים למצב הזה?
התשובה פשוטה וכואבת: אף אחד לא רוצה אותם. הספרייה במרחביה שמרה המון ספרים כי כך דרכן של ספריות, והאנשים לא התעניינו בספרים האלו כי כך דרכם של אנשים. אף אחד לא רוצה ספר ישן וחבוט בכריכה מעוכה, במיוחד לא ספר מעלה טחב של דוד פרישמן. בעפולה יש סטימצקי, ואם רוצים כבר ספר, עדיף להוציא שבעים שקלים ולקנות את החדש של אילן הייטנר. היום אנחנו חיים בזמנים חדשים, זמנים קשים לספרים זקנים. למה לשמור תרגום ארכאי לשר הטבעות אם אפשר לקנות תרגום חדש ומודרני או לצפות בעיבוד הקולנועי במסך הקטן? חבל על המאמץ. אין כאן האשמה. גם אני אעדיף לבלות אחר צהריים עם יצירה קלילה וחדשה ולא עם ספר ישן וכבד. אין כבר צורך לכתת רגליים בחנויות יד שנייה, ספרים קונים כשיש לאמא יום הולדת, או כשרוצים לקרוא רב מכר חדש. אז מי ישיר את שירם של הספרים הישנים והבלים?
לא תמיד היה זה כך. במאה ה-17, ג׳ון מילטון נחלץ להגנה על חופש הביטוי מידיה של הצנזורה הקשה של תומס אדוארדס בתקופת הקומונוולת׳ .(Commonwealth) בכתב ההגנה של מילטון על חופש הביטוי, אריאופגיטיקה, הוא כותב את הדברים האלו:
״…שהרי ספרים אינם חפצים מתים לגמרי, ויש בהם מכוח החיים שפעולתו כפעולתה שהנשמה שמחלציה יצאו. ויתרה מזו, אצורות בהם, כמו בקנקן חתום, העוצמה והתמצית הטהורות ביותר של האינטלקט החי אשר הוליד אותם. אני יודע כי הם מלאי חיות ופוריים ביותר, ממש כאותן שיני דרקון אגדיות, וכי אם זורעים אותם לאורכה ורוחבה של הארץ ייתכן שיצמיחו חיילים חמושים. אבל מצד שני, אם אין נוקטים זהירות, הרי הריגת אדם כמוה כהריגת ספר טוב. ההורג אדם הורג יצור בעל תבונה, צלם אלוהים. אבל המשמיד ספר טוב הורג את התבונה עצמה, הורג את צלם אלוהים, אפשר לומר, בעודו בתוך העין״.
אצל ג׳ון מילטון הספרים חיים בזכות כוחו של האינטלקט החי. לכל מילה כתובה יש מחשבה שעומדת מאחוריה, רעיון שהביא את המילים האלו על הנייר. כה רב כוחם של הספרים עד שהם יכולים להצמיח באמצעות התבונה שבהם ״חיילים חמושים״. על כן, הרוצח אדם רוצח צלם אלוהים כולו, אבל הרוצח ספר טוב רוצח את התבונה עצמה – החלק הפנימי ביותר בנשמת האדם.
בימים אלו האינטלקט לא חי רק בתוך דיו. ספרים, אך גם סרטים, סדרות וטקסט דיגיטלי יכולים להכיל את צלם האלוהים בעודו בתוך העין. מה שפעם היה נחלתו של הספר בלבד פרץ מעבר לחומת הנייר והיום הוא חי וקיים באמצעים שונים ובצורות שונות. לכן אין זה מפליא שהספרים בקיבוץ מרחביה שכבו בערימות ואין דורש, ואין זה פלא שמאה שמונים ואחת שנים של מחקר איכותי על אסיה ייקברו בקופסאות קרטונים. היום אפשר למצוא את האינטלקט החי במקומות יותר נגישים, אין צורך יותר בספרים הישנים והכבדים, זה עולם חדש מופלא.
אבל מילטון לא דייק די הצורך. כשהייתי ילד בכיתה א׳ חזרתי מהספרייה של הישוב כל שבוע עם ספרים חדשים, מעולם לא חיפשתי את התבונה עצמה או את האינטלקט החי. ראשית כל רציתי להתבונן בכריכה ולהחליט אם הציור מוצא חן בעיניי ואם הצבעים יפים לדעתי. אחר כך רציתי לעבור באצבע על דפי הספר הסגור, לדעת שאלף ילדים לפניי העבירו אצבע על כל אחד ואחד מדפי הספר. לאחר מכן לקחתי מארון הממתקים שקית במבה או צ׳יפס, פתחתי בעמוד הראשון ואני והספר פתחנו במחול חיזור. בעמודים האחרונים, רציתי לחוש בעצבות הייחודית של הרגע בו אתה מסיים ספר אהוב. אותה תחושה של פרידה, של מערכת יחסים שנגמרה.
כל הרצונות האלו לא נועדו כדי למצוא את האינטלקט הטהור, לא ולא. הם נועדו להרגיש. ספר טוב הוא ספר שאתה אוהב. אתה הולך איתו יד ביד ומבטיח לו אמונים, בעושר ובעוני, במוות ובחולי. כשאני רוצה להיזכר בספר טוב קשה לי להיזכר בתובנה שלוותה אותי, מחשבות הן כרוח חולפת, היום הן כאן ומחר שם. לעומת זאת, אני נזכר כיצד רעדתי כאשר בסטיאן צלל אל תוך הסיפור שאינו נגמר, כיצד בכיתי כאשר אחד הנערים מרחוב פאל נפטר מדלקת ריאות, וכיצד שמחתי שדורות׳י שבה הביתה מארץ עוץ.
הרגשות הללו אינם עניין לילדים בלבד, גם לנו המבוגרים יש חלק בדבר. גם בספרי המבוגרים חשתי רגשות שליוו את הקריאה: אני זוכר כיצד הזדעזעתי בחרדתו של המלך סלומון כשהמלך ירד מכס מלכותו בפריז והלך לביקור אצל הזונה. אני זוכר כיצד קיוויתי בהתגנבות יחידים שמלאבס יסיים את הטירונות בבה״ד ארבע, וכיצד בשואה שלנו סבא לולק עשה סלקציה מאיימת לתיונים שהוא שתה. גם אם לא אקרא יותר מילה אחת כתובה בדיו על נייר עד סוף ימיי, אהיה איש ספר, כי המילים הללו נכתבו בדיו על לבי.
האנושות חובקת אוצר מיותר. אוצר – כי בכל ספר יש אוצר, לא טעיתי כילד בכיתה א׳ וגם לא כצעיר בן עשרים ושתיים. מיותר – כי הספרים אינם מה שהם היו בתקופתו של מילטון. ישנן דרכים חכמות יותר ומהירות יותר להעביר ידע, להציג ידע, להפעים את הנפש ולצאת למסעות. ספרים מיושנים ולא עדכניים מיותרים במאה ה-21. אם ארצה לקרוא על טיבט אין לי צורך באוסף המאמרים האקדמיים העתיקים, יש וויקיפדיה.
אך עדיין לא הגיע הזמן לגרוס ולשכוח. יש לי את הכוח, אז אני מכריז ואומר: ״חברים וחברות, רבותיי וגבירותיי, הצילו את הספרים!״ הצילו אותם לא בכדי להשיג ידע או להוסיף עניין, אל תעשו זאת בשבילכם, עשו זאת בשבילם. פעם הבאה שאתם מגיעים לספרייה הלאומית, חפשו את המדף המאובק ביותר, אולי הוא יימצא בארון הפינתי בקצה האולם, ונסו למצוא ספר הזקוק לניחומים. אם תלכו ברחוב ותראו ספר זרוק לאשפתות, אל תשאירו אותו שם, אל תלינו נבלתו עד בוקר, קחו אותו, קראו בו מעט, תתנו לו להרגיש חשוב.
החשוב מכל: שפטו את הספרים ברחמים. אינני מדבר על הספרים החדשים והנוצצים של חנויות הספרים, אני מדבר על הספרים הזקנים והעלובים, הספרים הישנים שאבד עליהם הכלח. זכרו שאלוהים ברא את העולם גם במידת החסד, וכך גם אנחנו בני האדם, בוראי הספרים, צריכים לנהוג כלפיהם בחסד. אמת, הם ישנים, מוזרים, רובם הגדול לא מצליח לעורר אף לא בדל של עניין. מה הטעם בצבירתם על המדפים? במעבר דירה זה רק מקשה. אבל בני אדם בראו את הספרים, ועליהם האחריות לזכור מה הם היו פעם ומה הם עד היום מעוררים בנו, ועל כן – קצת רחמים.
באחד הימים הלכתי ברחוב וראיתי ספר זרוק בתחנת האוטובוס. הנחתי אותו בתיק והמשכתי הלאה. ספר עיון ישן באנגלית גבוהה על נושא שאני לא מבין בו כלום, כתוב כולו בשפה מעייפת ומתישה. אבל הייתם צריכים לראות את הסלוטייפ שמחזיק אותו ביחד! רצועות צהובות מתנדנדות שמונעות ממנו להתפרק. לפעמים אני מוציא אותו מהמדף ומביט על הכריכה הקרועה, על הדפים שחציים נופל החוצה, וחושב לעצמי: ״בחיי, זה הספר הנאה ביותר בעולם״.
שאול עזריאל הוא סטודנט שנה ג', במרכז האקדמי שלם.
המאמר פורסם במקור בכתב העת 'קאנון'
הערות:
1. מילטון 2013 : 4.
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
