אדם עומד ומסתכל על הנוף

סליחה, אחרת

האם אפשר למחול על מעשה נורא של בגידה, האם אפשר לחזור מן האל-חזור? אם שני הצדדים, הפוגע והנפגע, מוכנים לשאת את העוול, יש סיכוי לסליחה אמתית – אך הדרך לשם רצופה בדיאלוג כואב. לקראת יום כיפור, מבט אחר על הסליחה.

10 באוקטובר 2016  |  מאת: יותם בנזימן

הבה נדמיין אשה שבגדה בבן זוגה. הבה לא נעניק לה הנחות. נתאר לעצמנו את האירוע במלוא עוצמתו, על העוול העצום הגלום בו. יום אחד בן זוגה מגלה שזה שנים היא נפגשת בסתר עם איש אחר. שנים ארוכות של אושר נהפכות בבת אחת לשנים ארוכות של כחש. מה שנדמה זוגיות מאושרת המושתתת על אחווה, על אהבה ועל אמון הדדי מתגלה בדיעבד כמקסם שווא. כל שיחה, כל מבט, כל רגע אינטימי הסתירו כחש ומרמה.

העבר מוכתם, ובעקבותיו גם ההווה. האיש שהגדיר את עצמו 'איש אשה' (המקביל הגברי ל'אשת איש') מגלה שהיא, מצדה, לא הייתה זה שנים אשת איש. אין היא מי שהוא חשב שהיא, ומשום שזהותו כרוכה בזהותה, גם הוא איננו עוד מי שחשב שהוא. העבר מוכתם אפוא, ההווה מעורער, וממילא גם העתיד לוט בערפל.

אבל לא רק חוסר ודאות יש לפנינו, אלא גם עוול נוקב וקורע לב. היא ניצלה לרעה את תמימותו ופגעה בזוגיותם העוטפת והחמה. היא הרסה את מרקם יחסיהם ואת מהות הבית והמשפחה – יסודות חייו של אדם. ולמרות זאת הוא מבקש לסלוח לה – בשם אהבתם, בשם זוגיותם, בשם הבית והמשפחה, שהם כאמור יסודות חייו של אדם. החלטתו לסלוח היא מתוך אימוץ מלא של הפרדוקס, אין הוא מתכחש לו. אכן, היא אשמה: היא עלבה בו ובגדה בו. ובכל זאת הוא יסלח לה. מדוע? משום שהיא אשתו, משום שהוא אוהב אותה. הרצון לאחוז בקשר הזה הוא התשובה על השאלה מדוע לסלוח.

הקשר הרגשי הוא המקור לתוגת בן הזוג. היא בגדה בו, בכל היקר לו ולה, באינטימיות הזוגית שלהם הוא נפגע עד עמקי נשמתו משום שהוא אוהב אותה, והוא גם סולח לה משום שהוא אוהב אותה. הוא קרוע, הוא מיטלטל בין הרצון לנתק את הקשר ולהסתלק – לבין הרצון לחבק, לאחוז בקשר ולאחות את הקרע. אין הפרדוקס מכשול בפני הטלטלה הזאת. הוא מבטא אותה ברור. ההחלטה לסלוח היא התגייסות של כל כוחות הנפש לבחירה באפשרות השנייה: לאהוב, לאחוז ולאחות. בן הזוג בוחר לסלוח לאשתו, ועם זאת אינו חדל לראות בה אשמה בעוול. הוא אינו מפריד בינה לבין המעשה ואינו מתעלם ממכלול אישיותה "שאיננה מתמצית במעשה", כפי שהציעו בנבג'י והד.

הוא כועס עליה כי היא אשתו שבגדה בו והוא סולח לה כי היא אשתו שבגדה בו. הבגידה הזאת היא רכיב מהותי ביותר באישיותה ובאישיותו, בביוגרפיה שלה ובביוגרפיה שלו. אין מנוס אפוא מן הטלטלה: ההחלטה לסלוח היא יציאה לדרך שתכלול התמודדות מתמדת עם הטלטלה הזאת. ההחלטה אינה מבטאת התגברות מלאה על הכעס ועל הטינה, אלא קבלת הנסלח מחדש ואימוצו אל הלב. קבלה כזאת אינה אלא ראשית הדרך, אחריה יתעוררו שיחות רבות ובירורים אין קץ. השניים ייאלצו לפסוע בצוותא מתוך שהם מבררים מחדש את טיב הקשר, את מהות הפגיעה ואת סיבות התרחשותה. הכעס יעלה ויצוף, והפתעת תשוב ותבהיר, תשוב ותתנצל. מדובר בהתנצלות במובנה המקורי של המילה. Apologia מקורה במילה היוונית, apologos שפירושה סיפור. מי שמתנצל או מבקש סליחה, מספר סיפור: את סיפור הפגיעה ומניעיה, את סיפור יחסיהם אז ועתה.

worried-girl-PD

"ההחלטה לסלוח היא יציאה לדרך שתכלול התמודדות מתמדת עם הטלטלה". תמונת אילוסטרציה.

הנפגע הוא הנמען של הסיפור הזה, אבל אין הוא נמען פסיבי. הוא מגיב, מפרש, מנתח, מביע את כעסו ומספר בלב כבד את סיפור העוול שנגרם לו. הוא שותף מלא לסיפור. האמירה "אני סולח לך" יכולה לכאורה להופיע עם סיום התהליך ובכך להטביע בו חותם של סוף, לאמור: נכתבה ונחתמה הנקודה האחרונה במשפט האחרון בסיפור.

הנושא: עוון

אלא שאין נקודה כזאת. הלוא גם סיפור של ממש – סיפור המודפס בספר, שיש בו משפט אחרון שבסופו נקודה – גם הוא פתוח לפרשנויות, לתגובות ולשיח עם קהל קוראיו והוא מסופר מחדש בכל פעם שמאן דהו מתחיל לקרוא את הספר. על אחת כמה וכמה, הסיפור שאנו דנים בו, סיפור שאינו מודפס וכתוב. זהו סיפורם של הפוגע ושל הנפגע הקשור קשר הדוק לביוגרפיה של כל אחד מהם, לתפיסת זהותו, לאורח מחשבתו על עצמו ועל זולתו, לתובנותיו על אהבה ועל בגידה, על זוגיות ועל יושר, על אמת ועל שקר. לפיכך אין לסיפור הזה סוף.

בתהליך הסליחה השותפים לתהליך נושאים בצוותא את העוול. השורש סל"ח מבטא במקרא את סליחת האל בלבד, ואילו השורש נש"א מבטא סליחה של בני אדם. בטרם נבחן את השימוש בשורש נש"א בהקשרים שעניינם סליחה, הבה נתעכב על משמעותו בכללה. כבר במקרא, כמו בעברית המודרנית, 'נשיאה' פירושה בראש ובראשונה: נטילת דבר מה, הרמה, העמסת משא. לעתים המשא הזה כולל מטען פיזי. כך למשל שולח יוסף ליעקב אביו: "עשרה חמךים נשאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון" (בראשית מה, 23). אבל המשא עשוי להיות גם רוחני יותר ומטפורי יותר: יכול אדם לשאת את עוונו.

כך למשל מורה משה לעם בשם האל כיצד לנהוג בזבח שלמים: "ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישךף. ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה. ואוכליו עוונו יישא כי את ה' חלל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא יט, 8-6). כך גם אדם מצווה לדווח על חטא שהיה עד לו, ואם לא עשה כן, יישא את עוונו: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע… אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, 1) הנושא את העוון צריך ליטול אותו עליו, להעמיסו על שכמו, לשאתו באשר ילך. העוון מכביד עליו, מקשה את הליכתו. נשיאתו היא עונשו. המקרא ממחיש את כובד הנטל על ידי הנכחתו באמצעים פיזיים ומוחשיים כבדים.

הנה מה שיחזקאל מצטווה לעשות:

וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ לְבֵנָה וְנָתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר אֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם.   וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב.   וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל.   וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָם.   וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲו‍ֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל.   וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הימוני [הַיְמָנִי] שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ. (יחזקאל ד, 6-1)

יחזקאל מצטווה כאן להמחיש בזעיר אנפץ את גורל ירושלים. עליו לחרות באבן את צורת העיר ולצור עליה מצור סמלי. במחבת ברזל (כלי לאפיית לחם) עליו לסמל את קיר הברזל שיפריד בינו לבין העיר הסמלית שבנה. אזי עליו לשכב על צדו השמאלי ימים ארוכים כמספר שנות עוונו של בית ישראל. אחר כך עליו לשכב על צדו הימני ארבעים יום – כל יום משול לשנת עוון של בית יהודה.

credit_Surreal_Name_Given_flickr_cc20

הנביא הצטווה לשכב על צדו ימים ארוכים, כדי לבטא את גורלה של ירושלים. תמונה: Surreal Name Given, flickr. CC-BY-2.0

ימים ארוכים ישכב כך יחזקאל. ומה יעשה בהם? "ונשאת עוון", הוא ישכב והעוון עליו. יחזקאל מוקף בחפצים – לבנה, דייק, כרים ומחבת – המסמלים את גורל העיר. אבל העוון איננו מסומל באמצעות חפץ. הוא עצמו מתפקד כאן כחפץ. הוא הוא עצמו יוטל על שכם הנביא. מסיפור יחזקאל מתברר שאפשר לראות בעוון נטל של ממש, הדומה – אם לא זהה – למשא פיזי.

עוד מתברר כאן שאפשר לשאת את העוון בעבור מישהו אחר או בשם מישהו אחר. הלוא יחזקאל עצמו לא חטא, ואף על פי כן הוא מעמיס עליו את עוון העם כולו, כמו השעיר הנשלח לעזאזל. גם על השעיר מועמסים העוונות והחטאים כאילו הם עשויים חומר של ממש, גם הוא נושא אותם בעבור העם כולו:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר (ויקרא טז, 21-22)

עוונות העם כולו מוטלים על ראש השעיר, והוא נושא אותם עמו אל המדבר. לא ארחיב כאן באפשרות של נטילת עוון הכלל על ידי האחד. סיפור יחזקאל וסיפור השעיר חשובים לנו כדי לאשש את האפשרות שמישהו יכול לשאת את העוון בעבור רעהו. המשא הכבד עלול להכריע את החוטא תחתיו, אבל אין הוא רשאי – ואין הוא יכול – להימלט ממנו.

חטא בלתי נשכח

הנה הוא ניגף, כושל, והוא זועק: "גדול עוני מנשוא". את האמירה הזאת משמיע קין לשמע העונש הכבד שהשית עליו אלוהים בגלל רצח אחיו הבל (בראשית ד, 13). פרשנותנו הטבעית לפסוק מדגישה את הכרתו של קין בחטאו, את בושתו, את חרטתו ואת וידויו. ואולם הוא ממשיך ואומר  "הן גירשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהךגני" (שם, 14). בד בבד עם הכרתו בעוונו הוא מבקש רחמים ועזרה בנשיאת הנטל. ואלוהים נענה: "ויאמר לו ה' לכן כל הרג קין שבעתים יוקם, וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו" ( שם, 15).

המבקש סליחה מבקש אפוא סיוע בנשיאת העוון, והסולח מוכן לסייע בכך. זוהי משמעות השימוש בשורש נש"א כדי לבטא סליחה. אין הסולח מוחק את העוול ולא שוכחו ולא מדחיקו ולא מכסה עליו. וכיצד יוכל! הלוא עצום ורב הוא העוול – אין להכחישו ואין להכחידו אלא יש צורך להתמודד עמו, לשאתו על שכם. הסולח לזולתו כאילו אומר לו: אני מוכן לשאת עמך את הנטל הזה, מעתה הוא של שנינו, נתמודד אתו יחד. לכך כיוונתי בטענתי, שהסולח מאמץ את הנסלח אל לבו. הוא מוכן לקשור את גורלו בגורל רעהו, כדי שיישאו יחדיו בנטל העוון. המשא לא נעלם ולא נשכח. הוא נחלת שניהם.

Creation of Adam 2 PD

הסולח מאמץ את הנסלח אל לבו כדי שיישאו יחדיו בנטל העוון. ציור 'בריאת האדם' למיכלאנג'לו, הקפלה הסיסטינית

הנה כך אומרים אחיו של יוסף לאחיהם אחרי מות יעקב: "אביך ציווה לפני מותו לאמור: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך" (בראשית נ, 16-17). יוסף איננו עונה. הוא בוכה, הוא זוכר את העוול: הם ביקשו להורגו. הם השליכו אותו אל הבור. הם פשטו את כותנתו. הם הציגו לאביהם מצג שווא כאילו "טרוף טורף יוסף" (בראשית לז, 33). הם מכירים ברוע מעלליהם ומתוודים עליהם בפה  מלא: "כי רעה גמלוך", והאמירה הזאת היא האמורה לשמש נימוק לסליחה. "שא נא פשע אחיך וחטאתם" – מדוע? "כי רעה גמלוך". בלא כחל ושרק, בלא שכחה.

יוסף מאמץ את הנימוק הזה. אין הוא מתכחש לכך ש"רעה גמלוהו", אלא מודה: "ואתם חשבתם עלי רעה" (בראשית נ, 20). למזלו "אלהים חשבה לטובה" משום שבזכות בואו למצרים הוא יכול עתה "להחיות עם רב" (שם). הוא מאמץ את אחיו אל לבו: "ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. וינחם אותם וידבר על לבם" (שם,21) הם מוסיפים לשבת איש עם רעהו במצרים. אין המספר מוסיף פרטים, אולם אל נכון הם יוסיפו לדוש בחטא ובתוצאותיו. הם יספרו איש לרעהו על שנות הבדידות והאבל, על הקושי ועל הסבל ועל התוגה. התהליך עדיין בראשיתו.

הפרשנות הזאת לשורש נש"א במקרא תקפה גם כאשר הוא חל על אלוהים. כאמור, השורש סל"ח מאפיין במקרא את אלוהים לבדו, ואילו בני האדם רק נושאים את העוון, אולם אינם סולחים עליו במובן של מחייה מוחלטת. עם זאת אין פירוש הדבר שאלוהים אינו נושא עוון גם הוא. אחת המידות המאפיינות אותו היא "נשא עוון ופשע" (במדבר יד, 18) וכך אומר דוד בתהלים: "חטאתי אודיעך ועווני לא כיסיתי, אמרתי אודה עלֵי פשעי לה' ואתה נשאת עוון חטאתי סלה" (תהלים לב, 5) אמנם דוד אומר כמה פסוקים קודם לכן: "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון" (שם, 2), אך הוא מבין שהעוון קיים, ידוע וזועק. לפיכך הוא מודיע כאן על חטאו "אודיעך" ומתוודה  "ועווני לא כיסיתי". הוא מבקש מאלוהים שיישא את חטאו: "ואתה נשאת עוון חטאתי סלה: על זאת יתפלל כל חסיד אליך" (שם, 5-6).

ספיגת הצלקת

הפילוסופים העוסקים במושג הסליחה כמעט שאינם ערים לאפשרות לראות בסליחה נשיאה. בולטים בחריגותם דבריה היפים של פמילה הירונימי, שאינה מכירה כמובן את השורש נש"א ואת משמעויותיו בעברית: בסליחתה הנפגעת מקבלת עליה את מחיר העוול ומסכימה לשלב את הפגיעה בחייה בלא מחאה נוספת ובלא דרישה לפיצוי (במקרים מסוימים הסליחה עלולה להיות אינטימית עד כדי אי נוחות: אתה חייב לאפשר לי לשלב את הצלקות הנושאות את טביעות אצבעותיך במרקם הקבוע של חיי ולבטוח בי שאני יכולה לעשות זאת (מן הרכיב הזה של הסליחה, החשוב מאוד, התעלמו רוב הגישות. הוא ראוי להבהרה טובה הרבה יותר מזו שהצעתי כאן.Hieronymi 2001, 551)

sadness-513527_1920

עלינו לשאת את המטען שמטילות עלינו הצלקות שלנו. תמונת אילוסטרציה

האינטימיות שהירונימי מדברת עליה בסוגריים שלעיל אפשרית דווקא משום שמדובר בבני אדם מרגישים, אוהבים, כואבים ונפגעים. הצלקות הן המטען שעלינו לשאת. טביעות האצבעות שאתה משקע בעורי מעידות על קרבה ועל מגע ובד בבד הן משאירות בגופי צלקות. העוול אינו נעלם, להפך: הסליחה היא תהליך המשקע אותו בתוכי ומעניק לו משמעות. באמצעות הנשיאה נוכחותו מובלטת. זה כמובן פרדוקסלי, הלוא הצלקות נוכחות שם מעצם הפגיעה. הלוא הן תולדה של העוול, ולא של הסליחה. והנה על פי המודל המוצע כאן, הן ישולבו במרקם הקבוע של חיי דווקא אחרי שאסלח. כאילו לא הכאיבו די, עליי לשקען בגופי עמוק יותר. אין הסליחה מרפאת את הפצע אלא מעמיקה אותו, ודווקא בכך חשיבותה. הסליחה מגבירה את הנטל שהנפגע עומס על שכמו: הוא מקבל עליו לשאת את הצלקת "בלא מחאה נוספת ובלא דרישה לפיצוי". הוא נושא אותה עמו.

הירונימי אינה מפרשת באיזה מובן הסליחה משלבת את הצלקות במרקם החיים. דומני שאפשר להבין זאת כך. כל עוד אין סליחה, הצלקות הן בגדר סרח עודף שהנפגע אינו מבין. הוא סובל מהן ומנסה להיפטר מהן, אך בלא הועיל – הן נשארות לעולם. אבל הן נכפות עליו מבחוץ: הוא לא בחר בהן, ואין הוא רואה בהן חלק מעצמיותו. כאשר הוא סולח, הוא מוכן להפכן לחלק ממנו. הן משתלבות במרקם גופו, ומעכשיו הן שלו משום שאינן עוד רק בגדר טביעות אצבעותיו של הפוגע. מעתה גם הוא, הנפגע, אחראי להן. באמצו את הפוגע אל לבו הוא מאמץ גם את העוולות שעולל לו. הוא מוכן להשתתף בנשיאת העוול והופך את תוצאות העוול לרכיב באישיותו. אין הוא דוחה את הצלקות, אלא מתמודד עמן. זה כואב. הצלקות הופכות למשהו נוכח, מוחשי, שאין להתעלם ממנו, שיש לפרשו, להתמודד עמו, לשקע אותו בגוף.

הכרה בעוול

הפרדוקסליות של הסליחה אינה מתעמעמת אלא נותרת בעינה. אכן, דרידה צודק: יש לסלוח לאשם באשר הוא אשם, ולפיכך הפתרון לפרדוקס הוא בפרדוקס עצמו. האשם נותר אשם, והסולח מכיר באשמה הזאת ומאמץ את הנפגע אל לבו אף על פי שהוא אשם, משום שהוא אשם. הוא נושא עמו את הצלקות ואת הפגיעה. זהו המובן שבו הוא "נושא עוון ופשע". אין פירוש הדבר שהוא שותף לדבר עברה, הפשע נותר מעשהו של הפושע. הסולח נושא אותו לא כעבריין, אלא כמי שמוכן לשאת בתוצאות העברה: לזכור ולהזכיר את הפגיעה במלוא חומרתה, ומתוך הזיכרון הזה – גם לסלוח עליה.

כדי שתתרחש סליחה, העוול צריך להיוותר עוול. לכן יש לתאר את התהליך הדיאלוגי לא כתהליך שבו הנפגע משתכנע בחפותו של הפוגע אלא באורח מורכב יותר. הפוגע ייתבע להבהיר את התנהגותו, לנתחה, להתעמק בה. יהיו לו הסברים: אלה ואלה היו מניעיי. יהיה עליו להודות: אין הם מצדיקים אותי – אני אשם. עשיתי את העוול הזה כאדם האחראי למעשיו. אין הם בגדר מעשים שרירותיים. עליי להתמודד עמם, להבהיר מדוע פעלתי כך, להרהר מתוך אימה באפשרות שאשוב לחטוא חטאים דומים. אין המתחרט 'רואה את האור' לפתע פתאום. הוא יראה אותו בהדרגה, במהלך השיחות עם הנפגע, ויתחרט שוב ושוב, פעמים רבות. האור הזה ייראה אחרת בכל שיחה, והסברים חדשים יעמיקו ויחדדו את גווניו. הבית על כל חלקיו ייוותר אותו הבית – חלקיו לא יומרו באחרים, אבל הם יעברו תהליך מתמיד של בחינה והתבוננות.

Credit Mark Rothko photo by Julian Hutchings (CC BY-NC 2.0)

המתחרט לא רואה את האור לפתע, אלא בהדרגה, ויתחרט שוב ושוב פעמים רבות. תמונה: Julian Hutchings, flickr. CC BY-NC-ND 2.0

ההכרה ההדדית בעוול, של הפוגע ושל הנפגע, מאפיינת אפוא את הסליחה הדיאלוגית, ובכך סליחה כזו נבדלת ממושג הפיוס, הרחב יותר. שניים שהסתכסכו יכולים להתפייס אם הם מחליטים לשכוח את ההאשמות ההדדיות ולפתוח דף חדש ביחסיהם. אפשרות אחרת לפיוס מתרחשת כאשר כל אחד מן השותפים לסכסוך מתאר באריכות את נקודת מבטו ומסכים שלא להסכים על נקודת מבט משותפת. צד א' חושב שהוא נהג כשורה ושצד ב' אשם, ואילו צד ב' סובר להפך. שני הצדדים מסכימים לשמוע איש את רעהו ולהמשיך בחייהם המשותפים בלי להכריע מי צודק.

הסליחה, שלא כפיוס, מחייבת להכריע מי האשם ומי המתבקש לסלוח. לפיכך גם אין מדובר כאן ב'שניים שהסתכסכו', אלא באחד שעשה עוול לחברו. זהות הפוגע וזהות הנפגע ברורות ומוסכמות על שני הצדדים. הפוגע והנפגע הם שני אנשים שונים – זהותם ברורה, והדיאלוג ביניהם הכרחי. כפי שהפוגע תלוי בנכונות הנפגע לסלוח לו, כך הנפגע תלוי בנכונות הפוגע לאפשר את תהליך הסליחה.

ד"ר יותם בנזימן הוא מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה לפילוסופיה במכללת ספיר

זהו קטע מתוך המאמר 'זיכרון, שִׁכחה וסליחה' שראה אור באנגלית בכתב העת Azure, והתפרסם בתוך הספר 'משחקי זיכרון' בעריכת ד"ר יותם בנזימן ובהוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד (2008). המאמר מובא כאן באדיבות ההוצאות והמחבר, ואנו מודים להם על כך.


מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.