היעלמות הדמוקרטיה, או: מה צריך כל סטודנט ללמוד

"לאקדמיה יש אפשרות ואחריות להשפיע על התרבות הפוליטית באופן שונה מכל מוסד אחר. התרומה המשמעותית שלה היא היכולת להפגיש את הסטודנטים עם הטקסטים, הרעיונות והנורמות, של הדיון המושכל, תשתית הפוליטיקה הליברל-דמוקרטית. כבר זמן רב שהאוניברסיטאות כושלות בתחום הזה. במקום זה, יותר מדי מוסדות מציעים תוכנית לימודים לא קוהרנטית שמותירה את הסטודנטים ללא הכרת הנחות היסוד של הסדר הפוליטי שלנו, ונטולי הכשרה להשתתפות במשימת השלטון העצמי הדמוקרטי.
הסטודנט לא צריך להירשם לבית הספר למשפטים כדי ללמוד את החוקה, והוא אינו צריך לסיים תואר שני בתיאוריה פוליטית כדי להבין את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, שהיא הבסיס הלאומי שלנו.

התפרקות תוכניות הלימודים לתואר הראשון באמריקה משקפת את חוסר היכולת, או חוסר הרצון, של מנהיגי האוניברסיטאות וחברי הסגל לקיים את הויכוח הדרוש לשם תכנון רציני של תוכנית לימודים. הנחת היסוד של האקדמיה כיום היא דוגמה דתית של סירוב להתחייב לכל הייררכיה של ידע – בל נשכח שעידן ה״פוסט-אמת״ התחיל באקדמיה כדחיה ״פוסט-מודרנית״ של אובייקטיביות – ומיאון לעסוק בשאלה הבסיסית שחייבת להנחות את תוכנית הלימודים לתואר הראשון: מה צריכים כל הסטודנטים ללמוד? תוצאות הבחירות של 2016 מבהירות שהתשובה לשאלה הזו היא חיונית. 

חינוך לאזרחות אינו – ואסור שיהיה – חינוך למפלגתיות. למרות טענותיהם של כמה שמרנים, ״ספרי המופת״ של הקאנון המערבי אינם מציעים אוסף סדור של אמתות על-זמניות, הנמצאות מעבר לכל ויכוח; ולמרות מה שטוענים כמה ליברלים, הם גם אינם תוצר פגום של ״גברים לבנים מתים״. הם מכוננים מסורת של דיון פתוח, שאם איננו עוסקים בו, אנחנו דנים את עצמנו לצרות האופק של ההווה, לכבילה בשלשלאות האמונות הפנאטיות של העדכניות, לתחושה של עליונות מוסרית, שהיא אויב המחשבה החופשית לאורך ההיסטוריה. איננו לומדים את המסורת הפוליטית שלנו כדי להעריץ אותה, אלא כדי לאפשר לעצמנו את חופש הביקורת והמשך היצירתיות."

למאמר המלא 'הדמוקרטיה נעלמת' באתר הכרוניקל לחצו כאן.