מבריטניה לא נוכל לצפות לדבר, למעֵט חורבן

מבריטניה לא נוכל לצפות לדבר, למעט חורבן. ואם ירשו לה לחזור ולמשול באמריקה, יבשת זו לא תהיה ראויה שיחיו בה. קנאות תתעוררנה בלי הרף; מרידות תפרוצנה בכל עת; ומי יצא לדכא אותן? מי יטיל על הכף את חייו כדי לשעבד את בני עמו למרותו של זר?

המחלוקת בין פנסילבניה לקונטיקט אשר לכמה אדמות לא מיושבות מעידה על אזלת ידה של ממשלת בריטניה, ומוכיחה בעליל שרק סמכות יבשתית יכולה להסדיר את ענייני היבשת. שעה זו יפה מכל אחרת גם מטעם נוסף, והוא, שככל שמספרנו מועט יותר, כן רבה האדמה שטרם יושבה, וזו, תחת שיעניקה המלך לטפיליו הנקלים, תוכל לשמש בעתיד לא רק לחיסול החוב הנוכחי, אלא גם לקיים בקביעות ממשלה.

לשום אומה על פני תבל אין יתרון כזה. הטענה כי המושבות טרם הגיעו לפרקן, לא רק שאינה נימוק נגד העצמאות, אלא היא דווקא טיעון לטובתה. מספרנו גדול דיו; ואילו היה גדול יותר, ייתכן שהיינו מאוחדים פחות. ומן הראוי לעמוד על כך, שככל שארץ מאוכלסת יותר, כן קטן צבאה. במספר חייליהם עלו הקדמונים עשרות מונים על בני העת החדשה; והסיבה ברורה: כי כיוון שאוכלוסייה מולידה מסחר, שקעו בו בני האדם עד כדי כך שלא יכלו להתפנות לכל עניין אחר.

המסחר מעמעם את אהבת המולדת, וגם את רוח ההגנה הצבאית. וההיסטוריה מיטיבה ללמד אותנו, שההישגים הגדולים ביותר הושגו תמיד בשחר ימיה של אומה. עם הגידול בתרבות ובמסחר, איבדה אנגליה את עוז רוחה. לונדון, על אף מספר תושביה, נכנעת לעלבונות מתמשכים במורך לב סבלני. בני אדם, ככל שירבה רכושם, כן תפחת נכונותם לסכנו. העשירים משועבדים ברובם לפחד, ונכנעים לכוחו של הכתר בדו פרצופיות נרעדת של כלבלב.

תקופת הנערות היא העת לזרוע מידות טובות, באומות כבבני אדם. בעוד יובל שנים, ייתכן כי יקשה עלינו לאחד את היבשת כולה תחת שלטון אחד, וייתכן כי לא נצליח בכך כלל. ריבוי העניינים העצום שתביא הצמיחה במסחר ובתושבים יזרע מבוכה. מושבה תקום על רעותה. וכל אחת מהן תדחה בבוז, אם רק תוכל, את היד שתושיט לה חברתה; ובעוד גאוותנים ושוטים מתהדרים בהבדלים הדקים ביניהם, יקוננו בעלי התבונה על שהאחדות לא התבססה קודם לכן.

ומכאן, ששעת הכושר לכינונה היא השעה הזאת. הקרבה שמקורה בילדות, והרעות שלידתה בצרה, הן המתמשכות והקבועות מכולן. ובאחדות השוררת בינינו כיום שני הסימנים האלה; אנו צעירים, ולמודי סבל; אך האחדות בינינו עמדה בתלאות, והיא גלעד לעידן מהולל שהדורות הבאים יוכלו להתפאר בו. שעה זו היא גם אותה שעה מיוחדת הבאה לאומה רק פעם אחת, דהיינו, השעה שבה היא מקימה מתוכה שלטון.

מרבית האומות החמיצו את שעת הכושר, ולכן נאלצו לקבל חוקים מידי כובשיהן, תחת שתתקנה חוקים לעצמן. ראשית היה להן מלך, ואחר כך מתכונת כלשהי של שלטון; אך התקנון או האמנה של ממשלה צריכים לבוא קודם, ורק אחר כך ימונו אלה המופקדים על ביצועם; הבה נשכיל ממשגי אומות אחרות ונאחז בשעת כושר זו – לכונן שלטון בסדר הנכון.

כאשר ויליאם הכובש הכניע את אנגליה, הוא נתן לה חוקים שעה שחרבו מונחת על צווארה; ועד אשר נסכים לכך שהיושב במושב השלטון באמריקה ימונה על פי חוק ובסמכות, אנו מסתכנים בכך שיתפוס אותו איזה נוכל בר מזל, העלול לנהוג בנו באותה הדרך. ואנה באה אז חירותנו? אנה קנייננו?

אשר לדת, אני מאמין שחובתו המוחלטת של כל שלטון להגן על כל המאמינים באמונה שלמה, ואיני יודע על כל עניין אחר שיש לשלטון בתחום זה. ישליך נא מעליו האדם את צרות האופקים, את האנוכיות בנוגע לעקרונות שצייקני כל הדתות ממאנים בתוקף לוותר עליה, ומיד ישתחרר מחששותיו בעניין זה. החשד הוא בן לווייתם של עלובי הנפש, ומארתה של כל חברה טובה.

לדידי, אני מאמין באמונה שלמה ובלב תמים שרצונו של ריבון העולמים הוא שיהיה בינינו ריבוי דעות בענייני דת. כך נוצר כר נרחב יותר לטוב הלב הנוצרי שלנו. אילו היינו כולנו תמימי דעים, לא היה דבר שיעמיד את נטיותינו הדתיות במבחן; ועל פי אותו עיקרון של סובלנות, אני רואה בפלגים השונים שבקרבנו בנים לאותה משפחה, הנבדלים זה מזה רק בשמות שבהם הוטבלו. (…)

ולסיכום: אין זה משנה עד כמה יעורר הדבר תמיהה בלבם של אנשים מסוימים, או עד כמה הם יירתעו ממחשבה כזו מכל וכל, שכן ניתן להציג הרבה טעמים נחרצים וחד משמעיים, שיוכיחו כי אין דבר שיוכל להסדיר את ענייננו במהירות כמו הכרזת עצמאות גלויה ונחושה. ולהלן אחדים מהם:

ראשונה: דרכן של אומות, שכאשר שתיים מהן נלחמות זו בזו, אחדות מאלה שאינן צד במריבה מתערבות כדי לתווך ביניהן, ומשיגות תנאים מוקדמים לשלום; אך כל עוד אמריקה רואה בעצמה נתינה של בריטניה הגדולה, שום מעצמה, תהיה האוהדת ביותר, לא תוכל להציע את שירותי התיווך שלה. ועל כן, במצבנו הנוכחי, המריבה עלולה להימשך לעד.

שנית: אין להעלות על הדעת שצרפת או ספרד תושטנה לנו סיוע כלשהו, אם כל כוונתנו להשתמש בסיוע זה על מנת לאחות את הקרע ולהדק את הזיקה בין בריטניה לאמריקה; שהרי מעצמות אלו תסבולנה כתוצאה מכך.

שלישית: כל עוד אנו מצהירים שאנו נתיניה של בריטניה, מן ההכרח שאומות אחרות תראינה בנו מורדים. ותקדים כזה, של אנשים המתכנים בשם נתינים וחוגרים נשק, מסוכן למדיי לשלומן הן; ביכולתנו לפתור את הסתירה, ומיד; אך הצירוף של התנגדות ונתינות דורש דקות מחשבה העולה בהרבה על זו של השכל המצוי.

רביעית: אילו פורסם ונשלח לחצרות המלוכה הזרות מנשר, הפורט את התלאות שידענו ואת ניסיונותינו הנואלים להביא לפתרונן בדרכי שלום; ואף היה מוסיף ומכריז שכיוון שאיננו מסוגלים עוד לחיות באושר או בביטחון תחת משטרה האכזרי של החצר הבריטית דחקו בנו הנסיבות לנתק אתה כל קשר; ואף מוסיף ומבטיח לכל אותן חצרות כי אנו חפצים בשלום אתן, ורוצים לקשור אתן קשרי מסחר – כי אז תזכיר כזה היה מועיל ליבשת יותר מאנייה עמוסה בעתירות לבריטניה. כל עוד אנו מוגדרים כנתינים בריטים, לא ניתן לקבל אותנו, ואף לא לשמוע אותנו, בנכר; הנוהג המקובל בכל חצרות המלוכה נוגד את ענייננו, וכך יהיה עד אשר תעמיד אותנו העצמאות בשורה אחת עם אומות אחרות.

צעדים אלו ייראו אולי מוזרים וקשים במבט ראשון, אך בדומה לכל הצעדים האחרים שכבר עשינו, הם יהפכו עד מהרה למוכרים ונוחים; ועד אשר תוכרז העצמאות, תחוש היבשת כמו אדם הדוחה שוב ושוב ליום המחר איזה עניין בלתי נעים, אך בלבו הוא יודע שיש לעשותו; הוא נרתע מהצעד הראשון, רוצה בכל לבו שהעניין ייגמר, ורדוף בכל עת במחשבה כי הוא הכרחי.

מתוך 'שכל ישר' חיבורו המונומנטלי של ההוגה תומס פיין (1809-1737) שראה אור בהוצאת שלם (2007). הקטע לעיל לקוח מפרק ד', 'על כושרה של אמריקה', עמ' 62-55. תרגום: ליה נרגד

תמונת הכותרת: 'מותו של מייג'ור פירסון', הקרב על ג'רזי. ציור מאת ג'ון סינגלטון קופלי, 1783