״ספרי המופת״ מאת ג׳ון ארסקין

ב-1917, ממש לפני שאמריקה נכנסה למלחמה, חצי ממכסת ההוראה שלי הוקדשה לקורסים לתואר ראשון, ועבדתי על כמה רעיונות בנוגע להצגת סופרי המופת והיצירות הקלאסיות בפני אנשים צעירים שבאופן טבעי וראוי מתעניינים בחיים העכשוויים.

היה זה אז באָפנה בקרב רבים מעמיתיי המבוגרים לדבר בצער ובזלזול על הבורות הספרותית של הדור הצעיר. הם אמנם הצליחו בקורסים שלימדנו בספרות אמריקנית ואנגלית, אך הם ידעו מעט מאוד, או שום דבר, טענו מבקריהם, על התנ״ך, הומרוס, ורגיליוס, דנטה, או הענקים האחרים שרוב העולם העריך זה שנים רבות. מן הדעה הזו בנוגע לסטודנטים לתואר ראשון השתמע בדרך כלל שמצב הצעירים והצעירות, שידעו מעט כל כך על ספרי המופת, מעיד על הידרדרות שחלה מאז שהוריהם למדו בתיכון.

הטלתי ספק בנוגע להנחה שהמבוגרים בכלל, אפילו המרצים באוניברסיטה, הקדישו יותר זמן מהצעירים לקריאת הקלאסיקות העולמיות, אבל, אם חברי הסגל סבורים שהסטודנטים לתואר ראשון צריכים להכיר את ספרי המופת ולא רק לדעת על קיומם, נוכל להשיג זאת בקורס מסוג חדש. הקורס הזה, שיתפרשׂ על פני שנתיים, עדיף שנים ג-ד, יפעל על פי עיקרון פשוט: קריאת ספר מופת אחד בשבוע ודיון עליו בפגישה שבועית, בת שעתיים עד שלוש שעות.

פרופסור ג'ון ארסקין ומשפחתו.

דיון סוער

את העמדה הזו הבעתי באון במסגרת ישיבת סגל שלולא זאת נידונה לשיעמום מוחץ. הזכרתי לעמיתיי שהאיליאדה ורוב היצירות האפיות האחרות קצרות יותר מהרומן הממוצע ושרבים מהסטודנטים שלנו קוראים לפחות רומן פופולרי אחד בשבוע. לאחר שקראו ספר חדש, הם יצטרפו בשמחה לדיון סוער על אודותיו עם חבריהם שקראו אותו גם הם. מדוע שלא ננהג באיליאדה, באודיסיאה וביצירות מופת אחרות כאילו היו ספרים עכשוויים המזמינים פרשנות ודיון ללא תיווך? לאחר כמה סמסטרים של קריאה כזו, הסטודנטים של קולומביה יכירו את ספרות המופת העולמית מכל הארצות. ולא רק שירה או ספרות בדיונית; בהחלט ראוי שיקראו גם את ספרי המופת של המדענים והפילוסופים הקדמונים והעכשוויים.

מי שמכיר את אופיים של חברי הסגל האקדמי, לא יחשוד שהצעתי התקבלה בתשואות. טענו נגדי שלקרוא את הומרוס בתרגום הרי זה בדיוק כמו לא לקרוא אותו בכלל ושדיון בן שעתיים על אודות סופר דגול לא יתחיל אפילו להתקרב להבנה אקדמית שלו. הסכמתי. יחד עם זאת, לא הצלחתי להימנע מלהעיר שאני מתפעל מעמיתיי שקוראים ספרי מופת אך ורק בשפות המקור שלהם. הצעתי להם את תנחומיי על כך שמעולם לא קראו את התנ״ך או את תורותיו של המשיח הנוצרי. התנ״ך ודאי נגיש לכל עמית שלי שיודע עברית, אך לא מצוי בידינו אף טקסט של ישוע בשפה שבה הוא עצמו דיבר.

תגובות חברי הסגל היו סוערות. הצעתי להם לזכור את ההבדל הגדול שבין היכרות מקריאה של הסופרים הדגולים לבין חקירה אקדמית שלהם. הטענה המקורית כנגד הדור הצעיר לא עסקה בהיעדרה של למדנות אקדמית, אלא בחוסר העניין שלהם בקריאת ספרי המופת. הצופים שנאספו בתאטרון העתיק כדי ליהנות מיצירה חדשה של אייסכילוס או סופוקלס לא היו מלומדים קלאסיים; הם היו בסך הכול בני האדם שעבורם נכתב המחזה. בחוסר טקט, הוספתי ואמרתי, שהמרצים לספרות קלאסית מתעלמים לפעמים מהעובדה שהמחזאים היוונים כתבו מחזות עבור בני אדם.

מתי אמור הסטודנט לאכול ולישון?

ניתן להדגים עד כמה רצינית הייתה ההתנגדות של כמה מעמיתיי לתכנית ספרי המופת שלי מהמכתב הבא שנשלח לדיקן קפפל. הכותב לא היה מבוגר ממני בהרבה. היינו עמיתים שנפגשים כל יום בדרכנו ללמד בכיתות שלנו. הוא מעולם לא ביקר בגלוי את תכניתי במפגשי הסגל. הוא מעולם לא הזכיר זאת בפניי באהדה או בחוסר אהדה. כמו שמוצהר במכתבו, הוא לא נכח בפגישה המיוחדת במועדון הסגל הישן שכינס הדיקן בכדי לערוך דיון כן בתכנית. אני מניח שקפפל העביר לי את המכתב מפני שלו בעצמו היו ספקות בנוגע להצעתי והיה לו עניין שההתנגדות תישמע:

"מתי אמור הסטודנט לאכול ולישון? כמה הוא יבין באמת את היוצרים האלו? הוא יוכל להקדיש רק זמן מועט מאוד לכל אחד מהם."

"הקדשתי מחשבה להצעה בנוגע לקורסי החובה שיתקיימו בשנתיים שלפני סיום הלימודים לתואר הראשון. אמנם אין לי זכות הצבעה חוקית בקולג׳, משום שאיני חבר סגל, אך מכיוון שבעשר השנים האחרונות אני מלמד סטודנטים בשנה השלישית והרביעית בקולג׳, אני כותב בכדי לבטא באופן לא רשמי את התנגדותי המוחלטת.

אני מזהה כאן קשיים מעשיים שונים, אך אגביל את הביקורת שלי למה שנראה בעיניי העניין המרכזי, והוא שתכנית שאפתנית כמו זו יכולה להוביל רק להשטחה של הידע ולא להבנה אמתית של אף מחבר. התכנית מציעה, לדוגמה, ללמד את הסטודנטים דנטה, אריסטו, רבלה, טאסו, סרוונטס, שייקספיר, קלדרון וקורניי, בסמסטר אחד, שבמהלכו הם גם צריכים לקרוא חומר בהיקף דומה עבור הקורס בהיסטוריה והקורס בפילוסופיה, וזאת מבלי להזכיר את החובות האקדמיות הנוספות של השנה הרביעית, במסגרת תכנית הלימודים ומחוצה לה. מתי אמור הסטודנט לאכול ולישון? כמה הוא יבין באמת את היוצרים האלו? הוא יוכל להקדיש רק זמן מועט מאוד לכל אחד מהם.

מניסיוני עם הסטודנטים שלנו, אני יודע כמה זמן לוקח להם להגיע להבנה אמתית של שייקספיר, סופר קלאסי, שדוברי אנגלית מבינים אותו בקלות גדולה יותר מאשר את דנטה או קלדרון. מניסיוני בהוראת קורסי סקירה במוסדות אחרים אני מכיר את הסכנות שבניסיון ללמד יותר מדי דברים בבת אחת.

אני מרגיש שהתוצאות של כל תכנית מעין זו תהיינה שליליות ללמדנות האקדמית האמתית בקולומביה, ושאם המוסד הזה צריך לבחור, הרי שהוא צריך לעמוד בצד של ידע מדויק של מעט דברים, יותר מאשר בצד המציע מראה עין של היכרות עם הרבה דברים. אני מאמין בכל מאודי שעדיף שסטודנט יכיר היטב עשרה סופרים בשתי השנים האחרונות של לימודיו בקולג׳, מאשר שילמד את שמותיהם של 24 היוצרים שהוצגו לו ברשימה זו, מכיוון שאני בספק אם יוכל ללמוד יותר מכך.

אני מצטער מאוד על כך שלא נכחתי בפגישה האחרונה במועדון הסגל; מחויבות לא צפויה ודחופה עיכבה אותי. בעוד אני מעריץ את המניעים העומדים בבסיסה של התכנית הזו, איני יכול להימנע מלמחות בעוז כנגדה."

מהי יצירת מופת

המלחמה קטעה את הדיון שלנו, אבל אחרי שחזרתי מבון (Beaune) וחידשנו את הלימודים בסתיו של 1919, ביקשתי מסגל הקולג׳ אישור לנסות את קורס ספרות המופת החל מ-1920.

מהר מאוד התברר שחברי הסגל לא יכולים להגדיר יצירת מופת; לכל הפחות, הם לא הצליחו להסכים על הגדרה. מותשים מדיון עקר, נטשו חברי הוועדה את המשימה ונתנו לי אישור להמשיך בדרכי שלי. האישור ניתן בטון שנשמע כמו: ״וירחם האל על נשמתך״.

"לאחר כמה סמסטרים… הסטודנטים של קולומביה יכירו את ספרות המופת העולמית מכל הארצות.", אוניברסיטת קולומביה, 1990

לאחר שהובלנו את הקורס במשך תקופה מסוימת, היה קל יותר לכולנו להגדיר יצירת מופת. שיטת הדיון שהצעתי הייתה כמעט זהה לזו שהחברה משתמשת בה בפועל ביחס לכל ספר המתפרסם לראשונה. ספר מופת הוא כזה שהייתה לו משמעות, ושממשיכה להיות לו משמעות, עבור מגוון של אנשים במשך תקופה ארוכה. העולם בוחר את יצירות המופת שלו בתהליך חברתי. רציתי שהסטודנטים ילמדו את ספרי המופת באותו תהליך חברתי: כולם קוראים אותו ספר במקביל ואז משתפים זה את זה בדעתם עליו. ישנם, כמובן, ספרים שמושכים רק קוראים ומעריצים בעלי אופי מיוחד; לדעתי, אלו אינם ספרי מופת, ואין טעם ללמוד אותם באופן חברתי. הדרך הטובה ביותר לטפל בהם היא בהרצאה של מרצה יחיד, שבסיומה לא יעודדו את הסטודנטים לשאול, למחות או להגיב. אני חושב כאן על שתי יוצרות מעניינות, הדומות זו לזו בעיקר בכוח הרצון ובכך שהן מספיקות לעצמן, אמי לוול וגרטרוד שטיין.

הסופרים הגדולים באמת התקבלו על ידי קבוצות גדולות של אנשים מסיבות רבות ושונות. האנגלים מעריצים את שייקספיר, וכך גם הגרמנים והצרפתים, אך כל תרבות מעריצה שייקספיר אחר. כשאנו שואלים את הסטודנטים בקורס ספרי המופת מדוע מחזה מסוים של שייקספיר נראה להם מופתי, אזי, אף על פי שהם אינם יודעים דבר על המבקרים הגרמנים, הצרפתים, האיטלקים או הבריטים, הם עשויים לבטא בכנות ובאופן עצמאי אחת מנקודות המבט האלו, כשהם מגלים זאת לא מתוך ספרי עיון, אלא מתוך אישיותם שלהם. מסתבר שבמשך שעתיים שבהן הם מפתחים יחד את הרעיונות שלהם, הם מלמדים זה את זה את ההיבטים המגוונים של הגאונות השייקספירית יותר מאשר כל אחד מהם היה עשוי לגלות לבד, או שכל הרצאה הייתה יכולה להעביר.

לאחר שהסטודנטים קראו ודנו בסופר השבוע, הם חולקים גוף ידע ספרותי ודעות, המשרתים שיחות וויכוחים עתידיים. יש להם, אולי לראשונה, בסיס משותף לחיים אינטלקטואליים. כשייפגשו ברחבי הקמפוס לא יצטרכו להגביל את שיחותיהם להערכת יכולות אתלטיות או לרכילות אוניברסיטאית. היוצרים הגדולים מספקים, כפי שטען וורדסוורת׳, אהבות נעלות יותר ודאגות נעלות יותר.

דיון אינטימי

כדי לאפשר דיונים אינטימיים יותר, חילקנו את הכיתות בקולומביה לקבוצות של 25–30. כל הקבוצות נפגשו במקביל בערבי רביעי. בכל קבוצה היו שני מנחים שנבחרו בשל נטייתם שלא להסכים זה עם זה.  הם נכחו בכיתה לא בכדי להרצות, ובשום פנים ואופן לא בכדי להתנהג כמו פרופסורים, אלא כדי לתדלק את הדיון כשהתעורר הצורך. חלק מהקבוצות עצרו את הדיון רק כאשר השרת הגיע לנעול את הבניין.

במקומות רבים לא הבינו את הקורס ולא יישמו אותו כראוי. בקולג׳ים מסוימים נותנים הרצאות על רשימת הספרים שלנו במקום לדון בהם. הרצאות יכולות להיות מעוררות השראה או לכל הפחות שימושיות, אך אין להן כלל מקום בגישה החברתית הטבעית לספרות כפי שאני מבין אותה.

"קורס ספרי המופת יצליח רק אם יובילו אותו מורים המאמינים בו." ד"ר עידו חברוני בכיתת דיון

כל רשימה של ספרי מופת תהיה דומה להפליא לרשימה אחרת. מטרתנו בקולומביה לא הייתה לקבוע את רשימת מאה הספרים הגדולים ביותר או משהו כזה. וידאנו עד כמה שאפשר שכל ספר הוא גדול במובן שהוא הוכיח את עצמו כעשיר מספיק בתכנים המהווים מצע לדעות תקפות רבות, בעבר ובהווה. הספרים שנבחרו באופן זה נידונו באופן כרונולוגי.

הקורס לא התיימר להיות תחליף ללמידה התמחותית, ובמיוחד לא ביקש לעודד ויתור על לימוד שפות. רבים מהסטודנטים שלנו, שגילו בקורס את הספרים שכתבו הקדמונים, נרשמו לקורסים ביוונית ובלטינית. הישג זה גרם לי הנאה, למרות שמטרת הקורס לא הייתה להחיות את לימוד השפות העתיקות. אני חושש שאם המורים ליוונית וללטינית רוו נחת מהעלייה הקלה במספר הסטודנטים שלהם, הרי שהייתה זו נחת מהסוג השגוי. הם סברו, ככל הנראה, שדרך ההוראה שלהם זכתה סוף סוף למידה מועטה של פופולריות. או שהם אולי דמיינו שהסטודנטים, שנהנו מהומרוס ומורגיליוס מבעד למשוכת התרגום לאנגלית, השתוקקו כעת להתהולל עם המקור הצלול, בדיוק כפי שהפרופסורים ליוונית וללטינית התהוללו ברגעי הפנאי מעוררי ההשראה שלהם.

השכנוע העמוק שאין טוב יותר מלקרוא את הספרים בשפת המקור שלהם הוא אובססיה משונה. אני מעז לומר שמעת לעת תופענה שוב מחאות כנגד זכותה של ספרות העולם להפיץ את עצמה בתרגום. אני, לעומת זאת, מעדיף לצאת למסע צלב נגד הרצאות של פרופסורים שאין להם שום כישרון הרצאה, או אפילו נגד מרצים מבריקים המלמדים ספרים שאינם גדולים.

חיים רוחניים

קורס ספרי המופת יצליח רק אם יובילו אותו מורים המאמינים בו. במהלך השנה הראשונה של הניסוי בקולומביה המנחים והמרצים הצעירים שהנחו את הדיונים היוו קבוצה יוצאת דופן: מורטימר ג׳ אדלר […]. הסגל השתנה עם השנים, אבל מסורת מתעצבת במהירות כאשר המורים נבחרים בקפידה מלכתחילה. לדעתי, יש שני מאפיינים מובהקים של מורה טוב לקורס הזה: הוא חייב להאמין במה שהוא עושה, וחייבת להיות לו פילוסופיה אישית. אם ספרי מופת אינם עצם חיינו, אם איננו מצפים בצימאון להזדמנות הבאה לקרוא אותם בעצמנו ולהקשיב לסטודנטים שלנו דנים בהם, אם איננו שבים והופכים בהם בראשנו – מתוך דחף פנימי או מבחירה – בעודנו צועדים ברחבי הקמפוס או במסדרונות בניין הלימודים, הרי שנגיש לתלמידינו תבשיל פושר, והם יקלטו את הרמז וידונו ברעיונות גדולים ואציליים בטמפרטורה נמוכה וברמה נמוכה.

"רציתי שהסטודנטים ילמדו את ספרי המופת באותו תהליך חברתי: כולם קוראים אותו ספר במקביל ואז משתפים זה את זה בדעתם עליו."

אוסיף ואומר בשפה פשוטה, למרות שהחשיבה הזו אינה באָפנה: המורה המוצלח לספרי המופת של מערב אירופה במאתיים או בשלוש מאות השנים האחרונות חייב שתהיה לו סוג של פילוסופיה דתית. לכל הפחות, הוא חייב להאמין בחיים רוחניים. הוא חייב להניח את קיומה של נשמה בכל בן אנוש. האמונה המינימלית הזו יכולה להיות בעלת רקע קתולי, פרוטסטנטי או יהודי. אפילו הפגאניות של העת העתיקה לקחה בחשבון את קיומה של הנשמה, כמו גם של הגוף. אי אפשר לפרש את יצירות המופת של שלוש מאות השנים האחרונות בעזרת פילוסופיות מדולדלות המגדירות את האדם כתאונה ביולוגית או כימית, או כתוצר לוואי של כוחות כלכליים.

אני מאמין שלא ניתן להבין יצירות ספרות, או כל אמנות אחרת, בלב או בראש, מבלי שתהיה לך פילוסופיה דתית. השאר את הנשמה בחוץ, והמוזיקה של פלסטרינה, באך ובטהובן, או אפילו של מלחינים נחותים מהם, אך עדיין גדולים, כמו סזאר פראנק, תיפול בוודאות על אזניים אטומות. אם אין לנו תובנות רוחניות ורגשות רוחניים מפותחים, עדיף שנאמר מעט ככל האפשר על מה שמיכלאנג׳לו פרשׂ על תקרת הקפלה הסיסטינית.

תרגם מאנגלית והוסיף כותרות משנה: ד"ר עידו חברוני, המנהל החינוכי במרכז האקדמי שלם.