"דרוש שינוי בשיטה". על השכלה גבוהה בישראל

התארים בלימודים הומניסטיים חשופים ללא הרף למתקפות ביקורתיות מצד אנשים בעלי חשיבה מעשית וסולם ערכים כלכלי. חיים עזרא, סטודנט שנה ג' בשלם, נותן תשובה

1 בספטמבר 2015  |  מאת: חיים עזרא אעני

"מה אתה מתכנן לעשות עם התואר אחרי הלימודים?", אנשים שואלים אותי כל הזמן. ואני מניח שזו שאלה לגיטימית, מכיוון שאני לומד בתכנית לפילוסופיה ולהגות יהודית במרכז האקדמי הראשון בישראל – והיחיד עד כה – ללימודים הומניסטיים (Liberal Arts). התשובה שאני נותן להם היא, בדרך כלל, שאני מתלבט אם לתלות את התואר בשירותים או בפרוזדור, אבל נשארו לי עוד שנתיים להחליט, כך שאין מה למהר. אבל… יש דברים בגו.

השאלה הזאת עולה פעמים רבות, והנשאלים אינם רק סטודנטים במרכז האקדמי שלם ירושלים. התארים בלימודים הומניסטיים חשופים ללא הרף למתקפות ביקורתיות מצד אנשים בעלי חשיבה מעשית וסולם ערכים כלכלי.

בישראל שמור ללימודים ההומניסטיים מעמד נמוך במיוחד. במדינה שאימצה את השיטה האירופית להשכלה גבוהה, שלפיה מועמדים נרשמים לא רק לאוניברסיטה מסוימת אלא לחוג ראשי מסוים, המרכז האקדמי שלם הוא תופעה חריגה. מדינת ההזנק (סטארט-אפ) אינה יודעת איך לאכול תכנית רחבה המציעה לימודים הומניסטיים ואינה מנסה להכשיר את הסטודנטים למקצוע מסוים.

בישראל שוכנות כמה מהאוניברסיטאות הטובות בעולם, ומוסדות אלה מוציאים מתוכם מומחים מובילים בתחומים רבים. אלא שבשנות לימודיהם באוניברסיטה, אותם מומחים אינם נחשפים, כמעט אף פעם, למשהו שמעבר לתחום ההתמחות הממוקד שלהם. הסיבה לכך ברורה: כאשר הישראלים מגיעים ללימודי התואר (אחרי שנתיים ויותר בצבא, וטיול מסביב לעולם), רובם באים מתוך גישה אקדמית פרגמטית. ההעדפה הישראלית להשכלה ממוקדת אולי טבעית ומובנת, אך היא שונה מאוד ממושג הלימודים ההומניסטיים.

עם זאת, ניסיוני האישי מלמד לא רק על כך שאין סתירה בין התרבות הישראלית לבין רכישת השכלה בגישת הלימודים ההומניסטיים, אלא שחסרונה של גישה זו בולט מאוד. אינני טוען שהלימודים ההומניסטיים צריכים להחליף את השיטה האקדמית הנהוגה כיום, אבל אני סבור שתכניות לימודים אלו צריכות להיות חלופה זמינה למערכת ההכשרה המקצועית השלטת כיום במדינת ההזנק.

תארים הם מצרך חשוב בתחומים רבים, אבל תארים ממוקדים נחוצים רק במקצועות ספורים. הודות לאינפלציה בתחום ההשכלה, אין חשיבות לתואר הראשון ברבים מהמקצועות התובעניים יותר מבחינה אקדמית, וכיום נדרשים תואר שני ושלישי. אי אפשר גם להתעלם מן העובדה שלא פעם לעבודה עצמה אין קשר לחומר הנלמד באקדמיה, והתארים הרלוונטיים ביותר הם דווקא אלה המעניקים לסטודנטים השכלה רחבה שאפשר ליישמה בתחומי מקצוע רבים: השכלה המלמדת אותם לא מה לחשוב, אלא כיצד לחשוב.

סוג השכלה כזה נועד להקנות לסטודנטים הכוונה היסטורית, תרבותית, אינטלקטואלית – וגם מוסרית, יש לקוות. הכוונה מסוג זה נעדרת בדרך כלל ברוב התארים המדעיים והמקצועיים. ייתכן שיש לכך הצדקה בתחומים כמו פיזיקה, כימיה וביולוגיה, אבל הרבה פחות מכך באמנויות ובמדעי הרוח. המדעים המדויקים מתעניינים אך ורק בחידושים העדכניים ביותר, בעוד שהאמנויות ומדעי הרוח מחוברים בטבורם אל מקורותיהם ההיסטוריים ומושפעים מהם. תחומים אלו מקיימים דיאלוג מתמיד עם העבר,  וכדי להמשיך את השיח עליהם להוביל את התלמידים אל ההקשר הכללי.

Haim and Maya Seminar room.jpeg

הלימודים הם גם הכוונה מוסרית. חיים עזרא ועמיתה לספסל הלימודים, מאיה מזרחי

תרבותה של אומה איננה דומה למדע טכני המתעניין רק בהתפתחויות האחרונות. תרבותה של אומה מחוברת בשורשים עמוקים אל ההיסטוריה ואל המסורת. תרבות חייבת להתפתח, אבל אי אפשר לבנות על יסודות אם אין מודעות לקיומם. בדומה לאמנויות ולמדעי הרוח, תפיסות תרבותיות מתפתחות, וזקוקות להכוונה מצד ההשכלה בלימודים הומניסטיים.

דווקא ההכוונה הזאת הולכת לאיבוד בתרבות הישראלית המודרנית. העם היהודי חסר כיוון, ולכוד בקיפאון פוליטי ותרבותי. בישראל של היום נדמה שקשה להתקדם, אם בנוגע לתהליך השלום ואם בניסיון להתגבר על הפער בין דתיים לחילוניים. מצב זה אינו מפתיע ואפשר אולי לראות בו שלב הכרחי של מדינה צעירה בגיל ההתבגרות, השוכנת בלב אזור סוער ומנסה נואשות לפתור סתירות רבות בינה לבין עצמה (דמוקרטית לעומת יהודית, מזרחית לעומת מערבית, דתית לעומת חילונית, מסורתית לעומת מודרנית וכדומה), אבל נדמה שחלק גדול מהבלבול של המדינה הצעירה מלמד על כישלון מסוים בשיטת החינוך שלה.

קץ הבהלה מפני ה'פוסט-ציונות' לא יהיה רק תוצאה של חלוף הזמן. שיפור טקטיקה איננו תחליף להעדר אסטרטגיה. שינוי אמיתי יתחולל בעתידה של ישראל רק בעקבות הכוונה חינוכית נאותה, שלא תכתיב פתרון אלא תציע גישה יעילה יותר להבנת השאלות ולטיפול בנרטיבים הסותרים משני צדיו של כל חיץ.

אודה על האמת, לא תמיד קל ללמוד לימודים הומניסטיים, ולא תמיד מזומנת ללומד החוויה המרגשת של הסרט 'ללכת שבי אחריו', גם אם תקפיד לקרוא למרצה לספרות "הקפטן שלי". תוך כדי לימודיי לתואר אני נע ללא הרף בין שני קטבים – לפעמים אני מרגיש משכיל ומלוטש, נדמה לי ש'ספרי המופת' שאני קורא והשאלות הגדולות שאני מקדיש זמן להרהר ולדון בהן עם חבריי מעשירים את עולמי; ולפעמים אני מאוכזב ממדעי הרוח ומתמכר לחשש שאני מבזבז ארבע שנים מחיי בלימוד נושאים מנותקים מהמציאות. אבל נדמה לי שהמתח הזה הוא תוצר בלתי נמנע של מודעות להשכלה שעלולה לפעמים להיות מסחררת, אבל בסופו של דבר מעניקה לאדם את היכולת לבחור מה חשוב והיכן לחפש משמעות.

לא ברור לי מה אעשה אחרי שאסיים את התואר במרכז האקדמי שלם. אבל זה בסדר – שאלות אינן מאיימות עלי.

חיים עזרא אעני הוא סטודנט בתכנית הבינתחומית לפילוסופיה מערבית והגות יהודית במרכז האקדמי שלם

המאמר ראה אור לראשונה באנגלית, בטורו הקבוע של חיים עזרא באתר החדשות Times Of Israel

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.