חלק מרכזי בלימודי מדעי הרוח של שלם הוא קריאת ספרי המופת של התרבות המערבית. ראיון עם ד”ר עידו חברוני, המנהל החינוכי, מגלה כי עיקר החשיבות הוא בצורת הלימוד. צלילה אל מהות הלימודים ההומניסטיים.
ד”ר עידו חברוני הוא המנהל החינוכי של המרכז האקדמי שלם, ומרצה הקורס ‘מבוא לספרות המערב’. פגשנו אותו לשיחה על לימודי הליבה של המרכז האקדמי שלם, שהקו המנחה שלהם הוא ספרי המופת של התרבות המערבית ושל המסורת היהודית.
במבט ראשון, תואר בלימודים הומניסטיים השם דגש על ספרי מופת עלול להצטייר כ’תואר בקריאת ספרים’. ספרים אפשר לקרוא גם בשעות הפנאי, למה צריך בשביל זה תואר?
“הספרים שאנו לומדים בשלם אינם ספרים הנקראים לפני השינה, אלא טקסטים הנמצאים בבסיס התרבות שלנו ועוסקים במגוון רחב מאוד של נושאים כמו מנהיגות, התארגנות פוליטית, עמיות, צדק, מוסר, משמעות החיים ועוד. כאשר קוראים את הטקסטים הנובעים מתרבויות שונות יש מקום להשוות ולראות היכן הן חולקות והיכן מסכימות. הקריאה איננה רק של סיפורים, אלא של מפות ערכים שונות.
לבד מכך, השאלה היא לא רק מה קוראים, אלא איך קוראים. היכולת לנתח טענה באופן ביקורתי, להבחין ברבדים העולם מבין השורות והפרקים, התגובה שהקורא מנסח למה שהוא קורא – כל אלה הופכות אותו לאדם מעמיק וחריף יותר, החשוף למגוון דעות ומסוגל להתמודד עם אתגרים אינטלקטואליים ומקצועיים.
עניין נוסף הוא הרלוונטיות. טקסטים קלאסיים, מעצם היותם כאלה, מאירים את המציאות שלנו באור אחר. הם עוסקים בשאלות שימיהן כימי ההיסטוריה, ומכיוון שכך הן מאפשרות לנו לפרק את המציאות שאנחנו חיים בתוכה, לשאול עליה שאלות ולדמיין כיצד אנו משנים אותה. הטקסט לא נשאר ברמה הסיפורית, אלא הופך למצע שדרכו המציאות נבחנת, והוא מרחיב את התודעה וההכרה.
התואר מיועד לאנשים שרוצים להבין לעומק את העולם שהם חיים בתוכו ומעוניינים להשפיע עליו. ההסתכלות איננה קצרת טווח, אלא ארוכת טווח ומרחיקת רואי. יש פה הזדמנות ללמוד לעומק את יסודות החברה ואת החלופות לסדרים שבהם היא מתקיימת. למשל, אם אדם מתוסכל מהמצב החברתי-כלכלי, כדאי שהוא יבין מה המצב לאשורו ומה האפשרויות הנוספות. מי שגר במדינה דמוקרטית אך לא מכיר את החלופות למצב שהוא מתקיים בתוכו – כמוהו לא כאזרח”.
אמרת שהספרים “מאירים את המציאות באור אחר”. אתה יכול להביא דוגמה לכך?
“קראנו באיליאדה על הקטור הלוחם הדגול, דמות טרגית של גיבור ההולך להקריב את עצמו למען העיר. ביקשתי מתלמיד לקרוא החל מהרגע שבו הוא נפרד בפעם האחרונה מאשתו והתינוק שלו, והתלמיד הזה הוא אבא לילדה. חשמל עמד באוויר בזמן הקריאה. יש רגעים שבהם המציאות שלנו מיטשטשת, הכל כל-כך קרוב עד שאפשר להתאחד עם הרגע האנושי. בזה אנחנו שונים, למשל, מאמריקאים או אירופאים שלומדים את אותו טקסט – אבל רחוקים מהמציאות שבה אבות עוזבים את ילידיהם והולכים למלחמה בידיעה שאולי לא ישובו. במובן הזה אנחנו קרובים – הרבה יותר מהסטודנטים האמריקאים – לקוראים המקוריים של ורגיליוס”.
האם יש הסכמה מה הם הספרים המכוננים של הציוויליזציה המערבית ושל המסורת היהודית? האם שתי הרשימות ‘מדברות’ זו עם זו?
“בספרות המערבית יש ויכוח גדול מאוד על הקאנון, על הרכב ‘ספריית המופת’. כל הצדדים יסכימו שאפשר לזהות כמה ספרים שיושבים ביסוד התרבות המערבית, ואף אחד לא יסכים לוותר על אפלטון ועל אריסטו. השאלה היא לא מה הם הספרים, אלא איך קוראים אותם. אפשר ללמוד אותם כמסורת שאין עליה ויכוח ושיש לקבל אותה עליך כעול. לחילופין אפשר לקרוא אותם כדי להבין כיצד נוצרה המציאות התרבותית, ולגבש עליה עמדה ביקורתית משלך.
כך, בגישה השנייה, אנו קוראים גם את הספרות היהודית. יש לטקסטים המסורתיים תפקיד מהותי שאי אפשר לערער עליו בגיבושה של הזהות היהודית, אבל אפשר להכיר אותם ולהעמיק בהם מבלי לקבל את הפרשנות המקובלת על אודותיהם.
השיבה של הציונות למקרא, למשל, הייתה מתוך הנחה שהוא אבן יסוד בתרבות היהודית, אולם היא סירבה לאמץ אותו בצורה שבה הוא התקבע במסורת היהודית. אותו הדבר בנוגע למסורת המערבית: בהקדמתו לתרגום העברי הראשון של ‘אינאיס’ לורגליוס, כתב המתרגם שלמה דיקמן כי על כל נער עברי ללמוד על תרבותו של ה”אויב מר הנפש”. הוא חשב שיש לספר ערך מיוחד עבור יהודים, להבין את התרבות הרומאית שהחריבה אותם. ראשוני הציונות אימצו את לימוד התרבות לא כמכתיב ערכים, אלא ככלי העוזר להבין את הפרק ההיסטורי ולפיו למדוד ערכים. אם ניקח את ‘אנאיס’ כמשל, זהו ספר העוסק בלאומיות, מנהיגות, הקרבה עצמית, הקמת מדינה – שאלות רלוונטיות שאני בוחן את עצמי לאורן.
בסוף הסמסטר הראשון השנה אפשרנו לסטודנטים להגיש עבודת גמר משותפת לקורס מקרא ולקורס ספרות קלאסית. הרעיון היה להעמיד טקסט מקראי מול טקסט מאושיות התרבות המערבית ולהקשיב לדיאלוג שהם מקיימים ביניהם. כמעט כל הסטודנטים בחרו באפשרות הזו, ומצאו דיאלוגים מאוד מעניינים. כשאתה מעמיד שתי מסורות אחת מול השנייה כל אחת מחדדת את הבנת רעותה – וגם את ההבנה של הסטודנטים, משום שאנו יורשים של שתי המסורות הללו”.
מתודת הלימוד בה אתם משתמשים, הסמינר המעגלי, נראית כמו דמוקרטיזציה של חוויית הלימוד. האם אין אצלכם מורה ותלמיד, אלא כולם שווים בידע?
“יש מספר דרכים ללמידה. יש דרך שרואה מטרה בשפיכת ידע ממורה לתלמיד, ויש גישה לפיה תפקיד המורה הוא לא להעביר ידע – שהיום אפשר להשיג אותו בקלות בלי צורך בתיווך מורה – אלא לעזור לסטודנטים לפתח יכולות חשיבה, קריאה ביקורתית והתנסחות.
בדיון מעגלי בכיתה אני מנחה את הסטודנטים כיצד לפתח את היכולות הללו. אני יכול ללוות את הדיון, לייעץ כיצד להמשיך אותו, לאתגר את הסטודנטים בשאלות טובות, להראות להם דרכים חדשות להסתכל על הטקסט ולפתוח דלתות. כך אני רואה את תפקידי בכיתה”.
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
