סדום ועמורה - שני אנשים נמלטים מהתופת

נפש טובה בלי אלוהים: על מחזה אחד של ברכט

ב'נפש הטובה מסצ'ואן' ברטולט ברכט יוצר אלים מגוחכים, חסרי אונים ובלתי משפיעים הנסוגים ונעלמים ברגעים הקריטיים. מה ברכט מנסה לומר על אלוהים, על דתות ועל החברה האנושית? ניצן שרייבר מסבירה

12 באוגוסט 2015  |  מאת: ניצן שרייבר

בסיום מחזהו המפורסם של ברכט 'הנפש הטובה מסצ'ואן' הוראות הבימוי מתארות את ההתרחשות הבאה: "לפני המסך מופיע שחקן ופונה לקהל באפולוגטיקה. השחקן מתנצל שההצגה תמה אך השאלות נותרו פתוחות: 'קהל נכבד, אל תכעסו מאוד./ ידענו, זהו סוף בלתי נאות./ חשבנו: אגדה! עולם זהוב!/ טיפלנו בה – ואיזה סוף עצוב!/ גם אנו התאכזבנו לא פחות:/ מסך סגור והשאלות פתוחות'".

אבל ההכרזה הזו של ברכט אינה אלא הטעיה מתוחכמת. השאלות ששאל במחזה אינן נותרות פתוחות – המחזאי נתן תשובות ברורות ושתל אותן בעלילת המחזה. מעקב צמוד מגלה את המניעים של ברכט ואת הלקח שאותו הוא מבקש ללמד על דתות, על האופי האנושי ועל החברה.

התערבות אלוהית

'הנפש הטובה מסצ'ואן' הוא משל המתקיים במערב סין. המחזה מספר על מספר אלים שמגיעים אל בירת חבל סצ'ואן במטרה למצוא נפשות טובות, עקב חשש שכבר לא קיימות כאלה. הנפש הטובה היחידה המסכימה לארח אותם ללילה היא שן-טה, זונה צעירה. בתמורה לאירוח, האלים נותנים לשן-טה סכום כסף אשר משמש אותה לרכישת חנות טבק קטנה.

אך אנשי העיר מנצלים את טוב ליבה של שן-טה, והופכים את חנות הטבק למעין בית תמחוי. על מנת למנוע את החרבת העסק, שן-טה מתחפשת לבן דודה שוי-טה הקשוח והמנוכר, שאותו היא ממציאה כדי להצליח לשרוד. שן-טה מתחפשת לשוי-טה שלוש פעמים בסך הכל, אך בפעם האחרונה היא נשארת בתחפושת למשך ששה חודשים.

באמצעות ההתחפשות לבן דודה, שן-טה מצליחה לגדול ולהקים מפעל קטן. דמותו של בן הדוד שונה לחלוטין מאופייה האמתי של שן-טה הטובה. שוי-טה רומס אנשים אחרים למען בניית העסק, הוא מביא לפציעה חמורה ובעקיפין גורם למותו של אדם זקן.

אנשי העיר מתחילים לחשוד בבן הדוד מכיוון ששן-טה נעלמת למספר חודשים. הם מעמידים את שוי-טה למשפט בעוון רצח בת דודתו, כאשר בתפקיד השופטים בבית הדין משמשים האלים. שן-טה מסירה את התחפושת בפני האלים ומודה כי ניצלה את דמותו הבדיונית של בן דודהּ כדי להצליח להתקיים. בסוף המחזה האלים עוזבים את שן-טה החשופה במרכז הבמה. לא רק שהמחזה הסתיים ללא פתרון, סיום הסצנה האחרונה נראית כשיאו של משבר. מה מנסה ברכט לומר לנו, הצופים?

אלים חסרי אונים

ברטולד ברכט (1956-1898) היה משורר ומחזאי גרמני שנודע כאבי 'התיאטרון האפי' או 'תיאטרון הניכור'. גישתו המהפכנית גרסה כי מחזה לא צריך לעורר תגובה אמפטית של הצופה, אלא להיפך, יש להקצין את התיאטרליות של ההצגה ולייצר ניכור בין דמויות העלילה לבין הקהל, שיאפשר לצופה לשפוט את ההתרחשות באופן אובייקטיבי. את דמותם של האלים ב'נפש הטובה' הוא מאניש, מגחיך ומבקר במקומות רבים. הופעתם על הבמה מועטת יחסית, אולם משמשת בכל פעם כדי לנגוס מעט מעט בדמותם האלמותית.

 

credit_Burns_Library_Boston_College_flickr_cc30

האמנם הכל כשורה? תמונה מתוך המחזה 'הנפש הטובה מסצ'ואן'. צילום: Lee Pellegrini, Burns Library, Boston College, flickr, ע"פ רישיון cc2.0

הופעתם הראשונה בעיר מזוהה על ידי ואנג, מוכר המים, באמצעות הבחנות אנושית בעלות קונוטציות שליליות כגון היותם מפוטמים, נעליהם מאובקות והיותם חסרי מעש. עובדה נוספת המנמיכה את קומתם היא כי הם זקוקים לעזרה: האלים מחפשים אחר מקום ללון ואיש אינו מוכן לפתוח בפניהם את ביתו. לאורך כל המחזה רק שתי דמויות פונות אל האלים בתפילה ובהודיה: ואנג ושן-טה. אלו הם גם האנשים היחידים שמזהים את האלים הן בביקורם הראשון והן בבית המשפט, בסוף המחזה. אך אפילו שן-טה, אחרונת המאמינים באלים, שרה כך: "נפש טובה לא תושיע לעצמה/ והאלים הם חסרי אונים".

הסצנה בה כוחם המוגבל של האלים ניכר באופן המובהק ביותר היא סיום המחזה בבית הדין. האלים חוששים שאנשי העיר יגלו את זהותם – לו היה כוחם גדול, לא היה עולה בלבם אותו החשש. מלבד זאת, את מרבית החקירות בבית הדין מבצעים אנשי העיר ולא האלים. אנשי העיר הם שמתעמתים עם שוי-טה ואילו האלים מתערבים בהתרחשות רק באופן נקודתי.

לאחר ששן-טה מסירה את התחפושת וחושפת את עצמה בנוכחות האלים, הם מתכחשים לרע שמצוי בנפשה ואינם מוכנים להודות שהנפש הטובה היחידה שמצאו בעולם מכילה גם רוע. הם מחליטים שלא להגיב לנפש הטובה שן-טה, ולטענתה כי אין אפשרות לשרוד בעולם ללא מידה מסוימת של רוע. הם מתעלמים מאמירותיה בתואנה שדבריה מבולבלים. האם אלים לא מסוגלים להתמודד עם טענות חזקות על הנהגת העולם?

העמדת האלים בתור שופטים בבית הדין והצגת אפסות כוחם במעמד זה יוצרת אירוניה. אפסות כוחם של האלים מרמזת בסאב טקסט להיפוך התפקידים בבית הדין, האלים הם הנאשמים ואילו בני האדם, הדמויות והקהל, הם השופטים. האלים לא הצליחו לחקור, לעזור לנפש הטובה להתקיים, למצוא נפשות טובות אחרות בעולם או למצוא פתרון. והנורא ביותר הוא שהאלים דרדרו את המצב האנושי אל שפל העלילה: הנפש הטובה היחידה בעולם נחשפת במערומיה, והאלים מפקירים אותה להתמודד עם מצבהּ.

האמנם הכל כשורה?

הפער בין תפיסת האלוהים של ברכט לתפיסות מסורתיות מתעצם כאשר משווים את דמות האלים במחזה לזו המופיעה בתנ"ך בפרשיית סדום (בראשית יח-יט) שהמחזה מהדהד אליה באופן מודע. בסיפור המקראי כאשר העם חוטא אלוהים יודע זאת הואיל והוא כל יכול: "וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית: יח, כ'). שלושה מלאכים יורדים אל העיר במטרה למצוא נפשות טובות, והאל התנ"כי אינו מגיע לעולם הארצי בעצמו אלא שולח מתווכים. ב'נפש הטובה', עצם מסע האלים ­– היורדים פיזית אל העולם ובוחנים אותו מקרוב – מציג את קטנותם, את הידע המצומצם שלהם ואת מעמדם שלא מאפשר להם לשלוח שליחים.

גם בסיום המחזה ניתן לראות הבדל משמעותי בין הסיפורים. במקרא אלוהים מציל את לוט ומשפחתו ושורף את העיר הטמאה, ומתערב כדי לקיים את הצדק בעולם. במחזה, לעומת זאת, האלים משאירים את שן-טה לבדה, כאשר סודה נחשף. הם מתכחשים לצדדים המכוערים בנפשה ועולים מעלה אל השמיים. בסיפר (נרטיב) היהודי האל מתואר כמקיים צדק; האלים של ברכט מתכחשים למציאות ומתנערים מאחריות.

Berlin, Intellektuelle bei Friedenskundgebung

יוצר אלים מגוחכים. ברכט (במרכז) בעצרת למען השלום, 1948, ברלין. תמונה: Ernst Schäfer, הארכיון הפדרלי הגרמני, wikicommons, ע"פ רישיון cc3.0

"שנוותר על מצוותינו? לעולם לא. שפני העולם ישונו? כיצד? ובידי מי? לא, הכל כשורה". משפט זה מן המחזה מציג באופן חד משמעי את חוסר הרצון של האלים להכיר במציאות ולהתאמץ על מנת למצוא פתרון. הם עוזבים את העולם במצב גרוע יותר משהגיעו אליו. האפקט הספרותי הופך להיפוך של ה'דאוס אקס מכינה': ברגע האחרון, אלוהים מחריב את המצב בחוסר אונים.

הפתרון האתאיסטי

ברכט חי משך תקופות ארוכות במזרח גרמניה וברוסיה תחת שלטון קומוניסטי, הוא גדל כפרוטסטנטי אך התנגד לדת הנוצרית. מבחינה פוליטית, בשנת 1927 התקרב לרעיונותיהם של מארקס ואנגלס, זיהה את עצמו עם הקומוניזם וזהותו האתיאיסטית ניכרת בשלל יצירותיו.

איזה עולם יוצר ברכט ב'נפש הטובה מסצ'ואן'? חוסר האמונה של אנשי העיר וקטנותם של האלים במחזה מציפים שאלות תיאולוגיות חשובות. רוב אנשי העיר לא מאמינים באלים, אך בכל זאת אלו נמצאים ופועלים במרחב המחשבה והפעולה שלהם. על פי ברכט, בעולם שבו הכל מקבלים את מרות האלוהים, האנושות יכולה לבחור בין ניסיון לענות על המוסר האפריורי-האלוהי. לעומתו בעולם אנושי לחלוטין השולל את קיום האלוהים, המוסר האפריורי מתבטל והאדם מבין את האחריות המוטלת עליו לקיים את עצמו ואת החברה. אך מצב הביניים, שבו האדם לא משוכנע בקיום האל ולא מנסה להגשים את מצוותיו או לרצותו – הוא המביא להתדרדרות האנושית. הנוכחות החלקית הזו היא מה שמביא לתוצאת החורבן.

כאשר השחקן מתנצל בסיום ההצגה כי לא ניתן פתרון למחזה, אין הדבר מדויק. שני פתרונות אפשריים לדילמה – אימוץ האלוהים או השלכתו. על הקהל, בהתאם לתפיסתו התיאטרונית של ברכט, לבחור באחד משניהם. הוא מעמת את הצופה עם שאלת האלוהות בהציגו בפניו אלוהים קטנוניים, חסרי אונים ואטומים, במטרה ללמדו שהטוב לא ייתכן בעולם שלא מודה באתאיזם שלו. הפתרון שמציע ברכט תואם להשקפותיו האמוניות כאתאיסט ולהשקפותיו הפוליטיות כקומוניסט. הוא שולל את האלוהות ודורש מהאדם לקחת אחריות על מעשיו. בקשתו מהצופים במחזה להכריז בגאון על אי-אמונה, היא הצעד הראשון לקיום הפתרון החברתי שאותו הוא מציע.

ניצן שרייבר היא סטודנטית בחוג ללימודים הומינסטיים ובחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם במרכז האקדמי שלם

תמונת הנושא: השחתת סדום ועמורה. ג'ון מרטין, 1852

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.