פרופ' אניטה שפירא בהרצאה השנתית על שם זלמן ח' ברנסטין: "בן גוריון – צמיחתו של מדינאי"

"בן גוריון היה מהפכן שניסה לאנוס את המציאות ונאלץ ללמוד להתפשר, אך מדי פעם שבה והופיעה אצלו המהפכנות"". פרופ' אניטה שפירא הרצתה במרכז האקדמי שלם במסגרת ההרצאה השנתית למחשבה מדינית-יהודית ע"ש זלמן חיים ברנסטין. קראו את עיקרי שיחתה, המבוססים על פרק מספרה החדש על דוד בן גוריון, העומד לצאת לאור.

27 בפברואר 2014  |  מאת: אניטה שפירא

התפתחותו של דוד בן גוריון הייתה הדרגתית, לאחר שבתחילת המאה העשרים גילה שהפוליטיקה היא שדה פעולתו. פעילותו במסגרת מפלגת פועלי ציון סימנה אותו כציוני וכסוציאליסט, אולם את הציונות ינק עוד מסבו שלימד אותו עברית, מאביו שהיה פעיל ציוני ומעיירתו, בה קראו עיתונות עברית. אם נבקש לתת כותרת לפעילותו ייתכן שתהיה: "השתדל תמיד לעשות את האפשרי – עם גיחות קצרות לבלתי אפשרי".

תקופת חניכתו כמדינאי הייתה ממושכת משום שעבר תהליך לימוד, הבשלה, התמתנות והבנה מהי אחריות לאומית. בראשית דרכו עשה לא פעם שגיאות חמורות, שלא הותירו עקבות, משום שחבריו בלמו אותו. למשל ההימור שלו ושל בן צבי על ניצחון הצד התורכי במלחמת העולם הראשונה, או ההצעה להקים את המדינה כמעין קיבוץ גדול בו עובדים למען הכלל והרכוש מחולק לפי הצרכים – הצעה שברל כצנלסון ידע להוריד מן הפרק.

בן גוריון היה מהפכן שניסה לאנוס את המציאות ונאלץ ללמוד להתפשר. מדי פעם שבה והופיעה אצלו המהפכנות: עם פרסום הספר הלבן השני ב-1930 נשא נאום בו הסביר שכל סלע גדול נשען על אבנים קטנות, ואם תמשיך בריטניה להתנכל ליהודים יהיו הם האבנים הקטנות אשר יפילו את האימפריה הבריטית הגדולה; בשנות ה-20 היה מנהיג פועלים מיליטנטי; בשנות ה-30 צידד בהתנגשויות אלימות בין ביתרים לפועלים. אך מאז 1933, כאשר נרצח ארלוזורוב והוא נכנס להנהלה הציונית, חל בו שינוי. הוא קבע כי תנועת העבודה צריכה לייצג את האינטרס הלאומי ולא רק את האינטרס המעמדי.

לפני קום המדינה החליף תדיר בין תפיסה ציונית מדינית נוסח הרצל לבין ציונות מעשית, אך לנגד עיניו עמדה תמיד המטרה שניסחו הוא וחבריו עוד ב-1919: מדינה עברית חופשית בארץ ישראל.

בתקופת המנדט הבריטי הלך על חבל דק וניסה להסתדר עם הבריטים עד שייאסף כוח מספיק למנוע הקמת מדינה ערבית. הוא לא היה שותף לדמוניזציה ולניסוחי 'אלביון הבוגדת', והבין שקיומו של היישוב תלוי בכידוניהם. ביחס לערבים הבין היטב שלערבים יש רגשות לאומיים ובמשך שנתיים ניסה לשוחח עם מוסא עלמי, מבכירי התנועה הלאומית הפלשתינית, אך הגיע למסקנה הבאה, בניסוחו של רופין: "מה שהם מוכנים לתת – אנחנו לא צריכים, ומה שאנחנו רוצים – הם לא ייתנו לנו".

בראשית שנות הארבעים העריך בן גוריון שלאחר המלחמה תהיינה ארה"ב ורוסיה לשתי המעצמות הגדולות ואילו האימפריה הבריטית תתפורר, זאת בניגוד לדעתו של ויצמן. הוא פיתח טקטיקה להשפעה על נשיא ארה"ב, שלא אהד את הרעיון הציוני: ארגון המיעוט היהודי בארה"ב כקבוצת לחץ אתנית – אז הייתה זו תפיסה מהפכנית.

S

עוד בקיץ 1945 החל בפיתוח כלים לקראת עצמאות, כשברור לו שהמדינה תפרוץ ושתהיה מלחמה. הוא גייס בעלי הון אמריקאים למימון קרן שתרכוש אמצעי לחימה. ארה"ב הטילה אמברגו על אספקת נשק לישראל הצעירה  והוא ניצל הזדמנויות לרכוש נשק בגוש המזרחי ומן הצרפתים – שבהם לא בטח – אולם לא היה לו ספק שארה"ב היא בעלת הברית החשובה ועל המדינה לרקום איתה קשרים.

בשעת הקמת המדינה המלחמה כבר סערה ברחבי הארץ, והיו גם מפלות. ההחלטה להכריז הייתה, במידה רבה, תוצאה של כושר השכנוע של בן גוריון שהיה מוכן לקחת על עצמו את התוצאות: פלישת מדינות ערב בזמן שפיקוד 'ההגנה' מודיע שהסיכויים הם 50-50, ארה"ב מזהירה שלא תבוא להושיע והגנרל האמריקאי מרשל מתריע שלא יעשו את השטות הזו.

בן גוריון לא היה דמוקרט בנוסח הליברלי, אך ראה חשיבות רבה בדמוקרטיה שעיקרה שלטון הרוב. הוא דחה הצעות להקים משטר אוטוקרטי, ביקש משטר יציב ולכן רצה לשנות את שיטת הבחירות לשיטה האזורית וכיבד מאוד את המערכת המשפטית – לכן לא הניח למערכת הפוליטית להשתלט עליה.

לאחר קום המדינה רקח שר החוץ הבריטי תכנית – שזכתה לתמיכת ארה"ב – לחלק את הנגב בין מצרים לירדן. המצב המעורער בגבולות יצר איום כי היישובים יינטשו. פעולות התגמול של ישראל, שנעשו בתמיכתו של בן גוריון ותוך התנגדותו של משה שרת, נועדו לסמן את הגבול ולהבטיח את גבולותיה ומעמדה כמדינה ריבונית.

בן גוריון לא העריך את דעת האו"ם, אך נזהר מאמריקה, ובלחצה נאות לסגת מסיני ב-1948 וגם ב-1957. הוא נענה בחיוב ליוזמות משא ומתן מול הערבים – על אף שלא ראה סיכוי להצלחתן – משום שראה בשלום מטרה נכספת שחייבת להיות 'האופק החיובי' של המדינה.

האם הקמת המדינה יכולה הייתה להתרחש ללא בן גוריון? בתוך גלריית הדמויות של זמנו, לא נראה שהיה אדם אחר שהייתה לו האנרגיה הנפשית וכוח הרצון הכופה את עצמו על הסביבה לקבל החלטות כל כך כואבות, בסדר גודל שלא נלקח מאז ימי בר כוכבא.

את ההרצאה 'בן גוריון – צמיחתו של מדינאי' העבירה כלת פרס ישראל פרופ' אניטה שפירא במסגרת ההרצאה השנתית במחשבה מדינית-יהודית על שם זלמן חיים ברנסטין, ב-16 בפברואר 2014, במרכז האקדמי שלם

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.