מלחמת אחים כשהאויב בשער

כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

– בראשית לב, יא

מלחמת העצמאות של ישראל פרצה זמן רב לפני עצמאותה. אלימות הערבים בשנות ה-30 לא חדלה מעולם, ומיד אחרי החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמתן של מדינה יהודית ומדינה ערבית, פתחו הערבים הפלשתינאים במלחמה כוללת נגד ישראל. כשהכריז דוד בן-גוריון על עצמאותה של מדינת ישראל ב-14 במאי 1948 כבר הייתה המלחמה בעיצומה, וכוחות צבא ערביים מכל רחבי האזור, ובכלל זה מעיראק, הצהירו על נחישותם להצטרף למערכה ולהשמיד את המדינה היהודית. המלחמה נמשכה עד אמצע 1949; אחוז אחד מתושביה היהודים של המדינה החדשה נהרגו בה.

אבל היו גם הפוגות בלחימה. ב-29 במאי 1948, שבועיים בלבד אחרי שנחתמה מגילת העצמאות, הודיע האו"ם על הפסקת אש בקרבות בין ישראל לכוחות הערביים. הפסקת האש נמשכה עשרים ושמונה ימים ובמהלכה הוטל אמברגו כולל על אספקת נשק לצדדים הלוחמים. על שני הצדדים נאסר לייבא נשק ולהתבצר בעמדותיהם הצבאיות. בן-גוריון ידע שהמדינה שזה עתה קמה זקוקה לנשק כאוויר לנשימה, אבל סבר שהפרת תנאי הפסקת האש תסכן את מעמדה הבינלאומי. הוא אף חשד (בצדק) שצבאות ערב מפרים את האמברגו, אבל דאגתו הייתה נתונה ללגיטימיות של ישראל, לא של מדינות ערב.

בן-גוריון היה טרוד גם בקשיים צבאיים אחרים. היה עליו לקבץ לצבא אחד את ה"הגנה" ואת הפלמ"ח, יחידות המחץ שלה, יחד עם אצ"ל ולח"י. בגין יצא ממחבואו ועדיין היו לו לוחמים שנאמנים לו; הוא הופיע בתור שחקן על הבימה הלאומית. זאת ועוד, אחרי שנים של חוסר אמון נזהרו אנשי אצ"ל ולח"י שלא להסגיר את זהותם האמיתית ונרתעו מן השירות תחת פיקוד ה"הגנה", שמפקדיה רדפו אותם בתקופת ה"סזון". כמו שאישר בגין עצמו, "לא דבר קל היה לשלוח את חברינו לצבא אשר מפקדיו היו מרודפי המחתרת, משונאיה וממשניאיה, מחוטפי חבריה וממסגירי מפקדיה… האנשים שעמדו לקבל את הפיקוד על חברינו חונכו על ברכי השנאה אליהם."[i]

אצ"ל ולח"י הציעו שאנשיהם ישרתו בצבא ביחידות מיוחדות להם, כדי שיוכלו לשלוט טוב יותר בנשקם ובתחמושת שלהם. דוד בן-גוריון סירב בתוקף. לכול היה ברור שבסופו של דבר יהיה במדינה החדשה גוף צבאי אחד בלבד. בגין ובן-גוריון דנו גם באפשרות המיזוג וגם בהצעת הסכם שאצ"ל ישמור על מידה של אוטונומיה עד העצמאות. היה ברור שאנשי אצ"ל יתקשו לשרת תחת פיקודם של אויבים לשעבר, אבל זו הייתה פשרה גם לאחרים. כמה פוליטיקאים באגף שמאל מתחו ביקורת קשה על המיזוג: "זהו הסכם עם רוצחים, גיבורי דיר יאסין," קבל משה אֶרֶם, חבר המפלגה המרקסיסטית מפ"ם.[ii]

שבועיים אחרי הכרזת העצמאות הודיע בגין על הסכם לא רשמי עם בן-גוריון, אבל בהודעתו לא קרא לצבא בשמו הרשמי אלא כינה אותו "הכוחות המאוחדים".[iii] צבא ההגנה לישראל הוקם ב-31 במאי, ולמחרת, ימים אחדים אחרי הכרזת ההפוגה מטעם האו"ם, חתמו גלילי (בשם בן-גוריון) ובגין סוף-סוף על ההסכם הרשמי בדבר הצטרפות אצ"ל לצה"ל. ההסכם קבע שאנשי אצ"ל יתגייסו לצבא החדש שקם זה עתה, ונשקם, ציודם ומתקני ייצור הנשק שלהם יימסרו לידי הצבא; לא יהיו יחידות מיוחדות לאצ"ל בתוך חטיבות הצבא; פעילות רכישה נפרדת תיפסק, וחשוב מכול, אצ"ל יחדל לפעול כגוף צבאי נפרד בתוך מדינת ישראל.[iv]

בגין חתם על הסכם המיזוג, שבו פורק הכוח הצבאי שהוקם בהשראת מורו ורבו, בעֵטו של ז'בוטינסקי.[v]

ואולם, הסכם המיזוג כלל את המשפט "בתוך מדינת ישראל", ומכאן שהוא לא חל על ירושלים, שבאותו הזמן עדיין לא נכללה בשטח מדינת ישראל. קודם לכן, בתחילת האביב, נפלו העיר העתיקה וירושלים המזרחית לידי הערבים ונותקו מן העיר החדשה, למרות שבועות של מאבק משותף של אצ"ל וה"הגנה" ולמרות מבצע נחשון לשחרור העיר. בן-גוריון ויתר על כיבוש ירושלים, ואילו אנשיו של בגין עדיין היו מוצבים שם.

הפשרה הייתה צעד קדימה לקראת הקמתו של צבא ישראלי מאוחד. גם ה"הגנה" וגם אצ"ל היו יצירי רוחו של ז'בוטינסקי, אבל הכוח המאוחד החדש יישא מעתה את תו ההיכר של בן-גוריון. ההסכם נחתם מתוך הסתייגויות כבדות, במידה רבה מפני שאף אחד מן הצדדים לא ידע בדיוק על מה הסכים.

ואולם, בעצם הימים שבהם נשא ונתן בגין עם בן-גוריון על תנאי ההשתלבות של אצ"ל בצה"ל, החלה התחמושת של חייליו בירושלים לאזול בקצב מסוכן. סניפי אצ"ל בחוץ לארץ, שבינתיים לבשו זהות עצמאית למחצה, הוסיפו אפוא לאסוף נשק ולשלוח אותו לישראל, אל לוחמיהם ובייחוד לצורך הגנת ירושלים. שמואל כץ, שניהל בימים ההם את סניף אצ"ל בפריז, סיפר לימים:

לא רצינו להתפרק לגמרי. לא שכחנו את ירושלים, שם סירבה ממשלת ישראל לקבל עליה את הריבונות. העיר העתיקה נפלה וגם לחדשה נשקפה סכנה. שם הוסיף אצ"ל לקיים את עצמאותו ולהיאבק למען הכללת העיר כולה במדינת ישראל. עד אז היה צורך לשמור על שאריות הארגון בחוץ לארץ.[vi]

כץ, כמו חברי אצ"ל רבים, ראה באמברגו הנשק מגבלה לא הוגנת בעליל, מפני שהבריטים עדיין יכלו לשגר נשק לירדן, לעיראק ולמצרים, והנשק הזה מצא את דרכו לידי הערבים הפלשתינאים.[vii]

הלל קוק, ששינה את שמו לפיטר בֶּרגסון, עמד בראש מבצעי אצ"ל באמריקה. הוא היה ממונה על גיוס הכספים וקניית הנשק בארצות הברית, ואף ארגן ועדות לתמיכה ביהודי אירופה במלחמת עולם השנייה. אחת ממשימותיו העיקריות אחרי המלחמה הייתה לארגן עלייה "לא לגאלית" לארץ ישראל (פעילות שגם ה"הגנה" הרבתה לעסוק בה). לנוכח מצבם הקשה של אנשי אצ"ל רכשו קוק ועוד כמה חברים בהנהגת אצ"ל בחוץ לארץ נחתת טנקים של צבא ארצות הברית, שהשתתפה במלחמת העולם; היא לא הייתה שונה בהרבה מספינות המעפילים שהפליגו מאירופה במסגרת "עלייה ב'".

האונייה נקראה "אלטלנה" (נדנדה, באיטלקית), כשם העט של ז'בוטינסקי כשהיה עיתונאי.[viii] מפקדה היה אליהו לַנקין, איש אצ"ל בכיר ולימים חבר כנסת ושגריר ישראל בדרום אפריקה. בתחילה הפליגה "אלטלנה" בין נמלי הים התיכון, במסווה של ספינת מטען שעושה עסקים רגילים. אחר כך עגנה בפּוֹר-דה-בּוּק שבצרפת – זה הנמל שממנו הפליגה "אקסודוס" ב-1947 – והעלתה על סיפונה עולים ונשק. כמה מדינות תרמו את חלקן לנשק שנשאה "אלטלנה" על סיפונה, ובעיקר צרפת, שקיוותה כנראה לצמצם את השפעתה של בריטניה במזרח התיכון, ולשם כך העניקה לאצ"ל נשק ותחמושת בשווי של 150 מיליון פרנק.[ix] על הספינה עלו גם 940 עולים, כולם ניצולי המלחמה.

למרות הצפיפות ותנאי המחייה הקשים, שרר מוראל גבוה בקרב הנוסעים. מי שהפליגו ב"אלטלנה" זוכרים ימים של משמעת מחמירה ולילות של שירי עם עבריים.[x] הנשים והגברים האלה, שניצלו בנס מן המלחמה ולא היה להם מקום מקלט, הפליגו עכשיו הביתה, אל המדינה היהודית החדשה; שוב אין הם קורבנות, והם נושאים איתם נשק להגן על עצמם ועל מדינתם החדשה. פיעמה בהם גאווה יהודית מחודשת והרגשת כבוד ששוקם, כך סיפרו כמה מהם לימים; ה"הדר" הושב על כנו.[xi]

אבל הפלגת הספינה התעכבה, וכשהייתה מוכנה לצאת לדרך כבר נכנסה לתוקפה ההפוגה שהכריז האו"ם. יבוא נשק לישראל נאסר במפורש לפי תנאי ההסכם. הנהגת אצ"ל בפריז החליטה החלטה חד-צדדית לשגר את "אלטלנה" לישראל, ולא הודיעה לבגין על הפלגתה; חברי ההנהגה ידעו שבגין מחויב לשמור על תנאי הפסקת האש: "יהיה מה שיהיה יחסנו לשביתת הנשק, אסור לנו לקבל עלינו אחריות לתוצאות האפשריות של הפרתה."[xii] לימים הודו ראשי אצ"ל באירופה שחרגו מסמכותם; לטענתם הם שלחו מברק בלבד, התוכנית הייתה עלולה להתגלות, הספינה הייתה עלולה להיתפס או לטבוע. הכול היה תלוי בסודיות.

ב-11 ביוני, באיחור של כמעט חודש, הרימה הספינה עוגן.[xiii] בגין לא שמע על הפלגתה עד למחרת, כש"רדיו לונדון" (תחנה של בי-בי-סי) דיווח על הפרשה.[xiv] הוא הורה מיד לציפורה לוי, האלחוטנית שלו, לשלוח שדר אל הספינה. "לא להתקדם ולחכות להוראות," הקלידה האלחוטנית שוב ושוב, אבל לא קיבלה תשובה. רק באמצע הלילה העירה לוי את בגין ודיווחה לו בעצבנות שהיא טעתה בקוד הרדיו. בגין, מיוגע ונסער, הורה לה לתקן את הקוד ולשדר שוב, והיא ניסתה בקדחתנות, שעות רבות, להעביר את המסר ל"אלטלנה". לבסוף הגיעה למסקנה שיש איזו תקלה טכנית או שצוות הספינה אינו מפענח כהלכה את המסר. לימים טען לנקין, מפקד "אלטלנה", שלא הצליח לפענח את המסר ולכן התעלם ממנו והמשיך במסעו כמתוכנן.[xv]

בגין היה נסער יותר ויותר והורה להבריק למשרדי אצ"ל בפריז; בשום פנים אסור לספינה להתקרב לחופי הארץ. "למה היא יצאה לדרך?" כתב בגין לכץ במברק.[xvi] אבל גם על המברק הזה לא קיבל תשובה.

לא הייתה בררה אלא לטלפן לבן-גוריון ולממשלה הזמנית ולדווח על מה שמתרחש (אף על פי שלאור הפרסום בבי-בי-סי קרוב לוודאי שהם כבר ידעו חלק מן העובדות).[xvii] ימים אחדים לאחר מכן נפגש בגין עם פקידי ממשלה והדגיש באוזניהם שהספינה יצאה לדרך בלי רשותו. בן-גוריון הבין היטב הן את בעיית האמברגו והן את ערכו של החימוש שבבטן ה"אלטלנה". היה ברור שישראל זקוקה לנשק הזה, אבל כדי לא לסכן את נמל תל אביב הורה לספינה לעגון בחוף כפר ויתקין, מקום נסתר יותר מעיניהם של משקיפים פוטנציאליים מטעם האו"ם.

השאלה הקשה ביותר הייתה מה לעשות בנשק מרגע שייפרק על החוף. בגין הציע לתת את רובו ל"הגנה" ולהקצות 20 אחוז ממנו ללוחמי אצ"ל בירושלים ולכמה מאנשי אצ"ל שהתגייסו זה עתה לצה"ל. בן-גוריון רתח מזעם. עצם הרעיון שהנשק יימסר ללוחמי אצ"ל בצבא המשולב החדש יסכל את מטרתו להקים צבא אחד ומאוחד. הוא סירב לשאת ולתת על חלוקת הנשק לפי אחוזים.[xviii] ישראל גלילי, ראש מטה ה"הגנה", הציע לקנות את הנשק מאצ"ל ולמסור אותו לצה"ל, אבל בגין סירב.

ב-18 ביוני הגיעה הספינה לסביבות כרתים, קרוב במידה מסוכנת למימי ישראל, ועדיין לא הושג הסכם.[xix] לבסוף הסכים גלילי ש-20 אחוז מכלי הנשק יועברו לגזרת ירושלים, בלי לקבוע במפורש למי יימסרו. הוא עדיין רחש אי-אמון עמוק לאצ"ל, וב-19 ביוני העצים את הסתייגויותיו של בן-גוריון עצמו כשאמר, "מצב חדש ומסוכן נוצר, דרישה למין צבא פרטי, עם נשק פרטי, ליחידות מסוימות בצבא."[xx]

למחרת, ב-20 ביוני, כינס בן-גוריון ישיבת חירום של הממשלה. חיילי אצ"ל החלו לערוק מיחידותיהם והתקבצו בחוף כפר ויתקין להמתין לאונייה. הם שמעו כנראה שבגין, שזמן קצר לפני כן עדיין היה במחבוא ורבים מהם לא ראו אותו מעולם, יבוא לשם גם הוא. הנאמנות הישנה לאצ"ל שבה והתלהטה. בן-גוריון סיפר לשריו שבגין הסתיר את תוכנית "אלטלנה" עד אחרי שהספינה הפליגה לדרכה – גרסה לא נכונה של המאורעות. איבתו רבת-השנים לבגין הגיעה עתה לנקודת רתיחה. "לא תהיינה כאן שתי מדינות ולא יהיו שני צבאות," אמר, "ומר בגין לא יעשה מה שמתחשק לו. עלינו להחליט אם למסור את השלטון לידי בגין או להגיד לו שיחדל מפעולותיו הנפרדות. אם לא – נירה!"[xxi]

מועצת המדינה הזמנית פרסמה הודעה רשמית:

מועצת המדינה הזמנית והפיקוד העליון של כוחות ההגנה מבקשים להבהיר שהם נחושים לדכא מיד את הניסיון הבוגדני הזה להתכחש לסמכותם של מדינת ישראל ונציגיה. מועצת המדינה הזמנית והפיקוד העליון לא ירשו שהמאמץ העצום שעשה העם היהודי בארץ הזאת להבטיח את עצמאותו ואת ריבונותו, תוך כדי לחימה במאבק עקוב מדם שכפו עליו אויבים מבחוץ, יועמד בסכנה בשל התקפה חשאית מבפנים. עצמאות ישראל לא תחזיק מעמד אם כל קבוצה תהיה חופשית להקים לה כוח צבאי ולקבוע עובדות פוליטיות המשפיעות על עתיד המדינה. מועצת המדינה הזמנית והפיקוד העליון קוראים לכל האזרחים והחיילים להתאחד למען הגנת האחדות הלאומית וסמכות העם.[xxii]

בגין, שלא יזם את קניית האונייה, שידר אליה הוראה להישאר הרחק מן החוף והודיע לבן-גוריון על הגעתה הקרובה, היה משוכנע שהוא פועל בהגינות גמורה. אבל בן-גוריון, ששנאתו לבגין לא ידעה גבול והוא חשד שלא בתום לב הצטרף אצ"ל לצה"ל, ראה חוסר נאמנות למדינה בכל פינה. הוא היה משוכנע שמדובר בערעור נוסף של בגין על מנהיגותו. אם לא תהיה לו בררה, יפעיל כוח.

מועצת המדינה החליטה שכשתעגון האונייה בחוף "ינסה הקצין הממונה להימנע משימוש בכוח, אבל אם לא יהיה ציות לפקודות יופעל כוח." גלילי פירש את הצבעת הממשלה כהחלטה לקחת את הנשק מידי אצ"ל. הוא החליט להפעיל את חיל האוויר כדי להפציץ את האונייה, אבל הטייסים – רבים מהם מתנדבים מחוץ לארץ – סירבו לבצע את הפקודה. "באנו הנה להילחם עם היהודים, לא נגד יהודים," אמרו.[xxiii]

בינתיים, על החוף, הורה בגין לספינה לחזור אחרי רדת החשכה כדי שלא תתגלה בידי כוחות הביטחון של האו"ם. אחד מעוזריו תהה אם אין מדובר במלכודת, אבל בגין לא היה שותף לדאגתו. אחרי חשכה התקרבה ה"אלטלנה" אל החוף אט-אט; בגין עלה על הסיפון כדי לבקר אצל חייליו והתקבל בתשואות.[xxiv] מלאכת הפריקה של טונות של נשק וציוד החלה, אבל התקדמה באטיות רבה.

חיילים (מיחידות "הגנה" ופלמ"ח) הופיעו על החוף והורו לבגין (שחזר וירד מן הספינה) למסור את מטענה לידי הצבא. אמנם גלילי ובגין הגיעו להסכם דחוק ולפיו יקבל צה"ל לידיו את כל הנשק ויפריש 20 אחוז ממנו לחזית ירושלים, אבל בגין הבין שהנשק שיועד לירושלים יימסר לידי אצ"ל, ואילו בצה"ל שיערו שהנשק כולו יימסר לשליטתם. שני הצדדים אף לא קבעו היכן יאוחסן הנשק לאחר פריקתו. אצ"ל תכנן לאחסן אותו באתרים שבשליטתו, ואילו משרד הביטחון בראשות בן-גוריון עמד על דעתו שכל הנשק יימסר מיד לידי הצבא. בגין הורה לאנשיו להמשיך בפריקה. נער אחד שהיה עד לחילופי הדברים נאחז דאגה ורטן בקול, שנדמה לו שאנשי ה"הגנה" יירו בהם. "יהודים אינם יורים ביהודים," השיב לו בגין בביטחון.[xxv]

למחרת היום הופיע על החוף כוח גדול של חטיבת אלכסנדרוני של ה"הגנה". ניצולי השואה ונוסעים שאינם אנשי אצ"ל הורשו לרדת מן האונייה. אחר כך הציג דן אבן, מפקד החטיבה, אולטימטום לבגין:
בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל בתחום פיקודי, לרשות ממשלת ישראל. הוטל עלי לדרוש ממך למסור את כל הנשק שהגיע לחוף לרשותי למשמרת, ולהודיעך כי עליך לבוא בדברים עם הפיקוד העליון. אתה נדרש למלא אחר פקודה זו מיד. אם לא תסכים למלא אחר הפקודה אנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי להוציא לפועל את הפקודה ולהפקיע את הנשק שהגיע לחופי הארץ מרשות פרטית, לרשות ממשלת ישראל. עלי להודיעך, כי כל השטח מוקף על ידי יחידות צבא בזיוּן מלא ובשריונים, והדרכים חסומות. אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות שתיגרמנה במקרה של סירוב למלא אחר פקודה זו. העולים – בלתי מזוינים – יורשו לנסוע אל המחנות, כפי שנקבעו על ידך. ניתנת לך ארכה של עשר דקות למתן תשובה.[xxvi]
בעיני גלילי היה האולטימטום יכול לשמש "מוצא מכובד" לבגין, אבל שני הצדדים טעו שוב ושוב בהבנת כוונות הצד האחר. בגין נעלב עמוקות מעצם רעיון האולטימטום וממה שנראה בעיניו זמן קצר עד אבסורד שניתן לו כדי להשיב. הוא אף לא ייחס רצינות לאיומי הצבא: "עלינו לפרוק את הנשק כאן לפני שהאו"ם מגיע. אני לא מאמין שלצבא יש כוונות רעות כלפינו." בגין טעה טעות דרמתית בהערכת מניעיו המפלגתיים המקיאווליסטיים של בן-גוריון ואמר לאחד מקציניו, "הבעיה היא רק האו"ם."[xxvii]

ב-21 ביוני לפנות ערב ניסו מפקדי אצ"ל לשכנע את בגין להשיט את הספינה לתל אביב. בכפר ויתקין, שהיה מעוז של ה"הגנה", הסתבך המצב והיה עלול להידרדר עוד יותר. באותו רגע נשמעו קולות ירי. עד היום לא ברור מי ירה ראשון. העיתונאי שלמה נקדימון, שהרבה לכתוב על פרשת "אלטלנה" טען שחיילי צה"ל פתחו באש בניגוד לפקודות, ובמהומה שנוצרה השיבו אנשי אצ"ל באש. אבל הלל קוק, שהיה על החוף בכפר ויתקין, אמר שאצ"ל הוא שירה תחילה, ואנשיו כיוונו את אִשם אל הים כדי לאותת שהם מוכנים להילחם.[xxviii]

יעקב מרידור, ששנים לפני כן שכנע את בגין לקבל את הפיקוד על אצ"ל ועכשיו היה מפקד בכיר בארגון, ציין שכשהחלו היריות קיבלו אנשי אצ"ל על סיפון "אלטלנה" הוראה שלא להשיב אש.[xxix] כשהחלו הכדורים לשרוק מעל ראשו השתטח בגין על החול, וסירב בתוקף לסגת. בסופו של דבר חזר בגין ועלה על סיפון האונייה, והוא מגדף בעברית וביידיש (יש מי שמתעקשים שרק ביידיש ולא בעברית) ומתקשה להאמין למראה עיניו.[xxx]

כמה חברי אצ"ל היו בטוחים שבן-גוריון מנסה להתנקש בחיי בגין ולסיים את היריבות ביניהם אחת ולתמיד. אבל היו גם קורבנות אחרים. שישה אנשי אצ"ל נהרגו ושמונה-עשר נפצעו, ואבדות צה"ל היו הרוג אחד ושישה פצועים. בן-גוריון חשש שהמחאות על הריגת חיילי אצ"ל יֵצאו מכלל שליטה ולא התיר לאצ"ל לקבור את החללים בתל אביב.[xxxi]

יהודים הרגו אפוא יהודים; אנשיו של בגין עמדו על דעתם שעליו להתרחק מן החיילים שעל החוף. בשעה 9:35 בערב עזבה "אלטלנה" את חוף כפר ויתקין והפליגה לאטה לתל אביב, ובגין על סיפונה. אוניות חיל הים עקבו אחריה בדרכה, והיא הגיעה לחוף תל אביב בחצות. כשיצאה הספינה מכפר ויתקין נשאר מרידור על החוף ונופף לאות כניעה בדגל לבן לעבר אנשי ה"הגנה" שכיתרו אותו, אם כי לא ברור בשם מי נכנע.[xxxii]

מבחינת בגין ואצ"ל הייתה הפלגת ה"אלטלנה" לתל אביב בגדר פעולה של יחסי ציבור. הספינה עלתה על שרטון, אבל עשתה זאת בחלק הומה אדם של החוף, בטווח ראייה מן המתרחצים ואורחי בתי המלון, עיתונאים ופקחי או"ם שעל מרפסות בתי המלון.[xxxiii] בספרו המרד טען בגין לימים שאצ"ל השיט את "אלטלנה" לתל אביב "כדי שנצא מן המצור ואוכל להתקשר במישרין עם הממשלה למען סיים את הפרשה התמוהה."[xxxiv] הוא התעקש לעלות אל החוף ברחוב פרישמן, לא מפני שביקש להיראות לעין הציבור אלא מפני שזה היה מקום העגינה המקורי. תהיה הכוונה מה שתהיה, "אלטלנה" נראתה עכשיו היטב מן העיר.

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח לשעבר, היה מפקד הפעולות מטעם צה"ל. יצחק רבין הזדמן למטה בתל אביב במקרה, וגויס מיד לשירות. "הייתה הרגשה של הפיכה צבאית," סיפר רבין שנים לאחר מכן בריאיון. אפילו חמישים שנה אחרי המאורעות עדיין לא פג לחלוטין חוסר האמון כלפי בגין, בהשראת בן-גוריון. באותו הזמן כבר היה ברור שבגין לא תכנן הפיכה צבאית, אבל רבין עדיין לא היה מסוגל להודות בכך. כל מה שהצליח לומר היה, "אם זה נכון אינני יודע, אבל הייתה הרגשה כזאת."[xxxv]

ביום שלישי, 22 ביוני, השכם בבוקר, הציעה ממשלת בן-גוריון את הצעתה האחרונה, באמצעות רמקול מחוף תל אביב: "הקשיבו! הקשיבו! נציג הממשלה והצבא יעלה על האונייה ויארגן את הורדת האנשים שעל סיפונה, ויסייע בפינוי הפצועים ובפריקת המטען."[xxxvi] בגין הסכים, בתנאי שיעלו על הסיפון גם נציגיו שלו. ה"הגנה" סירבה.

בגין דחק באנשיו על החוף שלא להילחם. הוא החל לפרוק את הנשק, שנועד "בשבילנו ובשבילכם". "באנו להילחם איתכם ולא בכם," הכריז ברמקול מן הספינה. "לא נירה. לא נילחם באחינו."[xxxvii] אבל ניסיונותיו להשיג שקט עלו בתוהו. הצבא פתח באש, ואז הפרו אנשי אצ"ל שעל הסיפון את הוראתו של בגין והשיבו באש. קצין אצ"ל אחד קרא אל החוף "למה אתם יורים ביהודים?" "כשיהודים יפסיקו לירות בנו נפסיק לירות ביהודים," השיב רבין.[xxxviii]

אבל בן-גוריון גמר אומר להפעיל כוח. באותו היום שלח מכתב אל כמה מעמיתיו ותיאר את "כניעת" אצ"ל ואת הצורך לדכא בכוח את הספינה. כששאל אותו שר הפנים אם יתעקש על הטבעת הספינה גם אם זו תצא מן המים הטריטוריאליים של ישראל, השיב, "בהחלט."[xxxix]

אחר הצהריים הוכרזה הפסקת אש כדי לפנות את הפצועים. בגין כנראה עדיין לא קלט עד תום את חומרת המצב, ובשעת הפסקת האש ניגנו אנשי אצ"ל ברמקול מן הספינה שירי מחתרת ושידרו הודעות, כגון "שלום לך תל אביב מאוניית הנשק העברי," או "תל אביב שלנו, תכלת לבן."[xl] אבל בשעה 4:00 אחר הצהריים, כשחידש הפלמ"ח את האש, בוודאי הבין בגין עד כמה נחוש בן-גוריון בדעתו.[xli] יגאל אלון טען שהם ירו יריות אזהרה בתקווה ש"אלטלנה" תיכנע. עכשיו היה בגין בטוח שמבקשים לפגוע בו אישית ולהטביע את הספינה.[xlii] לאמיתו של דבר, כששמעו חיילי ה"הגנה" שבגין נמצא על הסיפון הגבירו את עוצמת האש.[xliii] ואף על פי כן הוסיף בגין לקרוא ברמקול ללוחמיו שלא להשיב אש.

הפלמ"ח היה ערוך ומוכן לקרב, במידה רבה בשל האולטימטום של בן-גוריון. "כל עתידה של הארץ הזאת מונח על כף המאזניים," אמר בן-גוריון לאלון. "אולי תיאלץ להרוג יהודים," הוסיף ידין.[xliv]

הפלמ"ח הביא אל החוף תותחים. הלל דַלֶסקי, אז עולה חדש מדרום אפריקה שהיה בישראל חודשיים בלבד, קיבל פקודה להכין את התותח לירות על האונייה. דלסקי מחה ואמר, "לא באתי לארץ ישראל כדי להילחם נגד יהודים." "פקודה היא פקודה," השיב לו מפקדו.[xlv]

התותח של דלסקי ירה, והחטיא. הפגז נפל מעט מדרום למטרה. הוא תיקן וירה שוב, והפעם פגע מעט מצפון לספינה. גם הפגז השלישי החטיא, אבל הרביעי פגע בספינה ועשן החל להיתמר ממנה.[xlvi] תחמושת החלה לבעור והדלקה פשטה, ועד מהרה יצאה מכלל שליטה. היה ברור שהספינה עומדת להתפוצץ. אש הרובים מן החוף נמשכה. בניגוד לרצונו של בגין הונף דגל לבן של כניעה.

מי שהיו על סיפונה של "אלטלנה" לא היו היחידים שנשקפה להם סכנה. גבר החשש שאם תגיע האש אל מחסני התחמושת הגדולים שבבטן האונייה עלול הפיצוץ למוטט בניינים על החוף. אבל בשלב הזה לא יכול עוד איש לעשות דבר.

עכשיו שהספינה עמדה להתפוצץ החלו אנשי אצ"ל שעל הסיפון לדחוק בבגין לרדת לחוף. הוא התעקש להישאר (כמה מן המקורבים ביותר לבגין סבורים שעדיין רדפה אותו אשמת נטישתם של אנשי בית"ר בפולין, ואילו אחרים אינם מסכימים), אבל ברגע שפונו כל הפצועים לחצו עליו אנשיו לרדת לסירה (הוא לא ידע לשחות).[xlvii] יש עדויות סותרות על השאלה איך בדיוק הגיע בגין אל החוף. הוא עצמו כתב לימים שהוא קפץ אל המים, למרות רצונו:

האנייה עולה באש. עוד מעט ותתפוצץ… ולנו יש פצועים קשה שאינם יכולים לזוז… ואם נשארתי לעמוד על האונייה הבוערת לא מתוך גבורה עשיתי זאת כי אם מתוך רגש של מילוי חובה… והאסון היה עלול להתרחש בכל רגע! המפקד… אומר לי, "הפצועים יהיו בסדר. כולנו נספיק לרדת. רד!" ואז קפצתי הימה.[xlviii]

כשנלקח אל החוף בערה הספינה מאחוריו. כמה עדים, ובהם גם בגין וגם רבין, זוכרים שחיילי ה"הגנה" ירו בכוונה תחילה לתוך המים בשעה שאנשי אצ"ל שחו אל החוף, והשתדלו להרוג אותם עד הרגע האחרון.[xlix]

בסך הכול, בתל אביב ובכפר ויתקין, נהרגו שישה-עשר אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.[l] בין ההרוגים היה גם חבר ילדותו של בגין אברהם סטבסקי, שזוכה מרצח ארלוזורוב שנים לפני כן. עשרות נפצעו. בין מאתיים לארבע מאות איש נעצרו. לפי אחד האומדנים נעצרו לפחות חמש מאות איש.[li] שמונה חיילי צה"ל סירבו להילחם נגד אצ"ל ואחר כך נשפטו על סירוב פקודה.[lii] בין ניצולי אצ"ל היה גם יחיאל קדישאי, המתנדב הצעיר לצבא הבריטי בעל חוש ההומור העוקצני, ששמע את בגין קורא לפעולה נגד הבריטים באותה פגישה בשנת 1942, זמן קצר לאחר בואו לארץ. קדישאי יצא מן הארץ כדי להשתתף במבצע של אצ"ל לפיצוץ שגרירות בריטניה ברומא ב-1946, ו"אלטלנה" הייתה ה"הסעה" שלו הביתה.

הלל דלסקי, האיש שירה בתותח, נעשה איש אקדמיה וקיבל את פרס ישראל לספרות. לימים, כשנזכר במאורעות היום ההוא, לא יכול שלא לציין, "אילו יכולתי למחוק יום אחד בלבד מחיי הייתי מוחק את היום ההוא."[liii]

בגין עצמו היה דמות ציבורית מוכרת מכדי שיאסרו אותו. הוא עשה את דרכו מן החוף אל מפקדת אצ"ל, רטוב ויחף ובלי המשקפיים, שאבדו לו בים,[liv] ונראה אבוד ושפוף. אפשר להבין לרוחו. משפחתו נאלצה להימלט מבריסק במלחמת העולם הראשונה ואיבדה את כל רכושה; אחר כך רצחו הנאצים את הוריו ואת אחיו; הסובייטים אסרו אותו; הבריטים רדפו אותו ואילצו אותו לרדת למחתרת. ועכשיו ניסו גם יהודים להורגו.

הוא פנה אל גלי האתר, ולמחרת נשא נאום שנמשך למעלה משעה ושודר מתחנת הרדיו של אצ"ל. האיש שהישיר מבט בלי פחד אל עיני חוקריו הסובייטים ואילץ את הבריטים לצאת מארץ ישראל, בכה עכשיו בכי תמרורים. "אותי הם רצו להשמיד," צעק בשעה שסיפר את גרסתו לפרשה כולה, למן הרגע שהזהיר את בן-גוריון שהאונייה בדרכה ארצה. הוא סקר את ההסכמים שהוא ובן-גוריון הסכימו עליהם, וראש הממשלה, לטענתו, הפר את כולם הפרה גסה. ועם זה הזכיר בגין לאנשיו שוב ושוב, במין פזמון חוזר, "אל תרימו יד על אח! גם היום לא!" אסור שיהודי יילחם ביהודי, ו"אסור כי נשק עברי יפעל נגד לוחמים עברים." הנאום הסתיים בקריאה, "תחי המולדת העברית, יחיו גיבורי ישראל, חיילי ישראל, לעדי עד."[lv]

האזהרה מפני מלחמת אחים חזרה לכל אורך הנאום: "לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער!" כמעט צעק בגין בנאומו ברדיו. למחרת היום הרצה לפני קבוצה של חיילי אצ"ל. אחד מהם זכר אחר כך את דבריו מילה במילה: "אף לא כדור אחד נגד יהודים! אויבינו הם הערבים!"[lvi]

בכרוז שפורסם למחרת הנאום דיבר בגין על "המשטר הדיקטטורי" של בן-גוריון, הזהיר שסופו להקים "מחנות ריכוז", וכינה את ראש הממשלה "עריץ מטורף", "כסיל", ו"אוויל".[lvii] הוא קרא לבן-גוריון לשחרר את אנשיו הכלואים. רבים מאנשי אצ"ל שנעצרו אכן שוחררו בתוך שבועות אחדים, חוץ מכמה מפקדים בכירים בארגון, ובהם יעקב מרידור, אליהו לנקין והלל קוק. בסופו של דבר שוחררו גם המפקדים האלה בשלהי אוגוסט, בעקבות לחץ ציבורי מרוכז, בייחוד מצד גורמים ביהדות אמריקה כגון "הליגה האמריקאית למען ארץ ישראל חופשית" של קוק.[lviii]

אבל בן-גוריון עדיין לא אמר את המילה האחרונה. ב-24 ביוני פשטו אנשי פלמ"ח על מטה אצ"ל, במסגרת פעולותיהם בעקבות פרשת "אלטלנה", וחיפשו חומר מרשיע הקשור ב"מרד" נגד הממשלה. ארתור קֶסטלֶר, עיתונאי וסופר שנפגש עם בגין כשהלה עדיין התחזה לרב ססובר, כתב בעיתונו שאנשי הפלמ"ח "ניפצו את הרהיטים וקרעו את התיקים. לפי הוראתו של בגין שלא לירות בשום מחיר עמדו נערי הארגון בשתיקה ובפנים חיוורות והסתכלו במלאכת החורבן."

ב-23 ביוני, למחרת היום שבו עלתה "אלטלנה" באש, התכנסה הממשלה הזמנית בבניין "קרן קיימת לישראל" בתל אביב.[lix] הנושא המרכזי שעמד על סדר יומה היה פרשת "אלטלנה" ומנהיג אצ"ל ה"סורר" מנחם בגין, שלא במפתיע, לא היה שם. בן-גוריון סיכם את המאורעות לפני שרי ממשלתו. הוא טען טענת שווא שנודע לו על הספינה רק יום אחד לפני הגעתה, בשבת, 19 ביוני. (לאמיתו של דבר, כבר ידע על בואה שלושה ימים לפני כן, ב-6 ביוני.) אמרו לי, סיפר בן-גוריון, שלאצ"ל יש אונייה עמוסה בנשק שזקוקה לסיוע בפריקתה. הממשלה הורתה לאצ"ל למסור לידיה את הספינה, אבל אצ"ל סירב. מעולם לא היה הסכם שלפיו יקבלו אנשי אצ"ל נשק לשימושם בירושלים. בן-גוריון לא הזכיר את ההסכם לחלוקת הנשק בין שתי הקבוצות, ולא ציין שההסכם לא קבע אם יקבל אצ"ל את הנשק לרשותו להגנת ירושלים.

לפי דברי בן-גוריון הייתה פרשת "אלטלנה" בגדר "ניסיון התקפה" של אצ"ל ואנשיו ה"פורשים". הוא סקר את הדרכים שבהן הפר אצ"ל את ההסכמים בעניין השתלבותו בצה"ל ואת סעיפי הפסקת האש: "תוך הפרת חוקי המדינה והתחייבויותיו… הביא אצ"ל לארץ אונייה עם נשק. גם אילולא הייתה הפוגה מטעם האו"ם היה העניין הזה חמור למדי, כי אין שום מדינה יכולה לסבול שאנשים פרטיים או ארגון פרטי יכניסו לארץ, בלי רשות הממשלה, אפילו את הכמות הקטנה ביותר של נשק." בהתנהגותו "מעמיד [אצ"ל] בסכנה את המדינה ומכשיר את הקרקע למלחמת אזרחים בקנה מידה רחב." בן-גוריון אף חזר וציין פעמיים שהוא כינס את הממשלה לישיבת חירום כדי לאשר פעולה צבאית, קודם שנקט פעולה – כלומר, הוא לא פעל על דעת עצמו. "חובתי הייתה ברורה לפני: לשמור על ביטחון המדינה ולבצע את החוק," הצהיר, "וידעתי, זה לא ייתכן אלא בכוח. ואף על פי כן הבאתי את העניין לפני הממשלה במלואה… הוחלט לרכז במקום המעשה את הכוח הצבאי הדרוש."

ככל שנמשך נאומו נעשתה לשונו לוחמנית יותר ויותר. כמה חיילי אצ"ל עזבו את גדודיהם, אמר, והלכו לכפר ויתקין כדי להצטרף למרידה נגד הממשלה; אבל זו דוכאה במהירות, וכוחות אצ"ל נכנעו ומסרו את נשקם ואת ציודם הצבאי והבטיחו לקבל את דרישות הממשלה. מפקד חטיבת אלכסנדרוני פעל בתבונה וביצע את המשימה שהוטלה עליו בידי הממשלה ביעילות מרבית ובמינימום אבדות… מרידתו של אצ"ל, באמצעות חיילים ואזרחים בכפר ויתקין, הסתיימה לפי שעה. אבל הסכנה לא חלפה, הוסיף בן-גוריון, אף על פי שהצבא חזק דיו לדכא כל התקוממות מזוינת. את הרוע יש לעקור מן השורש, פסק, ולא בכוח צבאי בלבד, שכן הפורשים שואבים את תמיכתם מכמה מקורות.

בן-גוריון הדגיש שישראל אינה יכולה להילחם בשתי חזיתות וגער באצ"ל על מעשיו המסוכנים בעיצומה של המלחמה עם הערבים. הוא אף כינה את אצ"ל "כנופיות חמושות" ו"הרוע שבתוכנו": חוצפתן של הכנופיות החמושות בתוך הארץ, אמר, מסכנת את מה שעשוי להיות אפילו חשוב יותר מקיום המדינה עצמה – יכולתם של היהודים בארץ הזאת להגן על עצמם, למען עתידם ועתיד עמם. הסכנה הזאת לא תחלוף עד שתושבי המדינה, והיהודים בכל רחבי העולם, יבינו את התוצאות הטראגיות של תמיכה מוסרית וצבאית בהם, כמו שעושים כמה ארגונים ציוניים. אבל אין לסמוך על הצבא בלבד, הוסיף בן-גוריון. האומה כולה חייבת למחוק את הרוע שקיים בתוכנו.

בן-גוריון הצדיק את פעולות הממשלה נגד "אלטלנה". אילו פעלה הממשלה באיפוק, טען, היה הדבר פוגע במאמץ המלחמה ובמדינה. מבורך הוא התותח שהפגיז את האונייה הזאת. ברור שמוטב היה להימנע כליל משימוש בנשק ולמסור את האונייה בשלמותה, אבל מאחר שלא כך היה לא הייתה לנו בררה אלא להטביעה. התותח שהטביע את "אלטלנה", אמר בן-גוריון, קדוש כל כך עד שראוי לו "לעמוד ליד בית המקדש, אם ייבנה".[lx]

שנתיים לאחר מכן כתב בגין את המרד, במידה רבה כדי להתגונן מפני ההאשמות שהוא ואצ"ל הם ארגון "טרוריסטי". הוא ידע שעליו להסביר לעולם היהודי למה היה המרד נחוץ וצודק. ובסוגיית "אלטלנה" כתב שהוא סמוך ובטוח שבן-גוריון ניצל את המצב כדי למחוץ את אצ"ל. ראש הממשלה, רמז בגין, חולל את מלחמת האחים כדי שיוכל לעשות זאת.

אין ספק שבגין דיבר אמת, אבל זו האמת כמו שנראתה בעיניו. חוסר האמון בין השניים היה עמוק כל כך עד שכל אי-הבנה הייתה עלולה לצאת מכלל שליטה, כמו שקרה בפרשת "אלטלנה". איננו יכולים לדעת בוודאות אם אכן האמין בן-גוריון באמת ובתמים שמדובר בניסיון הפיכה של בגין, או שסבר בפשטות שיש אפשרות להפיכה שכזאת ועליו למנוע אותה, או שראה בתקרית הזדמנות להיפטר מבגין אחת ולתמיד. כנראה, גם בן-גוריון עצמו לא ידע. המדינה הייתה צעירה, נתונה במלחמה, והוא בז לבגין וחשש לעתיד הפוליטי שלו עצמו. בנסיבות האלה לא היה אפשר לצפות ששני האישים יפעילו שיקול דעת ומתינות. התוצאה הטראגית הייתה כמעט בלתי נמנעת.

בתשובתו על האשמותיו של בן-גוריון הוסיף בגין עוד כמה טענות נגד: אילו רצה אצ"ל לחולל מרידה חמושה, טען, למה בחר לעגון בחוף שאין ממנו נתיב בריחה והוא גלוי לעין הציבור?[lxi] על ההאשמה שאצ"ל התכוון לאגור את כלי הנשק במחסנים חשאיים משלו, השיב בגין שמאז סוף תקופת המחתרת שוב אין לאצ"ל מחסנים נסתרים.[lxii] ולבסוף, בגין האשים את בן-גוריון בהשמטת העובדה שגם ה"הגנה" הפרה את תנאי הפסקת האש של האו"ם – ביום שבו עגנה "אלטלנה", פרקה הספינה "אינקוֹ" מטען נשק בחוף בת ים.[lxiii]

במהלך דיוני הממשלה הזמנית ב-23 ביוני הודיע הרב מאיר ברלין, איש מפלגת "מזרחי" הדתית-הציונית, על התפטרותם של שני שרי המפלגה, הרב פישמן וחיים משה שפירא (אם כי השניים חזרו בהם עד מהרה מהתפטרותם). הם תבעו שהממשלה הזמנית תמנה ועדה לחקור את מה שקרה. דרישתם נדחתה.

בן-גוריון ראה בפרשה כולה ניצחון, בחזיתות רבות. הוא וה"הגנה" הצליחו להפוך את בגין לשעיר לעזאזל, ובה בשעה הפיקו תועלת מן הנשק שהביא אצ"ל למדינה החדשה. לפי גרסתו של בן-גוריון נעשה בגין סמל לטרור, השעיר הנושא את כל חטאי הציונות ומשולח אל המדבר. אף על פי שבגין הוא שהורה לאנשיו שלא להפעיל את נשקם, ובגין הוא שהיה עתיד לנדוד במדבר הפוליטי עשרות שנים, נעשה "התותח הקדוש" של בן-גוריון לגיבור הסיפור כמו שסופר בדרך כלל.

שמו הטוב של בגין ספג פגיעה קשה. היו מי שלעגו לו על שבכה בזמן נאומו, אחרים הגיעו למסקנה שאין הוא מסוגל להתמודד עם מצבים מורכבים. הוא התנהג כמו "יידישע מאמע", אמר שמואל כץ.[lxiv] אבל בגין, כדרכו, לא התחרט על מעשיו. בנו בני סיפר לימים שילדים בבית הספר הציקו לו על שאביו הזיל דמעות בנאומו ברדיו. "אני לא זוכר שהייתי גאה בדמעות האלה," אמר בני בגין, אבל "אבי היה גאה בהן."

גם בארצות הברית הוכתם שמו הטוב של בגין. העיתון ניו יורק טיימס כינה אותו טרוריסט, וביום שלמחרת טיבועה של "אלטלנה" כינה מאמר בוושינגטון פוסט את אנשי אצ"ל "מורדים" וטען שהם תכננו להביא נשק ותחמושת למדינת ישראל בניגוד לתנאי ההפוגה של האו"ם.[lxv]

למרבה האירוניה, דווקא לח"י – ולא בן-גוריון – הוא שאילץ לבסוף את בגין לפרק את האצ"ל. בספטמבר 1948, כשהתנקשו אנשי לח"י במתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם בסכסוך בין ישראל לערבים, פּוֹלקֶה בֶּרנַדוֹט, הורה בן-גוריון לפרק את לח"י ואת אצ"ל גם יחד. (באותו הזמן פעל אצ"ל בירושלים בלבד, שמבחינה טכנית לא הייתה חלק ממדינת ישראל.) הפעם לא הייתה שום התנגדות. ב-20 בספטמבר הצטווה ארגון אצ"ל לגייס את כל לוחמיו לצה"ל ולמסור את כל נשקו וציודו הצבאי בתוך עשרים וארבע שעות, שאם לא כן תינקט נגדו פעולה צבאית ישירה. בגין קיבל את הדרישה וב-7 בנובמבר הצליח בן-גוריון סוף-סוף לאחד את כל הכוחות הצבאיים של ישראל. הוא פירק גם את מטה הפלמ"ח, ומאז ואילך צה"ל הוא הכוח הלוחם היחיד של מדינת ישראל.

בספרו המרתק על המהפכה באמריקה ציין ג'וזף אֶליס שאצל תנועות לאומיות אחרות – במהפכות שאירעו בצרפת, ברוסיה ובסין, וגם בתנועות לאומיות רבות אחרות שתבעו עצמאות מדינית באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית – התחסלה שכבת המנהיגות של המהפכה המוצלחת במאבקים עקובים מדם, שלא פעם הידרדרו לכדי השמדת עם. לעומת זה, באמריקה היה העימות עם דור המהפכה עתיר רגשות, אבל נטול שפיכות דמים.[lxvi]

את העובדה שישראל נהגה לפי הדגם של ארצות הברית ולא של צרפת, ראוי לזקוף בעיקר לזכותו של בגין. לימים כתב בגין, "אחרי מותי אני מקווה שאזכר מעל לכול כמי שמנע מלחמת אחים." אשר לבן-גוריון, הוא הודה רק ב-1965, לאחר חקירה שנעשתה מטעם הממשלה על פרשת "אלטלנה", "אולי טעיתי".[lxvii]

 

מתוך הספר: מנחם בגין, המאבק על נשמתה של ישראל מאת ד"ר דניאל גורדיס.

ד"ר דניאל גורדיס הוא סגן נשיא בכיר, עמית בכיר על שם קורת וראש התוכנית ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם.

תמונת הכותרת: כריכת הספר באדיבות הוצאת כתר.

הערות:

[i] בגין, המרד, עמ' 243-242.

[ii] שילון, בגין, עמ' 125.

[iii] שם.

[iv]Silver, Begin: The Haunted Prophet (New York: Random House, 1984), p. 99

[v] אילנה צור (בימאית), "אלטלנה" (סרטי ארגו ושידורי קשת, 53 דקות, 1994).

[vi]Silver, Begin, p. 100

[vii] שם, עמ' 101.

[viii]Jerold S. Auerbach, Brothers at War: Israel and the Tragedy of the Altalena (New Orleans: Quid Pro Books, 2011), p. 43

[ix] שם, עמ' 50

[x] נתן גוטמן, ריאיון עם המחבר, יולי 2012; ספר זיכרונות אישי, "Altalena Untold", שנכתב ביולי 2001.

[xi] אילנה צור (בימאית), "אלטלנה".

[xii]Silver, Begin, p. 101

[xiii] נתן גוטמן, ריאיון עם המחבר, יולי 2012; "Altalena Untold

[xiv] יהודה לפידות, "פרשת אלטלנה", באתר אצ"ל http://www.etzel.org.il/ac20.htm

[xv] שילון, בגין, עמ' 129.

[xvi]Temko, To Win or to Die, p. 118

[xvii] שם.

[xviii] שם.

[xix] שם.

[xx]Silver, Begin, p. 103

[xxi] יהודה לפידות, "פרשת אלטלנה".

[xxii]Martin Gilbert, Israel: A History (New York: William Morrow, 1998), p. 211

[xxiii]Zvi H. Hurwitz, Begin: His Life, Words, and Deeds(Jerusalem: Gefen Publishing, 2004), p. 27

[xxiv]Temko, To Win or to Die, pp. 119, 120

[xxv] שם, עמ' 120.

[xxvi]Menahem Begin: The Legend and the Manew York : Delacorte Press

[xxvii]Silver, Begin, p. 99

[xxviii] שם, עמ' 105.

[xxix] אילנה צור (בימאית), "אלטלנה".

[xxx]Silver, Begin, p. 105

[xxxi] אילנה צור (בימאית), "אלטלנה".

[xxxii]Temko, To Win or to Die, p. 121

[xxxiii] ארתור קסטלר, הבטחה והגשמה: ארץ ישראל 1949-1917, תרגם יוסף נדבה, (ירושלים: אחיאסף, 1950), עמ' 266.

[xxxiv] בגין, המרד, עמ' 248.

[xxxv] אילנה צור (בימאית), "אלטלנה".

[xxxvi]Silver, Begin, p. 106

[xxxvii]Temko, To Win or to Die, p. 121

[xxxviii]Auerbach, Brothers at War, p. 70

[xxxix] שילון, בגין, עמ' 132.

[xl] שם, עמ' 133.

[xli] בגין, המרד, עמ' 249.

[xlii]Silver, Begin, p. 107

[xliii] אילנה צור (בימאית), "אלטלנה".

[xliv]Auerbach,Brothers at War, p. 67

[xlv] אורי דרומי, "הלל דלסקי, חתן פרס ישראל לספרות, מת בגיל 84," הארץ, 24 בדצמבר 2010, http://www.haaretz.com/weekend/anglo-file/hillel-daleski-israel-prize-recipient-for-literature-dies-at-84-1.332633

[xlvi] אילנה צור (בימאית), "אלטלנה".

[xlvii]שילון, בגין, עמ' 134.

[xlviii]Menachem Begin, The Revolt, trans. Samuel Katz (1951; repr. Bnei Brak, Israel: Steimatzky, 2007), p. 167

[xlix]Silver, Begin, p. 107; לפידות, "פרשת אלטלנה"; אילנה צור (בימאית), "אלטלנה".

[l]מרטין גילברט וארתור קסטלר סבורים שבסך הכול נהרגו 45 בני אדם: קסטלר, הבטחה והגשמה, עמ' 266; Gilbert, Israel, p. 212

[li] קסטלר, הבטחה והגשמה, עמ' 283-282; אתר אצ"ל, לעומת זה, מעריך ב-200 את מספר לוחמי הארגון שנעצרו. ראו לפידות, "פרשת אלטלנה".

[lii]Auerbach, Brothers at War, p. 64

[liii] אילנה צור (בימאית), "אלטלנה".

[liv] שילון, בגין, עמ' 134.

[lv] "כרוז מ-22 ביוני 1948," ממ"ב, עמ' 14.

[lvi]Temko, To Win or to Die, p. 123

[lvii] "פקודות מ-24-23 ביוני 1948", באדיבות ארכיון ז'בוטינסקי.

[lviii] לפידות, "פרשת אלטלנה".

[lix] "פרשת אלטלנה", מועצת המדינה הזמנית, ישיבה 5, 23 ביוני 1948: Major Knesset Debates 1948–1981, ed. Netanel Lorch (Jerusalem: Jerusalem Center for Public Affairs, 2011), http://jcpa.org/wp-content/uploads/ 2011/09/Altalena.pdf

[lx] שילון, בגין, עמ' 136.

[lxi] בגין, המרד, עמ' 245.

[lxii] שם, עמ' 246.

[lxiii]Auerbach, Brothers at War, p. 106

[lxiv] אילנה צור (בימאית), "אלטלנה".

[lxv]“Israel Cracks Down on Rebel Elements,” The Washington Post, June 24, 1948

[lxvi]Joseph J. Ellis,Founding Brothers (New York: Alfred A. Knopf, 2000), pp. 39–40

[lxvii]Auerbach, Brothers at War, p. 109