barkokhva

החמור נהפך לאריה: בר כוכבא והעצמאות היהודית המתחדשת

בר כוכבא נקבע בתודעה שלנו כגיבור לאומי המשחרר את העם היהודי, וכך הוא גם נתפס אצל מבשרי הציונות ומקימי המדינה. אבל מה אנחנו יודעים על האיש האמיתי, ההיסטורי, שמאחורי הסיפור והמיתוס?

15 באוגוסט 2013  |  מאת: ד"ר עידו חברוני

בר כוכבא הוא גיבור יהודי שנדמה שכל אחד מכיר. אין ילד ישראלי שלא שר בהתלהבות את שירו של לוין קיפניס: "הוּא הָיָה גִּבּוֹר / הוּא קָרָא לִדְרוֹר / כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ / זֶה הָיָה גִּבּוֹר!". זהו שיר ילדים, אמנם, אבל ההשפעה שלו הייתה עצומה. הרבה  ממה שאנו יודעים על האיש ופעלו נשאב מהשיר ומסיפורים קרובים לו ברוחם, שנוצרו על רקע דומה. בר כוכבא נקבע בתודעה שלנו כגיבור לאומי המשחרר את העם היהודי.

אבל מה אנחנו יודעים על האיש האמיתי, ההיסטורי, שמאחורי הסיפור והמיתוס? אם נעקוב אחרי השיר נראה שאמת ובדיה מעורבים בו: "אִיש הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל" – אמת, היה איש כזה, וזאת אנו יודעים, מלבד מהמקורות, מממצאים ארכיאולוגיים; "בָּר כּוֹכְבָא שְׁמוֹ" – צר לי, אבל לא. שמו היה בר כוסבא או בר כוזיבא; "אִישׁ צָעִיר, גְּבַה קוֹמָה, עֵינֵי זֹהַר לוֹ" – לא ידוע לנו; "הוּא הָיָה גִּבּוֹר, הוּא קָרָא לִדְרוֹר" – נכון לגמרי; "כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ" – פה ישנו סימן שאלה גדול. מהרבה מקורות מצטיירת תמונה של מחלוקות עזות סביב דמותו של האיש ופעלו.

השיר הזה יוצר, או מפתח בעצם, את מיתוס בר כוכבא. וכאן אני מבקש להבהיר שניפוץ מיתוסים אינו מטרתי. מיתוסים הם כלים חינוכיים שאינם מבקשים למסור אמת היסטורית, אלא אמת רעיונית.

אני מבקש לקרוא את סיפור בר כוכבא מתוך אמונה שהוא רלוונטי היום עבורנו לא פחות משהיה בעבר. שירו של לוין קיפניס הוא רק תחנה אחת במסע הארוך שעבר הסיפור הזה מהמאורעות הריאליים שקרו במאה השניה לספירה ועד ימינו.

סיפור בר כוכבא חשוב ורלוונטי, משום שהוא מקור יהודי עתיק יחיד המחבר בין משיחיות וגאולה לפעולה אנושית מעשית, "גאולה לאומית ארצית". במשך תקופת הגלות, "גאולה" הפכה לשם נרדף לעניין רוחני, אפוקליפטי, והקשר של העם היהודי להיסטוריה הממשית, הריאל-פוליטית, נתפס כעניין זר ומשונה ובחלקים מסוימים אף כסותר את ייעודו כעם הנבחר. בשל כך, סיפור בר כוכבא הוא מקור חשוב מאין כמוהו לעיסוק בסוגיית שיבת העם היהודי להיסטוריה, ובתוך זה, לעניין הרלוונטי מאוד היום של היחס הדתי למדינת ישראל ולצבאה.

דרך כוכב מיעקב

מרד בר כוכבא הוא המרד היהודי המשמעותי האחרון באימפריה הרומאית. המרד המוכר הקודם לו היה המרד הגדול, שפרץ בשנת 66 לספירה והגיע לשיאו בחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה. מצדה, המעוז האחרון של המורדים, נפלה בשנת 73. סיפורו של המרד הגדול זכה לתיעוד מפורט של יוסף בן מתתיהו ולכן יש לנו עליו מידע היסטורי רב ממקור ראשון. סיפורו של מרד בר כוכבא לא זכה להיסטוריון צמוד ואנחנו משלימים את התמונה ממגוון של מקורות. ההנחה המקובלת כיום היא שהמרד התנהל בין השנים 132-135 לספה"נ ושהוא פרץ, ככל הנראה, בשל הפיכתה של ירושלים לעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה על ידי הדריינוס קיסר.

ההופעה הראשונה של המרד במסורת היהודית נמצאת בשני מקורות ארצישראליים מן המאות הרביעית והחמישית לספירה – התלמוד הירושלמי ומדרש איכה רבה. המרד התרחש כמאתיים שנים לפני המקור הקדום ביותר, ולכן לא מדובר כאן בתיאור היסטורי, אלא בסיפור שעבר מן הסתם גלגולים רבים בעל פה עד שהתקבע בגרסה הנוכחית.

אמר רבי יוחנן: שמונים אלף זוגות של תוקעי קרנות היו צרים על ביתר וכל אחד מהם היה ממונה על כמה חיילות. והיה שם בן כוזבא והיו לו מאתים אלף מטיפי אצבע.

שלחו חכמים ואמרו לו: עד מתי אתה מעמיד בעלי מומין בישראל? אמר להם: ואיך אעשה לבודקן? שלחו לו ואמרו: כל מי שאינו תולש ארז מן לבנון אל תכתבהו באיסטרטיא שלך. עשה כן, והיו לו מאתיים אלף מכאן ומאתיים אלף מכאן.

ובשעה שיוצא למלחמה היה אומר: ריבון כל העולמים, אל תעזרנו ואל תחלישנו! זהו שכתוב: "הֲלֹא-אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא-תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ" (תהילים ס, יב).

מה היה כוחו של בן כוזבא? אמרו: בשעה שיוצא למלחמה היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו והיה ניתזת ממנו והולכת והורגת כמה אנשים. אמר רבי יוחנן: כאשר היה רואה רבי עקיבא לבן כוזבא היה אומר "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז) – דרך כוכבא מיעקב – זה מלך המשיח. אמר רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד אינו בא.

שלוש שנים ומחצה הטיל אדריינוס מצור על ביתר והיה רבי אלעזר המודעי יושב בשק ובאפר ומתפלל [בירושלמי נוסף: בכל יום] ואומר: רבון כל העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום.

כיון שלא היה יכול לכבשה ביקש לחזור לו. היה איתו כותי אחד, אמר לו: הארך רוחך! היום הזה ואני גורם לכך שתכבוש אותו. אלא כל יום שהתרנגולת יושבת על שקה ועל אפרה אין אתה יכול לכבוש אותה. אמר אותו שומרוני מה שאמר, ונכנס למדינה. מצא את ר׳ אלעזר עומד בתפילה. עשה עצמו לוחש לו באזנו ולא הרגיש בו ר׳ אלעזר.

הלכו ואמרו לו לבר כוזבא: דודך רוצה למסור את המדינה. שלח והביא אותו שומרוני. אמר לו (בר כוזבא): מה אמרת לו? אמר: אם אני אומר לך, אני מפרסם סודו של המלך. ואם איני אומר לך, אתה הורג אותי. מוטב שתהרוג אותי משיהרוג אותי המלך ולא אגלה סודה של מלכות. אף על פי כן, חשב בדעתו למסור את המדינה.

כיון שסיים ר׳ אלעזר להתפלל שלח והביאו. אמר לו (בר כוזבא): מה אמר לך זה? אמר לו: לא ראיתי אדם זה. בעט בו והרגו. באותה שעה יצתה בת קול והיתה מכרזת ואומרת "הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל-זְרוֹעוֹ וְעַל-עֵין יְמִינוֹ; זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ, וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה" (זכריה יא, יז) – אמר הקב"ה: שברת זרוען של ישראל וסימית עין ימינו. לפיכך, האיש ההוא, זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה.

מיד נכבשה ביתר ונהרג בן כוזבא. הלכו, הביאו ראשו אצל אדריינוס. אמר: מי הרג אותו? אמרו: חייל אחד הרגו. לא האמין להם. אמר להם: לכו הביאו לי את גופו. הלכו והביאו לו את גופו ונמצא נחש כרוך על ארכובתו. אמר: אילולי אלוהיו הרגו, מי היה יכול לו?! לקיים מה שנאמר "אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם  וַה' הִסְגִּירָם" (דברים לב, ל).

(איכה רבה בובר, דף נא-נב. תרגום ע"ח לקטעים הארמיים במקור)

הסיפור פותח בהצגת הרומאים הצרים במאות אלפים על ביתר ובתיאור מבחני הכניסה הקיצוניים שערך בר כוכבא ללוחמיו: כל מי שמעוניין להילחם איתו חייב לקטוע אצבע כדי להוכיח אומץ יוצא דופן. בר כוכבא מצליח לגייס 200,000 קטועי אצבע ואז מתערבים חכמי ישראל, ובעצתם הוא מחליט לשנות את מבחן הכניסה לאתגר לא פחות קשה, אבל כזה שלא משאיר פגם גופני: עקירת ארז מן הלבנון.

עוד מציג הסיפור בפנינו את "תפילת הדרך" הייחודית של המנהיג היהודי: "ריבונו של עולם, אל תעזרנו ואל תחלישנו!". התמונה העולה מתיאורים אלו מבהירה כי לא מדובר באדם מאוד דתי, בלשון המעטה. נראה שהנטייה הבסיסית של בר כוכבא היא הסתמכות עצמית קיצונית, המדגישה היבטים של כוח ואומץ מהסוג הלא יהודי – קטיעת איבר היא איסור הלכתי מוכר. בנוסף לכך בא תיאור כוחו הייחודי של בר כוכבא, שהיה מחזיר למחנה הצרים את הבליסטראות שלהם בבעיטה.

באותו מקור דורש רבי עקיבא את הפסוק מנבואת בלעם "דרך כוכב מיעקב" וקובע כי "זה הוא מלך המשיח". הבחירה להציב את אמירת רבי עקיבא בחלק הזה של הסיפור, נוטעת בלב הקורא את התחושה שרבי עקיבא מכיר את התיאורים הקודמים של מושא דבריו, וכל זה אינו מונע אותו מלקבוע שהאיש האלים והמוזר הזה הוא לא פחות מאשר "מלך המשיח".

אמירה זו מקוממת את רבי יוחנן בן תורתא, שמגיב בחריפות ובלשון מבזה: "עקיבא – יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד אינו בא". לא ברור מדוע מתנגד רבי יוחנן בן תורתא לתפיסתו של רבי עקיבא, אבל סביר להניח שעל רקע תיאוריו של האיש, הוא מתקשה להאמין שמדובר במנהיג הרוחני שהוא מצייר לעצמו כמשיח. יש לציין שבעוד שרבי עקיבא הוא תנא מרכזי ומפורסם, בן תורתא הוא תנא כמעט אנונימי.

לאחר הצגת המחלוקת בין שני החכמים, בא סיפור סופה של ביתר, שלכאורה מכריע את הויכוח לטובתו של בן תורתא. קץ המצור מתואר בדמות "סוס טרויאני" שחודר לעיר שאינה נכנעת בקרב רגיל. אדריאנוס נואש מן המצור – עדות לכוחם הרב של הנצורים – עד שכותי אחד בעורמתו מצליח לסכסך בין מנהיג המרד לדודו, רבי אלעזר. בר כוכבא מגיב בקיצוניות, הורג את החכם ובבת אחת כאילו נמסות "חומות ההגנה" של העיר, והרומאים פולשים אליה וטובחים בתושביה. התיאורים החז"ליים מדברים על נהרות של דם ש"הולכים עד הים" והסוס ש"שוקע בהם עד חוטמו" (ירושלמי תענית סח, ע"ד) ומגופות ההרוגים בנה הקיסר גדר לכרמו (ירושלמי תענית, פ"ד ה"ה). גם אם נשארו יהודים לחיות בארץ, ודאי הוא שזה היה סופה של העצמאות היהודית בארץ ישראל.

מאור שנפל מן השמיים

קרוב יותר להתרחשות האירועים, אנו מוצאים דו"ח מפורט של דיו קסיוס על המרד – שאינו מזכיר את מנהיגו. קסיוס הוא היסטוריון רומאי שהיה בעל גישה למסמכים אותנטיים ולכן עדותו נחשבת מהימנה. הוא מתאר את ההכנות למרד ומספר שעוצמתו הייתה גדולה והסבה נזקים גדולים מאוד לרומאים, עד שאדריאנוס הזעיק מבריטניה את המצביא שלו, יוליוס סוורוס, שדיכא באלימות גדולה שכללה מעשי טבח נרחבים – 580,000 הרוגים לפי הדו"ח שלו – באוכלוסיה היהודית.

המקורות האחרים מן העת העתיקה מחזקים את הקשר בין המרד הלאומי למשיחיות, אך גם נוקטים נימה ביקורתית יותר. המקור המוקדם ביותר אודות מנהיג המרד הוא של אב הכנסיה, אוסביוס (המאה השלישית והרביעית לספה"נ), שמאשים את בר כוכבא בהתחזות למשיח. זהו המקור הראשון המוכר לנו שמכנה את מנהיג המרד "בר כוכבא":

מרד היהודים התגבר שוב הן באופיו והן בממדיו, ורופוס, נציב יהודה – לאחר שנשלחה לו תגבורת צבאית מאת הקיסר – יצא נגדם, כשהוא מדכא את שגעונם ללא רחמים. הוא השמיד ללא הפליה אלפי גברים, נשים וטף, ובתוקף חוק המלחמה, החרים את אדמתם. באותה עת הונהגו היהודים בידי אדם אחד ושמו בר כּוכבאס  (שפירושו "כוכב") – למעשה לסטים ושואף רצח, שסמך על (משמעות) שמו, כאילו יש לו עסק עם עבדים וטען שהנו מאור, שנפל אליהם מן השמים, ובאורח פלא בא לגאול את אלה הסובלים.

זו דוגמא ראשונה לקריאה קיצונית של הסיפור,  שמכריע בבירור כנגד המנהיג. כמובן שלאוסביוס יש אינטרסים להראות שמשיחיות יהודית אינה אפשרית עוד לאחר הופעתו של ישו.

אולם, גם התלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין צג ע"ב), אינו חושך את שבטו מבר כוכבא (תרגום מארמית – ע"ח):

בר כוזיבא מלך שנתיים וחצי, אמר לחכמים: אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן, נבדוק אם אתה מריח ודן. כיון שראו שאינו מריח ודן – קטלוהו

על סמך הפסוק מישעיהו (יא, ג): "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ", בוחנים החכמים את מנהיג המרד ומחליטים שהוא לא ראוי לתואר שהוא מתיימר לשאת.

זהו אזכור קצר שנעשה במסגרת דיונים על משיחיות. העמדה כאן ברורה: בר כוכבא אינו משיח, למרות שהוא חשב כך. רבי עקיבא כלל אינו נזכר כאן, אולי משום שנוח לבבלי – לאור תוצאותיו ההרסניות של המרד – לנתק את התנא החשוב מהטעות הפטאלית בנוגע לבר כוכבא. נוצרת כאן התחושה ש"חכמים" כגוף כללי ואנונימי, סבורים פה אחד שהוא אינו המשיח. גישות מסורתיות והרמוניסטיות יחפשו דרך לפשר בין גרסת המקורות הארצישראליים (ירושלמי ואיכה רבה) לגרסת הבבלי, אך נראה סביר הרבה יותר להניח שיש כאן מחלוקת עקרונית ומשמעותית והבבלי בוחר בדרכו של רבי יוחנן בן תורתא, עד כדי מחיקת ההווא אמינא של רבי עקיבא שראה בו משיח.

במשך כמה מאות שנים הונח לגיבור המרד, עד לסנסציה הבאה, שאותה מחולל הרמב"ם. בבואו לפסוק הלכה (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם יא, ג) הוא קובע את הדברים הבאים:

אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים; אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת.

דבריו של הרמב"ם הם סנסציה במובנים רבים. ראשית, עצם הרצון לפסוק בענייני משיח והמחשבה שזהו עניין רלוונטי ולגיטימי לעיסוקו של פוסק הלכה בימיי הביניים. הבחירה לעסוק בנושא מעידה על כך שעבור הרמב"ם הגאולה אינה עניין מיסטי אלא עניין אנושי ויש לקבוע בו את הדרך הנכונה לפעול.

סנסציה שניה, היא ההתעלמות הגורפת של הרמב"ם ממתנגדיו של בר כוכבא בקרב החכמים. לא רק שהוא מוחק את רבי יוחנן בן תורתא, אלא שהוא מתעלם לחלוטין מהתלמוד הבבלי ואף כותב דברים הפוכים: "ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח".

סנסציה שלישית היא הקביעה שלו שלא רק שרבי עקיבא – שהיה, ככל הנראה, בן למעלה ממאה באותה עת – תמך במנהיג המרד, אלא אף שהיה נושא כליו, מה שמציב אותו קרוב מאוד להנהגה ולפיכך מבהיר שהוא הכיר את טיבו. ננסה לדמיין את בר כוכבא שעומד מול 400,000 לוחמיו המצולקים כשמאחוריו ניצב הרב הישיש, ומכריז: "ריבון כל העולמים אל תעזרנו ואל תחלישנו"!

מכאן ואילך ישנה שתיקה כמעט גורפת במסורת היהודית בנוגע לבר כוכבא ולמרד. ככל הנראה, בשל העובדה שהוא זר לעולמה הגלותי. במשך מאות שנים היהדות מתפתחת בעולם של תלישות מקרקע ומאבקים לאומיים ומחזקת את ההיבטים הרוחניים של קיומה.

יהדות השרירים

וכך נותר לו סיפור בר כוכבא כמאובן המוטל בצידי הדרכים. רוב העוברים אינם שמים אליו לב. מעטים ניגפים בו וממשיכים בדרכם. אולם, כמו בפארק היורה, מתברר שיש מי שיודע לזהות את העוצמות הכלואות באבן. מי שנפח רוח חיים חדשה בסיפור המרד הייתה הציונות. עם שובו של העם היהודי להיסטוריה הריאל-פוליטית נוצר צורך בגיבורים לאומיים שעשויים בשר ודם – ולא רק אנשי רוח. בר כוכבא חזר לנרטיב היהודי באמצעה של המאה ה-19 ברומן היסטורי שנקרא "הריסות ביתר" (מאת קלמן שולמן), שם מוכנס בר כוכבא לזירה וגובר על אריה, קופץ על גבו ומכניעו.

רומן זה הוא רב המכר הראשון בעברית שנכתב אי פעם, ודי בכך בכדי להעיד על עוצמת התעוררותו של הגיבור הקפוא מתרדמת החורף שלו. בעקבותיו מופיעים בספרות העברית עשרות סיפורים ואזכורים של בר כוכבא.

הגיבור הנשכח מופיע גם בנאומו המפורסם של מאכס נורדאו בקונגרס הציוני השני (1898), שזכה לכינוי "נאום יהדות השרירים":

רק עכשיו אנחנו יכולים ליתן לעצמנו דין וחשבון מן השַמות הנוראות, שחוללו בתוכנו שמונה-עשרה מאות שנות הגלות. בפעם הראשונה אחר מלחמת הייאוש של בר כוכבא הגדול – שרק מעריצי ההצלחה הנקלים יכולים להחשיב אותו פחות מאת החשמונאים המזהירים – חוזרת ונשמעת בתוך היהדות הדרישה, שכלל ישראל יחגור כולו עוז להראות לעצמו ולעולם כולו כמה עוד צפונים בו רוח חיים, תקוות חיים, חפץ חיים.

נורדאו מחייה את בר כוכבא כאבטיפוס של היהדות שלדעתו יכולה להתעורר מחדש – יהדות השרירים, יהדות שההיבט הפיזי-לאומי מאפיין אותה יותר מההיבט הדתי; יהדות שתיצור חיץ בין המת לחי, בין היהדות הישנה, המחכה לגאולה בדרך של נס, והיהדות העתיקה-חדשה שמבקשת לפלס חזרה את דרכה אל ההיסטוריה תוך שימוש בכוח.

שימו לב לביטוי הייחודי שהוא משתמש בו: "ליתן לעצמנו דין וחשבון". זוהי פראפרזה על דברי המשנה במסכת אבות (ג, א):

דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

אך זו אינה סתם פראפרזה, אלא פראפרזה כפרנית, המתריסה נגד המשמעות המקורית של הפסוקים. המשנה מכתיבה דרך חיים הרואה באדם טיפה סרוחה ההולכת למקום רימה ותולעה וכל זאת תחת עינו של הדיין הכל יכול – האל; נורדאו קורא ליהודים לתת לעצמם דין וחשבון. זה מה שמבחין המת לחי, בין יהדות הגולה הרוחנית לבין יהדות השרירים הציונית. בעקבות מורו, בר כוכבא, הוא מטיף לפיתוח פיזי ולהסתמכות עצמית במקום להתנהלות חרדה בצילו של האל.

בעקבות דבריו קמה באותה שנה התאחדות ספורט יהודית בשם "בר כוכבא ברלין". באווירה זו גם נכתב (ב-1930) שירו של לוין קיפניס שהובא בפתח הדברים: בר כוכבא נוצר כגיבור-על, מושלם, ללא התנגדות, ללא פגמים, וכמו במיתוס – על-זמני ולכן לא מוזכר בו האויב, שכן הוא גיבור מיתולוגי שמתאים לכל תקופה.

ההתנהלות שתוארה עד כה נעשתה מתוך אי-ידיעה ריאלית על האמת ההיסטורית, מלבד המקורות שהזכרנו. בתחילת שנות הששים, בעקבות קרעי אגרות של בר כוכבא שנחשפו על ידי בדואים במדבר יהודה, יצאו משלחות ארכיאולוגיות לחיפוש במערות המסתור. המשלחת של יגאל ידין, הרמטכ"ל-בפועל הראשון של צה"ל, מצאה את הממצאים החשובים ביותר שכוללים אגרות כמעט מלאות של מנהיג המרד.

להלן  שתיים מן האגרות (בתרגום לעברית):

[מאת] שמעון בן כוסבה, הנשיא על ישראל. ליהונתן ולמסבלה, שלום. [אני פוקד] שתבדקו ותיקחו את החטים ש(הביא?) חנון בן ישמעאל ותשלחו לי מהן 70 סאה לקוחה. ותתנו אותן במשמר מפני שמצויים גנבים. ואם לא כן תעשו, [דעו ש]מכם פורענות תיעשה. ואת האיש תשלחו לי במשמר. וכל אדם תקועי שימצא אצלכם, הבתים אשר הם שוכנים בתוכם יישרפו. ומכם אעשה את הפורענות.

[מ]שמעון ליהודה בן מנשה, לקרית ערביה. שלחתי לך שני חמורים, שתשלח עמהם שני אנשים אצל יהונתן בר בעין ואצל מסבלה, שיעמיסו וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים. ואתה, שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות ותקן אותם ושלח אותם למחנה שלי, משום שהצבא גדול הוא. שלום.

הממצאים הארכיאולוגיים מעבים את דמותו של בר כוכבא כמנהיג ארצי, כאדם אלים, אך גם כמי שדואג להיבטים הדתיים של לוחמיו. יתרה מכך, מתברר שהוא מכנה את עצמו נשיא – כינוי השמור לראש הסנהדרין עד אז וגם ממנו ואילך. במסורת חז"ל יש רצף של אנשים הנושאים בתואר נשיא החל מהמאה השניה לפנה"ס. והנה, ברצף שמתארים חז"ל יש פער בין שנת 120 לספירה לשנת 140 לספירה – בדיוק בשנים שבהם מנהיג בר כוכבא את המרד.

ממצא נוסף מחזק את העדות לקשר בין בר כוכבא לרבי עקיבא. על חזית מטבע שנטבע בתקופת המרד מופיעה תבנית בית המקדש שמעליו כוכב, סמל ויזואלי לשאיפותיו של המרד. הכתובת בחזית היא "שמעון" ומאחור "לחרות ירושלים".

מאחור מופיעה אגודת ארבעת המינים ייחודית: אתרוג אחד ולולב אחד, כנהוג כיום, אך ערבה אחת והדס אחד – בניגוד לנהוג כיום (שלושה הדסים ושתי ערבות). המפתח להבנת השוני נמצא במשנה (סוכה ג, ד):

רבי ישמעאל אומר, שלושה הדסים ושתי ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד…  רבי עקיבה אומר, כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת

זוהי עדות ריאלית מרגשת להליכתו של בר כוכבא על פי פסיקתו הייחודית של רבי עקיבא.

לבסוף, חותם שנמצא על אחת מאגרות בר כוכבא, מעיד על קשר מסוים שלו עם סמל האריה שהיה קיים עוד בימיו ממש.

אנחנו מכירים איקון כזה מהופעותיו המרובות בתרבות ההלניסטית. בדרך כלל זהו הרקולס הנאבק באריה הנמאי. האם ביקש בר כוכבא לנכס לעצמו עוצמה הרקוליאנית? ואולי ביקש לדמות את עצמו לשמשון המשסע אריה? וכיצד חזר הדימוי הזה לספרות היהודית לאחר שנעלם ממנה לחלוטין? שאלות אלה נותרות ללא מענה.

המחלוקת נמשכת

גם בשדה המחקר ההיסטורי נמשכת המחלוקת סביב דמותו של בר כוכבא. החוקר גדליהו אלון (בספרו "תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד") הקטין את ההתנגדות לדרכו של המורד ויצר רושם של חזית מאוחדת:

עמדתם של חכמים הרבה ודאי באה לידי ביטוי ביחסו של רבי עקיבא; ודאי ייצג בכך רובם של חכמים… אלא שלא כל החכמים הילכו עם בר כוכבא, הרי רבי יוחנן בן תורתא, האומר לו לרבי עקיבא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". דומה שאין לראות בכך אלא כפירה במשיחיותו בלבד, לומר שמכל מקום סייע את ראשי המרד

מנגד, ההיסטוריון בן זמננו פיטר שאפר (במאמרו "Bar Kokhba and the Rabbis"), מנסה להוכיח שאפילו רבי עקיבא לא תמך במרד. בעזרת מחקר פילולוגי של הסיפור המדרשי שקראנו הוא מבקש לטעון ששיוך האמירה שבר כוכבא הוא המשיח לרבי עקיבא נכנס מאוחר יותר לתוך הטקסט ובעצם אין ראיות לכך שרבי עקיבא תמך במרד. לדבריו

הסיפור הזה, כמו רוב סיפורי חז"ל המתייחסים לבר כוכבא (למעט האמירה המוטלת בספק של רבי עקיבא), משקפים את הגישה השלילית של החכמים כלפי בר כוכבא ופעולותיו… הגישה הכללית היא ביקורתית ואין שום עדות מהימנה התומכת בתיאוריה שהמרד היה אהוד על החכמים ותלמידיהם

מבקר חריף נוסף של בר כוכבא הוא יהושפט הרכבי (בספרו "בתוקף המציאות"), שמותח ביקורת גלויה על אימוצו  על ידי הציונות כסמל לאומי:

דיכויו של מרד בר כוכבא חולל את הפורענות הלאומית, המדינית-צבאית החמורה ביותר בתולדותינו. פורענות שהייתה גדולה יותר מחורבן בית ראשון ומחורבן בית שני. רבי עקיבא היה גדול בתורה, אולם לתבונה מדינית כמורהו רבי יהושע בן חנניה לא זכה, וגרר את ישראל לצרה הצבאית-המדינית הגדולה ביותר שעברה עליהם. אולי זקנתו באותם ימים היא שפגמה בכוח הנהגתו, ולא הבין שאין השעה יכולה "לשחק" לישראל במרד…

הבעיה איננה איך בר כוכבא טעה – לכך יכולים להיות הסברים מתרצים – אלא כיצד הגענו אנו להערצת טעותו, וכיצד משפיע הדבר על הלך מחשבתנו הלאומית. בהערצת מרד בר כוכבא אנו נקלעים למיצר של הערצת חורבננו והתרוננות ממעשה התאבדות לאומי… הבעיה איננה בר כוכבא, אלא אנו.

הרכבי מבקש להזהיר ולנתק את המסורת הציונית ממלחמת היאוש של האיש המסוכן הזה ומטעותו של מורהו הרוחני. בתגובה לדבריו כתב ישראל אלדד, מי שהיה איש הרוח של הלח"י (בספרו "פולמוס החורבן ולקחיו"), את הדברים הבאים:

גם מצדה וגם בר כוכבא לא הפכו מעולם להיות פולחן של חורבן, כפי שחוזר וטוען הרכבי. הרי גם מקדשי השם בגלויות גיבורים היו, מוסרים נפשם על התורה והאמונה, משמע, אין לחיים האישיים ערך עליון, וישנם ערכים שעליהם מקריבים אותם. החידוש החינוכי במצדה ובמרד בר כוכבא היה במלחמה על חירות ובשניהם הכוונה לחירות מדינית… מבחינה חינוכית וגם היסטורית מי שמעריץ ומלמד להעריץ את אלה שנלחמו על חירות העם, עצם מלחמתם, על מטרתה האובייקטיבית ועל נכונותם וסבלם של לוחמיה, הופכת להיות ערך, גם אם התוצאה היתה תבוסה… ובניסוחו של ידין שערער על הרכבי והגן על מרד בר כוכבא: "יש דברים שאינם נמדדים לפי טריטוריות שאבדו, כי אם לפי ערכים שאבדו".

בנוגע לשאלת התמיכה בבר כוכבא הוא טוען:

הנה יש מנהיג נערץ – ואין פילוג… ודאי שיש מיעוט בין החכמים המתנגדים לרבי עקיבא (יוחנן בן תורתא, שהוא כמעט אלמוני) אלא – ועל כך דעת החוקרים מאוחדת – שכמעט כל חכמי התורה הם לצדו של בר כוכבא, ודאי בהשפעתו של רבי עקיבא.

ולסיום, פרשן ממש מהשנים האחרונות, הרב בני לאו (בספרו "חכמים"):

אמת, בר-כוכבא הוביל את העם לעצמאות ולתודעת לאומיות מחודשת. אך דומה שמכאן ועד האמירה "אמת תורת בר-כוכבא" הדרך רחוקה. צריך להודות שרהב ושקר תורתו. מי שמוציא את הקב"ה מהמגרש, אומר בלבבו "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח:יז) ומעז לדרוס את דודו – לעולם לא יושיע את ישראל.

לאו טוען שבר כוכבא נופל בגלל גישתו הכפרנית לאל, בגלל נאום היציאה שלו לקרב ובנוסף בשל פגיעתו בדודו. גישה זו מופיעה בצורות קיצוניות יותר בדבריהם של אנשים המשתייכים לזרם החרדי כשההקשר ברור: בר כוכבא הוא נציגה של יהדות השרירים ואילו רבי אלעזר המודעי הוא נציג העולם הרבני דתי. מה שמחזיק את העיר ביתר הוא התפילות, ומה שמחריב אותה הוא גישתו הכפרנית של בר כוכבא.

במסע שערכנו עד כה ניתן לראות שסיפור בר כוכבא לא הותיר איש אדיש. כל הקורא בו הרגיש מחויב לנקוט עמדה החלטית: בעד או נגד. בדרך כלל נעשית ההכרעה בדרך קיצונית של מחיקת הידוע לנו על הצד השני של הסיפור: הרמב"ם וגדליהו אלון יעלימו או ימעיטו את הצד של רבי יוחנן בן תורתא; הבבלי ושאפר יעלימו או ימעיטו את הצד של רבי עקיבא.

איזון מתוח

נחזור כעת לטקסט הראשון שהבאנו, ממדרש איכה, ונקרא בו מחדש. מקובל היום לחשוב שלחז"ל בסיפוריהם לא היה אינטרס היסטורי אלא תרבותי-חינוכי. לכן אני מבקש לקרוא את הגרסה שלהם לסיפור כהתוויית דרך רעיונית יותר מאשר כניסיון למסור מידע היסטורי, או במילים אחרות, כמיתוס שמוסר אמת – אבל מסוג אחר מאשר האמת ההיסטורית.

הסיפור פותח בתיאור גודלו של הצבא הצר וגבורתם הייחודית של 200,000 הלוחמים הנצורים שכרתו את אצבעם. עצם קיום המבחן מעיד על כך שבר כוכבא אינו נואש. בעת מצור סביר להניח שכל מי שמוכן להילחם ומסוגל אפילו להשליך אבן יתקבל בברכה, ואילו הוא בורר לו אנשים אמיצים, ואולי גם כאלו שההלכה אינה משמשת נר לרגליהם, שהרי קיים איסור הלכתי על יהודי לפגוע בגופו.

חכמים מתערבים ופונים בטרוניה לבר כוכבא: "עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומין?" ניתן ללמוד מכאן כמה דברים: ראשית, יש תקשורת בין החכמים – כגוף כללי – לבין מנהיג המרד. אי אפשר להסיק מכאן אם הם תומכים במרד או מתנגדים לו, מפני שהביקורת שלהם היא ממוקדת, אבל ברור שיש ערוץ תקשורת פתוח ויש הידברות, וכשהם מציעים מבחן אלטרנטיבי הוא מקבל את הצעתם. המבחן של החכמים פותח דלת לקבוצה משמעותית של חיילים שלא יכלו להצטרף קודם לכן לצבא, אולי בגלל שלא היה להם האומץ ואולי בגלל שלא רצו לעבור על ההלכה.

תיאור מצבת הלוחמים הוא ייחודי: "והיו לו מאתיים אלף מכאן ומאתיים אלף מכאן". מעין תמונה מאוזנת – מחצית כלבבו ומחצית כלבב חכמים. המבחן שלו בודק נואשות; המבחן שלהם בוחן כוח ואולי גם מיומנות. יתכן שהביקורת שלהם על המבחן שלו היא עמוקה יותר רק מאשר פגיעה בגוף. אולי מה שהיא מסמלת לא ראוי בעיניהם: הנואשות הקיצונית, המוכנות ללכת עד הסוף. כריתת האצבע היא סימון שאין ממנו נסיגה. מה שברור הוא, שלאחר הדיאלוג שניהל עם חכמים, מחזיק צבאו של בר כוכבא שני כוחות מאוזנים.

מיד בהמשך מסופר על נאום היציאה שלו לקרב. וכאן, אין התערבות של חכמים. הרושם הנוצר הוא שהם יכולים "לחיות עם זה". הם מוטרדים מהפגיעה הפיזית ביהודים הלוחמים, אבל לא מההתרסה כלפי שמיא.

החלק הראשון נחתם במחלוקת הלא מוכרעת בין רבי עקיבא לרבי יוחנן. רוב העוסקים בסיפור רואים קשר בין שתי המחלוקות: רבי עקיבא ובר כוכבא בצד אחד, רבי יוחנן בן תורתא ורבי אלעזר המודעי בצד השני. אני מבקש לטעון שמדובר בשתי מחלוקות בעלות אופי שונה, שנושאות איתן מסר חינוכי באשר לדרכי ניהול המחלוקת ושימור האחדות הלאומית.

החלק השני פותח בתיאור העמידה במצור: שלוש שנים וחצי. זו עמידה מרשימה ביותר, לא רק אותנו, אלא אפילו את הקיסר, שמוכן כבר להיכנע. אלא שכאן בא הכותי שמצליח להחדיר 'סוס טרויאני' למחנה היהודי. הכותי משתמש בחולשה של המורדים: המתחים האידיאולוגיים והחברתיים בתוך העיר הנצורה. נראה שלדעת המספר העיר הייתה יכולה לעמוד במצור ולהתיש את אדריאנוס אילולא ההפרה של האיזון העדין בתוכה.

תפילתו של ר' אלעזר פותחת בדיוק במילות הפניה של בר כוכבא כלפי שמייא: "ריבון כל העולמים", וממשיכה ב"אַל" ו"אַל". ברור שהמספר רוצה ליצור השוואה בין שתי התפילות. הראשון פונה לאל ומבקש ממנו שלא לנקוט בפעולה ובאופן מפתיע, גם השני מתפלל לאל ומבקש ממנו לא לנקוט שום פעולה. נראה שלשניהם ברור שאם האל לא יתערב, המצב לכל הפחות לא יורע, שאם לא כן לפחות רבי אלעזר היה מתפלל לעזרת האל.

אולם, כל אחד מהשניים פונה לאל בצורה אחרת. הראשון – כמו מאכס נורדאו – מבקש להדגיש את היכולת הפיזית ואת ההסתמכות העצמית. השני – מבקש להדגיש את תלותו באל, זה שלפניו "אתה עתיד ליתן דין וחשבון" בעודך חי כתולעת, כסגפן המדכא את גופו בלובשו שק וביושבו באפר. יחד הם יוצרים איזון מתוח שאלוהים אינו מעוניין להפר אותו. למעלה משלוש שנים המצב הזה מחזיק מעמד. בהלכה היהודית שלוש שנים מהווה חזקה – מצב עניינים שנחשב מעתה קבוע. לתוך המתח השברירי הזה נכנס השומרוני ומפיל את העיר.

הרב המתפלל שקוע כל כך בתחינתו עד שאינו רואה דבר מהמציאות המקיפה אותו. אבל אחרים רואים. ודי במה שראו כדי להעלות את חמתו של בר כוכבא. תגובתו של המנהיג מלמדת אותנו על קיומו של מתח קודם. קשה להאמין שעל רקע אפיזודה אחת תבער חמתו עד כדי הריגת דודו.

מתח בין אחיין, לוחם לאומי, לבין דודו התלמיד חכם, מוכר לנו מסיפור החורבן הקודם, חורבן ירושלים. רבי יוחנן בן זכאי ובן אחותו, בן בטיח, ראש הבריונים, נמצאים במוקדו. ירושלים, לפי תיאורי חז"ל, יכלה לעמוד במצור ממושך ולהתיש את הרומאים, אלא שהבריונים שרפו את מחסני המזון שבה בכדי לאלץ את תושביה לצאת למלחמת ייאוש. כשזה קרה, יצא הרב מן העיר וכרת ברית עם הרומאים בתנאי שלא יפגעו בעולם התורה. מהמקורות ההיסטוריים אנחנו יודעים שירושלים של טרום החורבן הייתה שסועה במחלוקות פנימיות עזות.

גם ביתר מתקיימת במתיחות מתמדת: בחזית נמצא המנהיג ה"חילוני" שדורש מאלוהים לא להתערב, ובעורף – הרב המתפלש בעפר, אינו רואה מה מימינו ומה משמאלו, המתחנן לאל שלא ידון את עמו לכף חובה.

שלוש שנים וחצי המתח מתקיים, והנפילה קורית ברגע שמכריעים אותו באלימות. מקריאת הסיפור עולה שנפילת העיר אינה קשורה ל"תפילתו" הנועזת של בר כוכבא. הוא אינו נענש על כך. הוא נענש באופן ברור על הריגת רבי אלעזר. הפרת האיזון המתוח היא שמחסלת את העצמאות היהודית.

הכרעה בלתי אפשרית

נשוב כעת למחלוקת ר' עקיבא ובן תורתא. זו מחלוקת מתוחה וקריטית, אבל היא אינה מוכרעת באלימות. כמוה יש אלפי מחלוקות בספרות חז"ל. זה ייחודה וזו הדרך החינוכית שהיא מתווה לנו: היכולת להחזיק עולם של מחלוקות יחד.

הוויכוח על המשיחיות או אי-המשיחיות של בר כוכבא הוא חשוב, אבל אינו מוקד הסיפור. הסיפור לא בא להכריע בעניין המשיחיות, אלא בשאלה איך לנהל מחלוקות. מופיעות בו שתי מחלוקות – זו של בר כוכבא ורבי אלעזר, וזו של רבי יוחנן ורבי עקיבא. הראשונה מתנהלת בלי דיאלוג אמיתי ולעומתה, המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא היא אמנם מתלהמת, אך לא גולשת מעבר למילים. אלפי מחלוקות כמוה נמצאות בספרות חז"ל.

ובמילותיו של דניאל בויארין, מבכירי חוקרי חז"ל בתקופתנו (בספרו "הרוח שבבשר"):

לכל הדעות המוצגות [בספרות חז"ל] יש מוצא ספרותי משותף, באופן רשמי הן בעלות אותה סמכות, הן באות מאותו מקור. אין שום אפשרות לדחות אחת מהן או לקבלה באופן בלעדי. מאוחר יותר היו כמובן הכרעות הלכתיות לגבי חיי המעשה שנועדו למנוע תוהו ובוהו, אבל גם אלה לא הקנו כל עדיפות הכרתית להשקפה שהתמסדה. יהודים פשוט אינם יכולים להכריז על עצמם באופן קוהרנטי כ'בני עקיבא' או כ'בני מאיר', שכן הסמכות אינה נשאבת מתלמיד חכם יחיד אלא מקהילת תלמידי החכמים בכללה

גדולתה של יהדות חז"ל היא היצירה התלמודית, יצירה ספרותית שאין דומה לה בקורות העולם. יצירה שמחזיקה עולם תרבותי מגוון, חלוק, מתוח, אבל ביחד. כל עוד נלמדות דעותיהם של רבי עקיבא ושל רבי יוחנן ביחד, כשתי דעות לגיטימיות, אפשר להחזיק מעמד.

אם נשוב לשירו של קיפניס שבו פתחנו, אני סבור שקריאה זו היתה יפה לזמנה, אך כיום יש צורך בקריאה שונה. עם כל היופי והעוצמה שבסיפור בר כוכבא גיבור-העל, המציאות הנוכחית מצריכה קריאות שאינן חד-ממדיות. הקריאה המוצעת כאן מבקשת לראות בלאומיות ה"חילונית" הגשמת הייעוד של עם ישראל גם ממבט "דתי".

 חזרת העם היהודי להיסטוריה אינה בהכרח מעשה של מרידה וניתוק השלשלת, אלא חלק אינטגראלי ממנה. אולם, כפי שאנו רואים, השיבה אל ההיסטוריה כרוכה בהחזקת מתחים שונים. וכאן הלקח העיקרי מהסיפור המדרשי – לא ההכרעה לטובת אחד הצדדים היא המבוקש, אלא דווקא חיפוש הדרכים להחזיק את המצב המתוח ביחד. מה שהכשיל את ניסיון התקומה הלאומית הקודם היה דווקא ההכרעה האלימה. מה שאולי יחזיק את הניסיון הנוכחי היא גישה שמצליחה להכיל את הקבוצות השונות למרות המחלוקות העזות.

המאמר מעובד מתוך ההרצאה השנתית במחשבה מדינית ע"ש זלמן חיים ברנסטין, שניתנה במרכז האקדמי שלם באלול תשע"ג / אוגוסט 2013

תמונת הנושא: תמר הירדני, ויקיפדיה. התמונה מוגנת בזכויות יוצרים ומותרת בשימוש תחת התנאים המופיעים כאן.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.