השנים שחלפו על העם היהודי באירופה במעט מאוד גילויי אנטישמיות בעקבות הלם השואה, עברו-חלפו. האנטישמיות הלאומנית והדתית התחלפה באנטישמיות מזן אחר, גרוע לא פחות
במשך חמישים שנה היה הנאציזם מגִנם של יהודי המערב. היטלר, כדברי ברנָנוס, אכן פגע בכבודה של האנטישמיות.
היו שסברו כי הפגיעה הייתה סופית, אך מתברר שהייתה זמנית בלבד. חשבו שזאת עובדה מוגמרת, אך בדיעבד מתברר שלא הייתה זו אלא הפוגה. וכעת, דווקא בצרפת, המדינה האירופית שבה מספר היהודים הגדול ביותר, מסתיימת ההפוגה הזאת באורח הברוטלי ביותר: מעלים בתי כנסת באש, פוגעים ברבנים, מחללים בתי עלמין; מוסדות קהילה יהודיים ואפילו אוניברסיטאות נאלצים לנקות את כותליהם ביום, לאחר שכוסו בכתובות שטנה בלילה. דרוש אומץ רב כדי לחבוש כיפה באותם מקומות חסרי רחמים המכונים "רבעים רגישים", או ברכבת התחתית בפריז; מספרם של אנשי הרוח הרואים בציונות תנועה נפשעת הולך וגדל; לימוד נושא השואה מתגלה כבלתי אפשרי דווקא עתה, כאשר הוא צו השעה; גילוי העת העתיקה הופך את העברים למטרות לגידופיהם של הילדים; הקללה "יהודי מלוכלך" שבה ונשמעת כמעט בכל חצרות בתי הספר. לבם של היהודים כבד עליהם, ולראשונה מאז המלחמה, הם פוחדים.
"שדים ישנים, דיונים חדשים", היה שמו הטבעי כל כך של הרב–שיח הבינלאומי הגדול בנושא האנטישמיות במערב, שנערך בניו יורק במאי 2003 ואורגן על ידי מכון ייוו"א לחקר היהדות. הנוסח של הצגת נושא המפגש מבהיר את הדברים לאשורם: "רבים מהעוקבים אחר המתרחש חשים כי המודחק חזר ועלה פתאום: אירופה הפוליטית, הסוציאלית, התרבותית, שוב נראית כמי שאיבדה צלם אנוש בגין אותה דעה קדומה שלה שאין עתיקה ומקוממת ממנה".
הם צודקים: האנטישמיות אינה רעיון חדש באירופה. אך הם גם טועים, וכמוהם גם אנחנו, בהתעקשֵנו על כך שקיימת זהות בין מה שקורה למה שקרה, כפי שאפשר להתפתות ולהסיק מן ההיסטוריה. זיהוי הֵדיו של העבר בהתרחשויות הנוכחיות אינו אלא חלום בהקיץ באצטלה של ראייה תבונית. כדי להבין את העולם שבפתח, יש צורך דווקא בנפש שאפשר להפתיעה. כדי לרדת אל עומק האמת אין די בהתפכחות מאשליות. הפסימיות אינה זכאית לפסק זמן: גם החדשות הרעות עשויות להיות חדשות; גם השדים עשויים להופיע בחזות רעננה ומלאת עזוז.
מה הן אושיות קיומה של אירופה העכשווית? האם היא נשענת על התרבות, כלומר על ההערצה המשותפת לבני–אלמוות מסוימים כמו דנטה, שייקספיר, גתה, פסקל, סרוונטס, ג'וטו, רמברנדט, פיקסו, קאנט, קירקגור, מוצרט, ברטוק, שופן, ראוול, פליני, ברגמן? האם היא חלק מרצף של היסטוריה מפוארת? האם היא חפצה להאדיר את שמם של האבות המשותפים? לא, היא מתנתקת מהיסטוריה עקובה מדם וזוכרת רק את הרוע הקיצוני. בהשפעת ההלם שפקד אותה לאחר היטלר, לא הסתפקה אירופה רק בגינוי האנטישמיות: לא, היא כמו השתחררה מעצמה, ועברה מהומניזם מעריץ להומניזם סולד המתמצה כולו במילות הנדר "לא עוד!" — לא עוד מדיניות כוחנית. לא עוד שליטה. לא עוד לוחמנות. לא עוד לאומנות. לא עוד אושוויץ.
התגלמות השלילה של המצפון הדמוקרטי. אושוויץ. תמונה: sixtwelve, flickr. ע"פ רישיון cc2.0
בזיכרון אושוויץ לא חל כל כרסום עם חלוף הזמן; נהפוך הוא, הוא נצרב. ההתרחשות הנושאת את השם הזה, כתב פרנסואה פירֶה,"תפסה מקום בולט יותר ויותר כבן הלוויה השלילי של המצפון הדמוקרטי, כהתגלמות הרוע, מיצוי השלילה". מדוע דווקא השואה? מדוע אושוויץ ולא כל מעשי הטבח האחרים שהונעו מכוחה של אידיאולוגיה, מדוע לא מפעלי שטנה אחרים? מפני שהאדם הדמוקרטי, איש זכויות האדם, הוא כל אדם באשר הוא אדם. הוא האדם הראשון שנקרה בדרך, אדם שאין כל רלוונטיות למוצאו או לעוגן החברתי, הלאומי או הגזעי שלו, אדם שאין מתייחסים למעלותיו, לתרומתו, לכשרונו. כאשר הכריזו הנאצים על תורתם הנפשעת, על זכותו של גזע האדונים לטהר את העולם מעמים מזיקים, הם בעצם הכריזו מלחמה על האנושות כולה. כדבריו של הָבֶּרמַס: "במחנות המוות קרה דבר מה, שעד אז לא היה איש משער שיכול היה להתחולל. שם, נחשף הרובד העמוק של האחווה בין כל מה שלו פני אדם". מסיבה זו דווקא, ולא רק מעצם הצטרפותה למלחמה בנאציזם, הרשתה לעצמה אמריקה, שלא נפגעה כלל בהשוואה לאירופה החרבה, לבנות בלב בירתה מוזיאון לזכר השואה ולהפוך אותו לנקודת התייחסות לאומית. התקיפה השיטתית וחסרת התקדים של האדם האחר שהתרחשה באירופה, הציגה בפני אמריקה, יותר מכל קולקטיב פוליטי אחר, בבואה הפוכה לבבואתה שלה.
אמריקה הדמוקרטית ואירופה הדמוקרטית שואבות ממפעל הנצחת השואה חיזוק לעקרונותיהן המשותפים. אלא שיש ביניהן הבדל: אמריקה היא המנצחת, ואילו אירופה כורכת בתוכה שלושה תפקידים: מנצח, קרבן ואשם. הפתרון הסופי יצא אל הפועל על אדמתה; תוכנו הוא תוצר של הציביליזציה שלה. מפעל זה מצא לו באירופה, הרחק מעבר לגבולותיה של גרמניה, שותפים לעשייה, מסייעים, מבצעים, אוהדים ואפילו סנגורים. אירופה הדמוקרטית אמנם גברה על הנאציזם, אבל הנאציזם הוא אירופי. לאמריקה מזכיר הזיכרון את ייעודה, ולאירופה את שבריריותה.
מה שמאחד את אירופה של היום הוא הוקעתם של המלחמה, של ההגמוניה, של האנטישמיות, ובעצם של כל האסונות שהיא המיטה, של כל צורות האי–סובלנות או האי–שוויון שהיא יישמה. בעוד הזקיף האמריקני, הדוגל ב"לא עוד", נותן את דעתו על איומים חיצוניים, אירופה שלאחר החטא היא, כדברי קאמי, "שופט–חוזר–בתשובה", השואב את כל גאוותו מחרטתו, ואינו חדל לפקוח עין על עצמו. "לא עוד אני!" מבטיחה אירופה, ומקריבה עצמה על מזבח ייעודה. בעוד אמריקה הדמוקרטית לוחמת באויביה, נאבקת אירופה ברוחות הרפאים שלה.
מעתה ואילך אין מאשימים את היהודים בהשחתת הזהות הצרפתית, אלא בייסורים שהם גורמים או מניחים שייגרמו בשמם לאחֵר הפלסטיני. שוב אין מוקיעים היום את ייעודם הקוסמופוליטי של היהודים. ההפך הוא הנכון: מעלים אותו על נס ובלהט רווי–צער טוענים נגדם שהם בוגדים בו. היהודיות איננה עוד כשהייתה, אומרים כעת בנימה נוסטלגית, מלבד אולי צדיקים אחדים, כמה מתנגדים ונביאים עיקשים הראויים להערכה משום שאינם מניחים כי ירתיעו אותם, ומעזים להסתכן ולחשוב כפי שהם חושבים. במקום לתהות על המוזרות המדאיגה של היהודים, יוצאים נגדם על הצטרפותם אלינו בדיוק בשעה שאנחנו נוטשים את עצמנו, על היטמעותם בקרבנו בעיתוי לא מוצלח, ועל חילופי התפקידים הגורמים להם לשקוע בסגידה למקום הפיזי ובקידושו, בשעה שהעולם הנאור ממיר את דתו בהמוניו לדת העל–לאומית ולפולחן הנדודים. אין מאשימים עוד את היהודים, את הנוודים הוותיקים האלה, שהם חותרים לעקור את אירופה משורשיה, אלא מצרים על כך שהם, שאך זה הגיעו למסגרת אוטוכטונית, נסוגו בעצם לשלב שבו היו שרויים האירופים לפני שהחרטה כרסמה באגו שלהם ואילצה אותם להעמיד את העקרונות האוניברסליים מעל לריבונויות הטריטוריאליות.
לכנסייה הקתולית, שביקשה סליחה על חטאים שחטאה מתוך מחדל, אדישות או אלימות, ענתה העיתונאית האיטלקייה ברברה ספּינֶלי במאמר שהכה גלים כשהתפרסם בנובמבר 2001, ושכותרתו "היהדות נטולת ה'אשמתי, בגדתי'"."אם יש משהו שחשים בהעדרו ביהדות" כתבה, "זה הדבר: 'אשמתי' כלפי אוכלוסיות ויחידים, שנאלצו לשלם את מחיר הדמים או הגלות כדי לאפשר את קיומה של ישראל". המסקנה, על פי ספינלי, היא כי אין כל רגשי אשם המעכבים את הדחפים התוקפניים והברבריים של היהדות בת–זמננו; מצפונה של היהדות אינו מייסר אותה ואף לא משפיע על ביטחונה; אין דבר הבולם את האישוש העצמי של רצונה.
"האנטישמיות אינה רעיון חדש באירופה". יהודי ממתין בתחנת רכבת באנטוורפן, בלגיה. תמונה: jaap joris, flickr, ע"פ רישיון cc2.0
כל עמי אירופה, כל המדינות, כל המוסדות, כל הענפים המקצועיים מישירים מבט אל העבר ובאים חשבון עם מעשיהם על ידי פרסום עוולותיהם. כולם מגַנים את החינוך לבוז ומיישמים בנחישות פדגוגיה של חרטה. כולם מודים בפשעים שביצעו או שהניחו לאחרים לבצע. כולם מכירים בחלק האפל, אשר לו היו שותפים. כולם מקבלים בהכנעה את העול התרבותי של אשמתם. כולם מסתכלים על עצמם ממרחק רפלקסיבי. כולם מקפידים, כעניין של כבוד, להתנער מעצמם ולבלום בכל מיני בלמים את תנופת כוחם. כולם חושדים בנאצי הרדום בתוכם. כולם מסוחררים. כולם — חוץ מהיהודים. עליהם לא חלה כל חובה של זיכרון ושל תיקון. הם, שהיו הסופר–אגו של היבשת הישנה, שכחו לטפח סופר–אגו משל עצמם. גדושי תירוצים, שיכורים מעוצמתם הריבונית, ספוגים בהווייתם המדינתית–לאומית, אין היהודים חשים כל מחויבות. ובשעה שבה מתקיימת ההתפרקות המכפרת של מדינת הלאום, הם העם היחידי, לדברי ספינלי, החי במצב של חופש מוחלט. באופן זה הם דומים דמיון גמור לאנטישמים של אז, והם ממשיכים במובהק את דרכם.
כשם שבארֶס ראה בדרייפוס נציג של מין אחר, כך טוענים היום מקדמי רעיון הכפרה שישראל פוגעת בעזות מצח גלויה בדת האנושות, שאותה אימצה לעצמה אירופה כאשר הכירה באנטישמיות שלה.עמידה משותפת זו ליד עמוד הקלון, הן של רוב יהודי צרפת והן של שדי האידיאולוגיה הצרפתית הישנים, היא עניין מביך. אבל אפשר שהרעיון שבבסיסה, בסופו של דבר, איננו כה חדש או מקורי. אולי יש בכך משום חידוש הקשר — מעבר לתקופה הקצרה שבה התבטא המערב בשפת הגזענות — עִם השיח שהאשים את העם הנבחר בכך שהוא רואה עצמו עליון על האומות האחרות, ובכך שאינו מוכן לקבל את הבשורה הטובה של הזהות המשותפת לכלל בני האדם. אולי זהו הגינוי העתיק של היהודי בגלל מוצאו, ייחודיותו, בלעדיותו, בגלל האגואיזם הלאומי שלו, אחוותו הסגורה — גינוי אשר בהשפעת הטראומה של הנאציזם מקבל חיים חדשים ומוצא לו ביטויים מודרניים לחלוטין. ושמא יש כאן הד ל"איגרת אל הרומים" מן הברית החדשה, שהרי שוב נאמר כי עם ישראל, השבוי בקסמו שלו, פוטר עצמו מן המקובל, מוציא עצמו מכלל האומות, מתכחש לשוויוניות של כבוד האדם ומציית רק לחוקיו שלו.
אפשר שההוקעה הפתאומית הזאת על ידי דת האנושות וההסתה לשנאה אנטי–גזענית פרדוקסלית כל כך, ממשיכות מבלי דעת ויכוח תיאולוגי עתיק (מבלי דעת, משום שמרוב התנערויות אין הן יודעות עוד דבר). ואולי אף מפחיד מכך, אולי השופטים–החוזרים–בתשובה אינם מסוגלים להוקיע את האמונה בעלת היומרות המדעיות במאבק הגזעים ובהישרדות החזק, אלא באמצעות יישום הבשורה של פאולוס או מִחזורה, כלומר בעזרת הטענות הישנות נגד צאצאי אברהם על התבצרותם בזכויות–היתר השושלתיות ובקשרי הדם שלהם, בשעה שמציעים להם קשרי לב.
אולי. מכל מקום, אין לבלבל בין הטינות, ואף לא לראות בהתלקחות העכשווית של האלימות נגד יהודי צרפת את הופעתה–מחדש של האנטישמיות הצרפתית. אלימות זו, שהתעלמו ממנה דווקא משום שלא היה אפשר לייחס אותה ל"לבנים הקטנים" של צרפת השורשית, אלימות זו, שמוצאה ערבי–מוסלמי, אולי לא קיבלה אישור ממשי, אך בוודאי זכתה לקבלת פנים חיובית, לפרשנות אוהדת, לתרגום ראוי להצגה אצל אנשים אנטי–שוביניסטיים כגודן, הקוראים כיום: "כולנו מהגרים!" או "זרים, אל תשאירו אותנו לבד עם הצרפתים!", ממש כשם שקראו אתמול: "כולנו יהודים גרמנים!". הם הפיקו מההיסטוריה את הלקח הבא, הנדיב להפליא: יקרה אשר יקרה, יש לצדד תמיד באחר.
אלן פינקלקראוט מרצה בבית הספר הגבוה בפריז בחוג למדעי החברה.
זהו קיצור המאמר 'בשם האחר: הרהורים על האנטישמיות שבפתח', שפורסם בגיליון מס' 16 של כתב העת 'תכלת', בחורף 2004
תמונת הנושא: כרזה נאצית ובראשה הכיתוב "יהודים, איננו שייכים לכם", מוזיאון לטביה להנצחת הכיבוש הנאצי, ריגה. צילום: Adam Jones, flickr. ע"פ רישיון cc2.0
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
