email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

מלחמה וכפרה: ההשלכות הנסתרות של מלחמת יום הכיפורים

המשבר שהחל במלחמת יום הכיפורים לא חלף אלא העמיק; שום חברה מערבית אינה מקיימת קשרי קרבה הדוקים כל כך עם המוות, ושום חברה אינה תרה בצורה כה נואשת אחר תשובות לשאלות על משמעות החיים
מלחמה וכפרה: ההשלכות הנסתרות של מלחמת יום הכיפורים

החברה הישראלית עוסקת ללא הרף בהשלכות המדיניות האסטרטגיות של מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שממנה למד הציבור דבר מה על מגבלות הכוח, על בוגדנותו של הביטחון העצמי וגם על יכולתו של החייל הפשוט לפצות בגבורתו על איוולתם של מנהיגיו. כל אחד מן הלקחים הללו השפיע עמוקות על הנפש הישראלית. ובכל זאת, נדמה שישראל טרם הפנימה די הצורך את השפעותיה הרוחניות של המלחמה, שהחלה, מכל הימים, דווקא ביום כיפור.

ההיסטוריון מיכאל אורן תיאר את מלחמת יום הכיפורים כאותו רגע שבו אפי איתם התחיל להניח תפילין ויוסי ביילין חדל להניחן. דבריו של אורן הם תזכורת לכך שההחלטות הפוליטיות שהתקבלו לאחר שנת 1973 על ידי איתם, ביילין ועוד רבים וטובים מן הימין ומן השמאל היו בעצם תגובות לזעזוע הרוחני שחוללה אותה מלחמה.

לא במקרה נוסדו הן תנועת 'גוש אמונים' והן תנועת 'שלום עכשיו' לאחר מלחמת יום הכיפורים דווקא, ולא בעקבות מלחמת ששת הימים. אף ששתי התנועות ראו עצמן כתנועות אופטימיות, היו מניעיהן קשורים יותר באימת יום הדין של 1973 מאשר בחלומות האוטופיים של 1967. באנדרלמוסיה שהשתררה בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, התחוור פתאום לציבור במדינה כי אפשר שישראל לא תיכון לנצח, ותחייתה של האפשרות הזאת החזירה ישראלים רבים אל תחושת החרדה הקיומית ששררה קודם להקמת המדינה.

כישלונה הנורא של ממשלת העבודה לקרוא נכון את ההתרעות המודיעיניות ולהתכונן למלחמה בצורה ראויה לא ביטא רק כשל מנהיגותי; הוא סימל את קִצו המביש של דור המייסדים. במשך שנים החדירו מנהיגי העבודה באומה את האופטימיות ואת הביטחון בכך שהמכשולים קיימים רק כדי שנתגבר עליהם. אך כעת התנפץ הביטחון העצמי הישראלי הזה לרסיסים.

קריסת הסמכות המפא"יניקית הייתה, בסופו של דבר, בבחינת טראומה רוחנית. הציונות החילונית ומפא"י בראשה סיפקו לישראלים אמונה חלופית, בתקופה שבה איבדו רוב היהודים את ביטחונם ביהדות המסורתית. הסוף הטוב שהציעה הציונות החילונית לשלשלת ההיסטוריה היהודית סיפק ליהודים מנגנון הגנה רגשי מפני אסון השואה, והאפשרות להיות יהודי נעשתה שוב לאפשרות נסבלת. אלא שלאחר המלחמה שבה ונפערה התהום לרגליהם.

שובה של הדינמיקה הפתולוגית

אם שנת 1967 ייצגה את הניצחון היהודי על ההיסטוריה, שנת 1973 הייתה היפוכה המוחלט. יום הכיפורים של 1973 ערער את הישגי המהפכה הציונית באופן נוסף: הוא השיב על כנה את הדינמיקה הפתולוגית של יחסי היהודים ו"העולם". הגל הנוכחי של דמוניזציה אנטי-ישראלית באירופה ובמקומות אחרים נתבשר למעשה כבר אז, בחודשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. חרם הנפט הערבי הפך את ישראל למצורעת; יותר ויותר מדינות קיימו קשרים דיפלומטיים עם אש"ף - שאפילו לא טרח להסתיר את דרישתו המפורשת לחיסולה של מדינת ישראל - ופחות ופחות עם ישראל עצמה; העצרת הכללית של האו"ם קיבלה את פניו של יאסר ערפאת בתשואות רמות, בעת שזה ניצב בפניה, באקדח חגור למותניו, והטיף בלי בושה להשמדתה של מדינה החברה בארגון. מדינת היהודים, כפי שציין ההיסטוריון המנוח יעקב טלמון, הייתה ליהודי של המדינות.

הציונות הייתה ניסיונם האחרון של היהודים להתקבל אל משפחת העמים. היא הייתה אמורה - כדברי ההוגה הציוני יהודה לייב פינסקר - לבטל את מעמדם של היהודים כאומת רפאים הרודפת את שאר האומות. אך לא זו בלבד שהציונות כשלה במימוש המטרה הזאת, הנה כעת נעשתה היא עצמה לתירוץ למתקפה מחודשת על הלגיטימיות היהודית.

תהליך זה הביא לפרוץ המשבר התיאולוגי העמוק ביותר בקרב היהודים מאז השואה. מדוע - שאלו רבים את עצמם - כל ניסיון ליצור יחסים נורמליים בין היהודים ליתר אומות העולם נועד תמיד לכישלון? מדוע קוללנו כך?

השאלה הבוערת, אפוא, שעמדה בפני החברה הישראלית לאחר ההתרחשויות הדרמטיות של שנת 1973, הייתה כיצד להימנע מן השיבה לגלותיות. תנועת ההתנחלות ותנועת השלום קמו שתיהן בניסיון להתנער מתחושת הגטו שנכפתה על החלום הציוני; זו ביקשה לעשות זאת באמצעות הגאולה המשיחית, וזו באמצעות השלום האוטופי.

אך היו ישראלים שהסיקו כי התגובה הראויה איננה להתנגד לגטו אלא להפך, לאמצו.

לראשונה מזה מאה שנה הביאה המלחמה לבלימת הסחף החזק של נטישת הדת, ואפילו להיפוכה החלקי של המגמה: אלפי ישראלים חילוניים עשו את הלא-ייאמן והפכו לחרדים. זאת הייתה ההתנערות האולטימטיבית מן הציונות, מין מתקפת פתע פוסט-יום-כיפורית על ישראל החילונית. החוזר בתשובה המפורסם ביותר היה אורי זוהר, איש קולנוע וסמל בוהמה. אך בדרכו הלכו עוד רבים וטובים מבני העילית האשכנזית: קיבוצניקים ואמנים, טייסים ואנשי סיירות.

לאחר מלחמת יום הכיפורים נדמה היה כי מאז השואה לא עסקו היהודים בכפייתיות כזאת ביחס שבין חטא ועונש. השואה, אותו "עונש" חסר פרופורציה, הביאה לשיתוקו למשך זמן מה של השיח המסורתי בעניין ההשגחה וגילוי הדין האלוהי בעולם. אך המלחמה שבה ועוררה אותו מחדש - ולא רק בקרב הציבור הדתי.

מלחמת יום הכיפורים הייתה ללא ספק תמרור אזהרה. אך מפני איזה חטא? כל אחד מחלקי החברה הישראלית הציע תשובה משלו.

בעיני השמאל, לאחר מלחמת ששת הימים חטאה ישראל בחטא היוהרה ולקתה בשיכרון הכוח והאדמה. היטב זכורים דבריו של דיין, שאמר כי שארם א־שייח בלי שלום עדיפה על שלום בלי שארם א־שייח. התוצאה הייתה, לדעת השמאל, שישראל החמיצה את גישושי השלום של אנואר סאדאת לפני 1973 - ומדינה המזלזלת בשאיפה לשלום נידונה להישאב שוב אל תוך המלחמה.

בגוש אמונים, לעומת זה, אמרו כי חטאה של החברה הישראלית הוא כפיות הטובה. החברה הישראלית לא דאגה ליישב את נחלת אבותיה בשקידה הראויה, והתעלמה מן ההזדמנות הנדירה שהעניק לה האל לחזור אל השלמות שאבדה לה. אם לא נפעל למען יישוב הארץ, טענו לאחר המלחמה רבני הציונות הדתית, יחזור בו האל ויתחרט על תשורתו - ואומה המזלזלת בברכה נידונה לקללה.

אך הייתה עוד תגובה ישראלית אחת. תגובה שהושמעה תחילה בהיסוס מה ולאחר מכן בנחישות גוברת והולכת. החטא הישראלי, החלו אחדים לחשוד, היה בעצם האמונה בעצמנו, במיתוס הלאומי שלנו, באמונה כשלעצמה. המדינה, הם טענו, היא ככלות הכל רק מדינה, ואין לה כל משמעות מטפיזית או אפילו משמעות היסטורית. מה שחשוב הוא הישרדותו של היחיד ולא של הקולקטיב. "אל תקרא לי עם", שר שלום חנוך. איש–איש לנפשו, ישראלי–ישראלי לעצמו.

כשאדם ניצב פתאום מול סופיותו, הוא נוטה להגיב באחת משתי דרכים קיצוניות. אפשרות אחת היא לדבוק בחיי העולם הזה, לקדש את הגוף המאוים ולמצות את ההנאות הנקרות על דרכו. דרך אחרת היא לשאוף להתעלות מעל לארעי ולחולף, לחיות למען הנצח ולא למען הרגע.

החברה הישראלית מבקשת היום לממש את שתי הדרכים גם יחד. מסיבות הטראנס והאקסטזי, הנהירה ההמונית לגואה, סופי השבוע של שוֹפּינג בלונדון - כל אלה הם סממנים של ייאוש ניהיליסטי.

ואולם בה בעת הפכה ישראל גם למוקד עולמי של כל תנועה רוחנית חדשה ושל כל שיטת טיפול אלטרנטיבית. עם כל רדידותו, מסמל עידן הניו-אייג' את החיפוש המחודש אחר המשמעות והאמונה. בשנים האחרונות החל אלוהים להופיע יותר ויותר כשחקן ראשי על בימת המוסיקה הישראלית. להקות כמו "שוטי הנבואה", "שבע" או "אסטה" שרות על החיפוש אחר נוכחות אלוהית, ולהקת הרוק הכבד "היהודים" מתארת בשיריה את ייסורי החיים ללא אמונה, ומבטאת את קנאתה באלה שנהנים ממנה.

המשבר שהחל במלחמת יום הכיפורים לא חלף, אם כן, אלא אף העמיק. בשנים האחרונות נעשתה השאלה בדבר יכולתה של ישראל להוסיף ולהתקיים דוחקת יותר ויותר: שום חברה מערבית אינה מקיימת קשרי קרבה הדוקים כל כך עם המוות; ושום חברה אינה תרה בצורה נואשת כל כך אחר תשובות לשאלות הנוגעות למשמעות החיים.

בד בבד החריף גם משבר הסמכות - הפוליטית, הדתית, המוסרית. כלשונו של סטיקר פופולארי אחד: "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים".

חרטה על היהירות

ניסיונות הכפרה הפוליטיים כשלו כולם. היום אנו יודעים אל נכון שתנועת שלום עכשיו טעתה כשהניחה שאת האשם בהעדרו של השלום יש לתלות בחוסר היוזמה הישראלי, ולא בסירובו של העולם הערבי לקבל את ריבונותנו בחלק כלשהו של הארץ. וכמוה טעתה גם תנועת גוש אמונים, כשלא הבינה שהציבור הישראלי דוחה את רעיון השליטה בעם אחר לא מתוך רפיון רוח אלא מתוך חִיוּת פוליטית ומוסרית.

אם עוד קיימת בחברה הישראלית אסטרטגיה של כפרה היא מתבטאת היום בחרטה גוברת והולכת על יהירותן של הוודאויות החד-ממדיות שלה. רבים מתומכי השמאל והימין כאחד יודו שלא הבינו כראוי את מורכבותה של הדילמה הגדולה של חיינו: שאיננו יכולים לשלוט בפלסטינים, אך גם איננו יכולים לעשות איתם שלום.

מלחמת יום הכיפורים, שלימדה את הישראלים לחדול לסמוך על הממסד ולהתחיל לסמוך על יוזמתם שלהם, היא שסללה את הדרך לצורות ניסיוניות של היהדות הישראלית. סימנים ראשונים לכך ניכרים במרכזי המחקר החדשים שנפתחים ברחבי הארץ, המאפשרים לישראלים מרקע חילוני לתבוע את חלקם בלימוד טקסטים ומסורות יהודיות בלי שיידרשו להיות אורתודוקסיים. במסגרת התנועה הרוחנית החדשה הזו, המונחים "חילוני" ו"דתי" כבר אינם סותרים זה את זה; למעשה הם הופכים לזהויות חסרות משמעות.

אכן, המגמות הללו עדיין בחיתוליהן, וכמו כל ניסוי, גם הן עלולות להשתבש. אך אם ניקח אחריות על מצבנו הרוחני, נוכל לכפר על כישלוננו ליצור יהדות ישראלית אותנטית, בעלת שורשים ועם זאת פתוחה לעולם, יהדות שתהיה ראויה לשיבתו של עם ריבוני לארצו.

יוסי קליין הלוי הוא עמית חבר במרכז שלם ועורך עמית בתכלת ובניו ריפבליק.

זוהי גרסה מקוצרת של המאמר, שהופיע בסתיו 2004 בכתב העת תכלת. את המאמר המלא ניתן לקרוא כאן.

תמונת הנושא: יצירה של ממשלת ארה"ב, הכפופה לזכויות היוצרים שלה.