איך לנצח את הדחיינות?

אין סיוט גדול יותר ממועד הגשת עבודה ההולך ומתקרב. את סטודנטית, יש לך עבודה להגיש למרצה והוא הבהיר בפירוש, עוד בתחילת הסמסטר, שלא יקבל שום איחורים. אתה עצמאי, הלקוח שלך לחוץ ואמרת לו שהכול יהיה מוכן ביום ראשון. אתה מרצה, הקורס מתחיל בראשון בחודש, ויש לך בקושי ראשי פרקים. כולכם הולכים לישון כשאין לכם שום דבר אחר בראש, אבל כשאתם קמים בבוקר אתם לא מסוגלים לגרום לרגליים לשבת ולידיים לעבוד.

אנחנו אומרים לעצמנו: "בטח שאעשה את זה! מיד אחרי שאשטוף כלים" או "אני חייב מקלחת לפני שאני ניגש לעבודה" – אבל זה לא עובד. מין דחף מוזר גורם לנו להרגיש שהכול, אבל ה-כ-ו-ל, קודם למה שאנחנו באמת צריכים לעשות.

מקובל לחשוב שדחיינות נובעת מפרפקציוניזם. "אני דורשת כזו שלמות", חושבת הסטודנטית לעצמה, "אני לא יכולה להגיש עבודה שאני לא מרוצה ממנה במאה אחוז". זה, כמובן, לא מסביר מדוע היא עוד לא התחילה לכתוב את העבודה המושלמת הזו. בניגוד לתפיסה המקובלת, מחקרים מראים שפרפקציוניסטים אמתיים נוטים לדחות פחות מאנשים שאינם כאלה משום שהם, ובכן, פרפקציוניסטים, ומעדיפים לעשות הכול כמו שצריך – כולל לא לאחר בהגשת העבודות שלהם.

לא בטוח שזהו נתון מעודד, אבל דחיינות היא אחת הבעיות הנפוצות בעולם. כ-95% מהאנשים מודים שהם סובלים מבעיות הקשורות בסחבת. כלומר, אתם לא לבד. ומדוע שתהיו? מי אוהב לבצע מטלות בלתי נעימות ולא דוחה אותן עד שאי אפשר להתעלם יותר מקיומן? במחקר שנערך בשנות התשעים בארצות הברית התגלה כי 52% מהסטודנטים הודו כי הם זקוקים לעזרה כדי להתמודד עם הדחיינות שלהם. סביר להניח שהיום המצב גרוע יותר מכיוון, שכידוע, יכולת הקשב שלנו הולכת ומצטמצמת.

מחקרים ראשוניים מצאו קשר בין שימוש בפייסבוק לבין תכונת הדחיינות. עוד נמצא כי כאשר מפסיקים משימה לטובת בדיקת תיבת הדואר האלקטרוני, למשל, גם כאשר חוזרים למשימה לאחר זמן לא רב, לוקח למוח 15 דקות לחזור ל'מצב עבודה'!

אזהרה: דחיינות יכולה לנבוע מבעיה מנטלית רצינית הדורשת טיפול. אם אתם חוששים שיש לכם בעיה קלינית שגורמת לדחיינות (דיכאון, ADD) עליכם לפנות לטיפול. עצות התנהגותיות כמו אלו שאנו עומדים לתת לא יעזרו לכם.

אולם אם אתם שייכים לסוג האוכלוסייה הנפוץ ביותר, כלומר, אלה שאין להם כוח לגשת למשימות מורכבות, בעיקר אם הן קשורות בישיבה ממושכת מול מחשב ובצורך לאמץ את המוח ולסחוט את בלוטות היצירתיות – יכול להיות שיש לנו פה כמה עצות מועילות עבורכם.

"משימות שלא ביצענו לא עתידות לבצע את עצמן". תוצאה טבעית של דחיינות. תמונה: Orin Zebest, flickr. ע"פ רישיון cc2.0

ובכן, המפתח לעבודה יעילה, כפי שמסביר בסרטון המצורף ד"ר אבי גרפינקל, ראש מרכז הכתיבה במרכז האקדמי שלם, הוא שגרת עבודה. הצעד הראשון שעליכם לנקוט הוא זיהוי השעות היעילות שלכם. יש מי שערניים ונמרצים בבוקר ומסוגלים למשוך עוד כמה שעות אחר הצהריים, ויש מי שמתחממים בצהריים ומגיעים לשיא הריכוז בערב. בנו מסגרת קבועה הלוקחת בחשבון את שעות הריכוז הגבוהות שלכם ועבדו בתוכה.

צעד חשוב נוסף הוא שמירה על יכולת הריכוז בעזרת סביבת עבודה שקטה שאינה מופרעת על ידי רעשים חיצוניים ועל ידי גירויים אלקטרוניים. נכון, כבר כמעט שכחנו כיצד נראים החיים ללא מכשיר סלולרי מצפצף וללא רשתות חברתיות שתמיד פועלות ברקע, אולם אם אנו רוצים להגיע לרמת ריכוז טובה ולעבודה רציפה, אין ברירה אלא להיפטר מכל מה שעומד בדרכנו. זמנית, כמובן.

עצה חשובה היא לקיחת הפסקות קצרות להתמתחות, לשתייה או לטיול קצרצר. אם נסבול מכאב ראש בשל ריצוד המסך או מכאבי גב וכתפיים בשל הישיבה הממושכת, הגוף יזכור את עבודת הכתיבה כמלאכה מלאת סבל שהוא לא מעוניין לחזור עליה. עם זאת, על ההפסקות להיות קצרות וקבועות, למשל חמש דקות בשעה, ואין לחזור בהן להסחות דעת שיאריכו את ההפסקות, כגון גלישה ברשת.

עוד דבר שכדאי להתרגל אליו הוא תכנון של העבודה. לוח הזמנים צריך להיות מתוכנן כך שישאיר מספר ימים עודפים לפני מועד ההגשה, מכיוון שתמיד – אבל תמיד – דברים משתבשים, ישנן הפתעות לא צפויות והתפתחויות דחופות הדורשות טיפול. חלק מלוח הזמנים הצפוי צריך להיות מוקדש לבלתי צפוי. תובנות מעניינות והמלצות חשובות נוספות תוכלו למצוא בסרטון המצורף.

נדמה שהחלק החשוב בניצחון על הדחיינות הוא ההבנה שמעבר לעובדה שמשימות שלא ביצענו לא עתידות לבצע את עצמן ורק יגרמו לנו נזק אם נדחה אותן, התפיסה העקרונית שלנו את המשימות העומדות בפנינו היא שגויה: כמעט אף פעם אין משימה 'גדולה', 'אחת', שחייבים להתגבר עליה, להתחיל ולגמור אותה בזבנג אחד ויש 'לאגור כוחות לקראתה'. משימות גדולות בנויות פרקים-פרקים, ולפעמים כל שעלינו לעשות הוא לתכנן נכון את הגישה אליהן,  ופשוט… לעשות את הצעד הראשון. פעמים רבות כל השאר נעשה כמעט מעצמו.

אז.. למה אתם מחכים? כבו את האינטרנט ולכו לכתוב!