משה רבנו 2: גרסת הסרט

אקסודוס: אלים ומלכים
בימוי: רידלי סקוט
ארה"ב, 2014

ההיסטוריה הטקסטואלית היהודית היא היסטוריה של פרשנות. בכל דור קמים הוגים חדשים, מוצאים בטקסטים שקיבלו בירושה פתחים ומבואות המתאימים לשעתם ולמקומם ומוסיפים פרשנות התואמת את רוח התקופה. לאורך השנים התקבצו פירושים לפסוקי המקרא בקבצי מדרשי האגדה שביארו מתוך אִתגור, הרחיבו מתוך פקפוק והלבישו את המקור העתיק בכסות חדשה שהתאימה הן ללשון המקור והן לערכים שביקש הדרשן להקנות.

אבל המתודה המדרשית מעולם לא נשארה במרחב השיח היהודי-מסורתי בלבד, והתרחבה הלאה למעגלים נוספים. בין מעגלים אלה מצויות גם המדיות החזותיות והאמנותיות: התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע. תסריטאים בני ימינו מתבוננים בטקסט המקראי ממש כפי שהתבוננו בו התנאים והאמוראים, ואתרי הצילום משמשים להם כבית מדרש. במהלך השנים הופקו סרטים ותוכניות טלוויזיה העוסקים כמעט בכל חלקי התנ"ך, שהקימו את גיבוריו לתחיה והפיחו בסיפוריו רוח חיים מחודשת ועשירה.

הסרט 'אקסודוס – אלים ומלכים' שעלה לאחרונה לאקרנים הוא מדרש קולנועי, וכמו כל מדרש –טקסטואלי, חזותי, דתי או חילוני – יש בו כדי ללמד על יוצריו, על האופן שבו הם מתבוננים על המציאות ועל המסרים שאותם הם מבקשים ללמד.

הערה מתודית חשובה: מי שיבקש למצוא בסרט פגמים אמנותיים לא יתקשה במיוחד. המשחק לא משכנע, האפקטים הממוחשבים עוברים את הגבול והקיטש הרומנטי מוגש במנות גדושות. אבל הבה ונניח את הפגמים הללו בצד לרגע. אנחנו מבקשים להסתכל על הסרט כפרשנות מחודשת לגרסת התנ"ך ליציאת מצרים ודמותו של משה, ונדון אותו בהקשר זה. במקביל, לא נראה בחריגות הבוטות מהתיאור המובא בספר שמות מושא לביקורת, זאת משום שהחריגות הן אלו שהופכות את הסרט למדרש; דרכן מבטא היוצר את פרשנותו למקרא ובלעדיהן הסרט לא יעסוק בפרשנות אלא בהמחזה. אם כן, נדלג על הביקורות הידועות וננסה לדון ברעיונות המרכיבים את הסרט.

צפייה ביקורתית אינה יכולה להתעלם מהעיסוק האינטנסיבי בדמותו של משה, שסביבה נעה העלילה. הנסיך המצרי-עברי נושא בתוכו מספר זהויות המרכיבות את אישיותו: הוא מתנודד בין היותו בן, אח, בעל, אב, מנהיג צבאי ומחוקק – כל זאת תוך ניהול מערכת יחסים מורכבות עם א-לוהים.

דמותו של משה תופסת מקום כה מרכזי בסרט, עד שניתן לומר שהסיפור הקולנועי חולק על הנרטיב המקראי, שמיתוס הגאולה הלאומית של ישראל עומד במרכזו. במקרא משה מופיע כשליח האל הממלא את רצונו, ואילו חייו האישיים מוזכרים רק כרכילות מרומזת של אחיו, אהרן ומרים. יחסיו של משה עם אשתו ציפורה, ציפיותיו מגרשום בנו ומאבקיו האישיים מול בית פרעה אינם נזכרים בתנ"ך, מכיוון שאין הם משרתים את הסיפור החשוב היחיד: גאולת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם.

ב'אקסודוס', לעומת זאת, בני ישראל אמנם יוצאים ממצרים, אך עובדה זו תופסת מקום משני. שישים הריבוא היוצאים מעבדות לחירות עומדים בצל סיפורו של היחיד – הנסיך משה. עדות נאמנה לכך ניתן למצוא בשמו של הסרט – 'אלים ומלכים'. פשוטי העם, סתם "בני ישראל הבאים מצרימה", כפי שנפתח ספר שמות, הם רק נמלים העמלות ברקע. במי עוסק הסיפור האמתי? במלך היהודים.

לעומת המנהיג הרוחני של המקרא המתפלמס עם א-לוהים, מזין את העם בשלווים ומן, שופט את הנצים ובונה את משכן העדות, מוזס של 'אקסודוס' הוא דמות שונה בתכלית. הסצנה הראשונה שבה אנו פוגשים אותו עוסקת בצאתו למלחמה עם אחיו החורג, למען אביהם המשותף. הסצנה הזו מעוררת בקרב מכירי התנ"ך שאלה חשובה: רגע, לפני שהמקרא מספר על משה שגדל ורואה בסבלותם של אחיו – מה הוא עשה בעצם? התשובה של רידלי סקוט היא: היה נסיך ככל הנסיכים, העוסק במלחמות וכיבושים.

ואם כבר כיבושים, בואו ונדבר על חיי המשפחה של משה. לרב המקראי כמעט אין שיג ושיח עם אשתו אלא רק עם אביה, יתרו כהן מדין. יתרו נותן למשה את בתו, יתרו מאשר למשה לצאת למשימתו הלאומית במצרים ויתרו הוא זה אשר משיב את צפורה למשה "אחר שילוחיה", כלומר, לאחר שנפרדו. הסיפור של אקסודוס שונה בתכלית, והופך את הנסיך העברי-מצרי למאהב רומנטי, ואת הזוגיות המורכבת של המקרא לאהבה רומנטית נוסח הוליווד, לפעמים עד כדי הגזמה קיטשית.

שוב, אפשר להתרגז מבחירת הבמאי הזו, אבל כמדרש חייבת השאלה להישאל: מהו, באמת, טיב היחסים בין משה רבנו לבין אשתו? האם הוא נזיר אשר התחבר אליה אך ורק לצורך הבאת ילדים? האם הוא איש מאוהב שייעודו לגאול את העם גזל ממנו את אהבת חייו? האם מאחורי המילים המצומצמות בהן משתמש המקרא יש סיפור רחב יריעה שעוד צריך להיות מסופר?

התמקדותו של התנ"ך בסיפור הלאומי הביאה את יוצרי הסרט לברוא את משה בצלמו של גיבור מיתולוגי אחר – אודיסאוס. סיפור עלילות גיבורו של הומרוס, שהיה לנכס צאן ברזל בתרבות היוונית בפרט ובעולם המערבי בכלל, מתאר את דרכו של אודיסאוס לביתו באיתקה לאחר סיומו של הקרב המפורסם בטרויה.

מעבר למאבקו בקיקלופים, בסירנות או במחזרים אחר אשתו, סיפורו של אודיסאוס הוא בעיקרו סיפור ה'נוסטוס', השיבה אל ביתו ואל אשתו, מהם נפרד עת יצא למלחמה. הסיום האפי של היצירה ההומרית הוא פגישתם המחודשת של פנלופה ואודיסאוס, כאשר המרכיב המרכזי בסצנה הוא זיהויו של אודיאוס על ידי צלקת החקוקה בבשרו.

בתבנית סיפורית זו, המעמידה במרכז הסיפור את השיבה הביתה, נוצקה דמותו של משה ב'אקסודוס', שם הוא מתואר כשב אל שלושת בתיו: משפחתו היהודית ממנה נלקח בילדותו אל בית המלוכה המצרית; ארמון המלוכה ממנו גורש על ידי אחיו; ביתו-היא-אשתו ציפורה, אותה עזב למען משימת גאולת עמו. ואכן, הסרט נגמר בסגירתם של שלושת המעגלים: משה חוזר למקורותיו היהודיים בתפקיד המושיע, נפרד סופית מבית פרעה בקריעת ים סוף וממלא את הבטחתו לציפורה כאשר הם מתאחדים בשנית.

הוויתור על הסיפור הלאומי והעלאת המנהיג היחיד על נס אינו מקרי, והולם הלכי רוח עמוקים בחברה ובפוליטיקה בת זמננו. מדינות הלאום שהרכיבו את התשתית הפוליטית של המאות האחרונות דועכות בהדרגה באירופה ובלבנט, ומפנות את מקומן לכפר הגלובלי מזה ולח'ליפות האסלאמית מזה. במקביל, המערכת הפוליטית עוברת תהליך עמוק של פרסונליזציה, ואף דמותו של המנהיג עוברת שינוי: חשיבות רבה נודעת לחייו האישיים, בדגש על המרכיב המשפחתי; הרעיונות הגדולים מפנים את מקומם לדמויות כובשות; החזון הופך למותג שניתן להזדהות אתו. נשיא ארצות הברית ברק אובמה ושר האוצר לשעבר יאיר לפיד הם רק דוגמאות לתהליך המתרחש במקומות רבים, ואשר בא לידי ביטוי בעיצוב דמותו של משה ב'אקסודוס': המנהיג אשר הסיר את גמגומו המסורתי הופך לנואם רהוט, לוחם ללא חת, וכאודיסאוס – גם לאיש משפחה למופת.

'מדרש אקסודוס' על ספר שמות מאיר באור חדש ושנוי במחלוקת את דמותו של המנהיג משה, שלמרות שמסופר עליה רבות במקרא – אולי יותר מכל דמות אחרת – אנו יודעים עליה כה מעט. לפחות במישור הזה, הסרט פותח לדיון היבט חשוב בשאלות הנוגעות לתפקיד המנהיג ודמותו, והיחס בין היחיד, המשפחה והמדינה.

העיסוק בסרט כבמדרש מודרני אינו תם בתובנות אלו, והוא עשוי להעמיק עוד ולהיפתח אל מקומות נוספים. היחסים המורכבים בין א-לוהים ומשה, אשר שונים לחלוטין מהמתואר במקרא – כשאר מאפייני דמותו של הא-ל בסרט – ראויים לבחינה ולעיון בפני עצמם, כמו גם הפרשנות למאבק בין ישראל למצרים, שתחת שרביט היוצרים הפך למאבק צבאי-מחתרתי שבו בני ישראל נדמים כאבותיהם הרוחניים של לוחמי לח"י.

ההתבוננות על יוצרי הסרט כדרשנים ועל הסרט כמדרש עשויה להעמיק ולהעשיר את חווית הצפייה, ולהביא להבנה טובה יותר בדבר מקומו של הסרט בהקשר התרבותי, החברתי והפוליטי. על אף כל האמור, לא בטוח שהזווית המדרשית מצדיקה צפייה בסרט רווי החמצות מכל סוג באורך של שעתיים וחצי.

דביר שוורץ הוא סטודנט שנה ג' במרכז האקדמי שלם