הספרים הגדולים: דיאלוג על שתי מערכות עולם
ד"ר ג'רמי פוגל מארח את פרופ' ימימה בן מנחם, כלת פרס ישראל ומרצה במרכז האקדמי שלם לשיחה על "דיאלוג על שתי מערכות עולם" של גלילאו גליליי.
ציור: אווה סטבסקי
היהפוך סורי עורו?
תהליך הרדיקליזציה שעברה תנועת "האחים המוסלמים" בסוריה
אני עצמי מתפלל זה למעלה משלושים שנה וחוזר ומשנן את "השהאדה" […] אך למרות זאת הללו [אנשי ״האחים המוסלמים״] אינם מכירים בי כמוסלמי […] הייתי מוסלמי, הינני מוסלמי ואשאר מוסלמי, ואף סוריה תישאר מצודה איתנה שעליה מתנופף בגאווה דגל האסלאם. לעומת זאת, כל אותם בוגדים [אנשי ״האחים המוסלמים״] יימחו מעל פני האדמה, שהרי הם אויבי המולדת, אויבי העם ואויבי האסלאם.[1] [הנשיא הסורי חאפט׳ אל־אסד, אפריל 1980]
ב־8 בפברואר 1976 החל פרק חדש בתולדות תנועת ״האחים המוסלמים״ (אל־אח'ואן אל־מסלמון) בסוריה – פרק המאבק המזוין בשלטון. בתאריך זה התנקשו ״האחים״ במפקד המשטרה החשאית בעיר חמאה, באירוע שסימן את תחילתה של התקופה החדשה.[2] התנקשות זו הייתה פרי הביכורים של תהליך רב־שנים, שבמהלכו גובשה התשתית הרעיונית והארגונית שתצדיק מעשה נועז ומיליטנטי מעין זה.
תנועת ״האחים המוסלמים״ נוסדה במצרים ב־1928, בהובלתו של חסן אל־בנא (1906–1949), שקרא להחיל את חוקי השריעה על כל תחומי החיים, במישור הפרטי והציבורי גם יחד. הופעתם של ״האחים״ על בימת המזרח התיכון בישרה על צמיחתה של פוליטיקה אסלאמית חדשה, נחושה ומתריסה, שחתרה הן לטיהור תרבותי והן לעוצמה פוליטית. היא ביקשה לכונן סדר מדיני וחברתי חלופי המבוסס על אסטרטגיית ה"דעוה", ושאפה להתאים את האסלאם למודרנה באמצעות חזרה למורשת אבות האסלאם הקדומים.[3] מנהיגי ״האחים״ הוציאו את הפעילות הדתית מן המסגדים ומכוני הדת אל הרחובות, השווקים, קירות הגרפיטי, בתי הספר, הקמפוסים, בתי החרושת ואמצעי התקשורת, והציבו עצמם כאלטרנטיבה למשטרים קיימים, מונרכיים או מהפכניים. הם ראו בהטפה ובהכשרת הלבבות כדרך הראויה להשבת המוסלמים לחיק הדת הנכונה. מדובר היה במאבק על זהות, נוכחות והשתתפות ועל הגדרה מחודשת של הזהות הקיבוצית.[4]
ציור: אווה סטבסקי
תנועת "האחים המוסלמים" הסורית, לפחות בתחילת דרכה, הייתה מתונה הרבה יותר מאחותה המצרית, ולמעשה התאפיינה כתנועה ממסדית, חסרת שאיפות מהפכניות. היא נוסדה ב־1946 בתור ארגון גג של כמה אגודות צעירים אסלאמיות ומנהיגה הראשון היה מצטפא אל־סבאעי. בסיס התמיכה של התנועה הסורית התרכז בשכבת הביניים העירונית־מסורתית ובתוכם אנשי דת, בעלי מלאכה וסוחרים, מדמשק וממשולש הערים בצפון סוריה: חמץ, חמאה וחלב.[5] מנגד, לתנועה לא הייתה כמעט אחיזה באזורים הכפריים ובקרב הקצונה הסונית בצבא.
בשנים הראשונות לקיומה, פעלה תנועת ״האחים המוסלמים״ כחלק מן המערכת הפוליטית הממסדית בסוריה, תוך הכרה בסדר הפוליטי־חברתי ונטילת חלק במאבקים לעיצוב אופייה של המדינה.[6] עליית מפלגת הבעת׳ לשלטון ב־1963 הובילה לשינוי במערכת היחסים בין ״האחים״ לשלטון. חיכוכים ראשונים החלו כבר ב־1963 והשיא הגיע בין השנים 1976 ל־1982 כאשר זנחו ״האחים המוסלמים״ בסוריה את הגישה המתונה שאפיינה את התנועה בשנותיה הראשונות, ויצאו למאבק מזוין נגד המשטר תוך אימוץ גישה לוחמנית קיצונית.
כיצד ייתכן, אם כן, שתנועת "האחים המוסלמים" בסוריה, שהייתה ידועה בהנהגתה המתונה ובמסריה הבלתי־אלימים, נהפכה לתנועה מיליטנטית שנשלטת בידי גורמים רדיקליים השואפים להקים מדינת הלכה אסלאמית תוך שימוש באמצעים אלימים? זאת ועוד: האם הייתה זו רק שאלה של זמן עד שאותו גרעין קיצוניות, שייתכן כי היה קיים בה עוד מההתחלה, יתפרץ בצורתו האלימה, או שמא תפיסתם אכן עברה מטמורפוזה ממתינות לרדיקליות מיליטנטית?
השלב הראשון – 1946–1963: השתלבות במדינה
בשנותיה הראשונות התארגנה תנועת "האחים המוסלמים" בסוריה כמפלגה פוליטית שהייתה במידה רבה חלק מהמיינסטרים הפוליטי. מטרתם בשלב זה הייתה שמירה על צביון אסלאמי בתוך המסגרת המדינית הקיימת, ללא שאיפות מהפכניות לשינוי המשטר מהיסוד ולכינון מדינת הלכה מבוססת שריעה.[7] ההתבטאויות בראשית דרכה של התנועה אף מצביעות על מסרים העומדים בסתירה לכמיהתם העתידית: ״אנו דבקים בתמיכתנו בצורת ממשל רפובליקנית״, הצהיר אל־סבאעי, מנהיג התנועה, בצורה מפורשת ב־1949.[8] ״האחים״ השתתפו במרבית מערכות הבחירות שנערכו במדינה עד עליית הבעת׳ ב־1963, איישו מושבים בפרלמנט וכמה מראשי התנועה אף כיהנו כשרים.[9]
ציור: אווה סטבסקי
קולם של ״האחים״ הורגש במיוחד במהלך הדיון הציבורי על חוקת 1950, לאור תביעתם להכריז על האסלאם כדת הרשמית של הרפובליקה. בית הנבחרים דחה את דרישתם אך שני סעיפים אחרים שהתקבלו בנוסח הסופי של החוקה היו לשביעות רצונם: ההלכה המוסלמית תיחשב למקור החקיקה העיקרי ועל נשיא הרפובליקה להיות מוסלמי.[10]
כאן המקום להתייחס לשאלה שהוצגה בפתח הדברים: האם העובדה שתנועות אסלאמיות – ובייחוד אלה הנמנות עם האגף הפונדמנטליסטי,[11] כמו ״האחים המוסלמים״ – עושות שימוש בשיח הדמוקרטי ומשתתפות במערכות הבחירות, מעידה על יכולתן לקבל את צורת הממשל הדמוקרטית? הווה אומר, האם אותן תנועות אכן מכירות הכרה עמוקה וכנה בסגולותיה של הדמוקרטיה, או שמא מדובר בטקטיקה בלבד שמטרתה לתפוס את מושכות השלטון כל הדרך למדינת הלכה מוסלמית שתניח את הדמוקרטיה בקרן זווית?
על מנת להשיב על כך בכל הנוגע לתנועת ״האחים המוסלמים״ בסוריה, יש לשוב ולבחון את מייסדיה. כאמור, התנועה הורכבה ממספר ארגונים ואגודות שקמו בשנות ה־30 וה־40 בסוריה, כאשר מהקמתה ועד שנות ה־60 עיקר ההנהגה הגיע מדמשק. אישים אלה קבעו כי מותר להכליל יסודות דמוקרטיים במדינה מוסלמית בהתבססם על העיקרון המודרניסטי, שלפיו האסלאם לא הגדיר מהי צורת השלטון המועדפת אלא רק הניח עקרונות כלליים ועל המאמינים ליישמם תוך שימוש בעקרון האג׳תהאד (מונח אסלאמי המתייחס לגזירת הלכות חדשות בידי חכמי ההלכה) בהתאם לתנאים המשתנים בכל אתר ואתר.[12]
פתיחותם של מנהיגים אלה לרעיון הדמוקרטי ולחירות פוליטית הייתה אפוא מרכיב מפתח בכניסתו של הארגון למערכת הפוליטית של סוריה ולמגמתו המתונה והבלתי־אלימה בראשית הדרך. לאור דברים אלה, אני סבור כי בשנותיה הראשונות התנועה הייתה מתונה באופן אותנטי ולא אינסטרומנטלי, זאת בניגוד לטענתם של החוקרים אייל זיסר (2001) וג׳ושוע טייטלבאום (2004). הללו גרסו כי חתירתם של ״האחים המוסלמים״ בסוריה להשתלבות בפוליטיקה הדמוקרטית בסוף שנות ה־40 ובמהלך שנות ה־50 הייתה טקטית ואפולוגטית במהותה, ונבעה מחולשה ארגונית, בעיקר על רקע עליית כוחה של מפלגת הבעת׳ החילונית, האהדה הציבורית הגוברת לפאן־ערביות של נשיא מצרים עבד אל־נאצר, וההכרה במציאות הרב־עדתית של החברה.[13] אחרים, דוגמת יצחק ויסמן, שעם דבריו אני מסכים, מגדירים את המתינות של ״האחים״ באותה תקופה ואף לאחריה כאסטרטגיה אותנטית, שהביעה מחויבות אמיתית לעקרונות יסוד של השיטה הדמוקרטית כמו ריבונות העם, ממשל ייצוגי ובחירות חופשיות.[14]
השלב השני – 1963–1976: בין מאבק לפיוס
1. ההפיכה הצבאית של הבעת׳
ב־8 במרץ 1963 חוללה מפלגת הבעת׳ הסורית הפיכה צבאית ששמה קץ לסדר הישן ששרר במדינה עד לאותה העת. הכוח המניע מאחורי הפיכה זו היה ״הוועדה הצבאית״, קבוצה של קציני צבא אשר הובלו על ידי שלושה עלווים שהיו הרוח החיה מאחורי הקמתה: צלאח ג׳דיד, מחמד עמראן וחאפט׳ אל־אסד. האידיאולוגיה של מפלגת הבעת' הייתה שילוב של לאומיות ערבית, פאן־ערביזם, סוציאליזם ערבי ואנטי־אימפריאליזם. סיסמת הבעת׳ מתמצתת רעיונות אלה לשלוש מילים: ״אחדות, חירות, סוציאליזם״, כאשר אחדות פירושה פאן־ערביזם וחירות פירושה השתחררות מכבלי האימפריאליזם.[15]
עלייתה של מפלגת הבעת׳ לשלטון בסוריה בישרה על תחילתו של שלב חדש בתולדות ״האחים המוסלמים״ שכן המתחים בין שני המחנות התקיימו כמעט בכל מישור אפשרי. ראשית, בסיס התמיכה של ״האחים״ היה ברובו סונים מהשכבה העירונית־מסורתית, ואילו הבעת׳ נתמך בעיקר על ידי כפריים, ובכלל זאת כמות לא מבוטלת של בני מיעוטים.[16] שנית, מפלגת הבעת׳ בהנהגת מישל עפלק ועמיתיו ביקשה להפוך את סוריה למבצר של חילוניות שבראשה משטר ערבי־חילוני המחויב לתפיסת עולם הדוחקת את האסלאם ממקומו המרכזי בחיי החברה והמדינה.[17]
עימות גלוי ראשון בין ״האחים״ לבעת׳ פרץ בשלהי 1963, עת הואשמה התנועה בהסתה ובפעילות חתרנית נגד המשטר. מנהיג האחים, עצאם אל־עטאר, הטיף מעל בימות המסגדים נגד העקרונות הסוציאליסטיים והחילוניים של מפלגת הבעת׳, וכך מצא עצמו בגלות בעוד התנועה כולה הוצאה מחוץ לחוק.[18] באפריל 1964 פרצו מהומות בעיר חמאה, מעוז השמרנות והקנאות הדתית בסוריה. מאמרים אנטי־דתיים בעיתונים, התנכלויות למורי החינוך האסלאמי בבתי הספר והתבטאויות בדבר ביטול מוסד הוואקף עוררו את הפעילים האסלאמיים למאבק, שאותו ראו כהגנה על הדת מפני המשטר "חסר האלוהים". המסגד המרכזי של חמאה שימש מרכז ההתארגנות של פעילי המחאה. הם חשבו, כנראה, כי במקום קדוש לא יעזו השלטונות לפגוע, אך השלטונות הוכיחו להם במהרה כי הם נחושים לדכא את המרד בכל מחיר; כ-70 עד 100 מתושבי העיר נהרגו במאורעות אלה.[19]
2. הפיכת הניאו־בעת׳
בפברואר 1966 התרחשה הפיכה נוספת בסוריה: האגף השמאלי־חילוני במפלגת הבעת׳ השתלט באופן אלים על סוריה והדיח את הגוורדיה הוותיקה שהשתייכה לפלג הימני־מסורתי. את ההפיכה הוביל צלאח ג׳דיד, יחד עם מספר אנשי צבא בכירים – ביניהם אחוז גבוה של בני העדה העלווית ובתוכם חאפט׳ אל־אסד, שהיה מפקד חיל האוויר באותה עת. המפלגה שלאחר ההפיכה הייתה שונה מאוד מזו שלפניה, עד כדי כך שמייסדה, מישל עפלק, הכריז כי, ״אני כבר לא מזהה את המפלגה שלי!״[20]
שוני זה התבטא במספר ממדים. ראשית, האידיאולוגיה של הניאו־בעת׳ הייתה רדיקלית הרבה יותר מקודמתה. בבסיסה עמדה תפיסת לאומיות ערבית חילונית אשר בזה לדת ומתנערת ממנה. שנית, הסוציאליזם המתון שבו דגלו עפלק ועמיתיו פינה את מקומו לגרסה אחרת של סוציאליזם שהכשירה את הקרקע לשימוש באמצעים מיליטנטיים קיצוניים יותר במטרה להשלים את המהפכה המרקסיסטית. שלישית, ההפיכה הובלה על ידי מספר רב של בני מיעוטים, ועלווים בייחוד, ושיוותה למשטר אופי עדתי, דבר שיקבל ביטוי ממשי מובהק כעבור כמה שנים כאשר חאפט׳ אל־אסד, העלווי, ייעשה לנשיא המדינה.[21]
העובדה שבני העדה העלווית תפסו את מעמד הבכורה במשטר הבעת׳ לא התקבלה בברכה בקרב אנשים רבים בציבור הסוני, ובצורה שלילית עוד יותר בקרב ״האחים המוסלמים״. הסונים, שישבו בערים בלבה של סוריה והיוו 70 אחוזים מאוכלוסייתה, עמדו בחזית המאבק לעצמאות מדינית. סוריה הייתה נחלת אבותיהם, ועלייתם של העלווים לשלטון נראתה לרבים מהם כגזל וחמס.[22]
לדברי סונים רבים, אין לעיקרי האמונה של העלווים מקום בתחומי האסלאם, והימצאות תחת הנהגה מדינית עלווית פירושה כפיפות לשלטונם של כופרים. העלווים, לעומת זאת, ראו עצמם כחלק מהאסלאם בתור פלג של השיעה התרי־עשרית. כמה סממנים בדתם הם אכן שיעיים, כמו היחס המיוחד לעלי ולשנים עשר האמאמים, אלא שההערצה לעלי הפכה להאלהה, בהציגם אותו כהתגלמות אלוהים בבשר החי. לאור זאת, הפוסקים הסונים הוקיעו אותם והגדירו אותם ככופרים וכעובדי אלילים.[23]
תפיסת עמדות הכוח וההשפעה על ידי קצינים עלווים חידדה את השאלה הדתית. ככל שהגדיל המשטר את הישענותו על חוגים עלווים, כך הוקלה מלאכת מתנגדיו להסיט את הדיון הפוליטי לפסים דתיים. אלה טענו כי האידיאולוגיה הפאן־ערבית של המשטר אינה אלא כסות להצדקת העליונות הפוליטית של העלווים ״הכופרים״; שהסוציאליזם הבעת׳יסטי הוא למעשה דרך חלוקה חדשה של ההון האסלאמי שנועד לתת העדפה לעדה העלווית. המוסלמים הפונדמנטליסטיים, בהובלתם של ״האחים המוסלמים״ שהתנגדו למשטר הבעת׳, נשענו על הגדרות אורתודוקסיות של הדת והוציאו באופן זה את העלווים מכלל העדה המוסלמית.[24]
3. עלייתו של חאפט' אל־אסד לשלטון
בנובמבר 1970 התרחש אירוע חסר תקדים בהיסטוריה הערבית – בן לרועה צאן המשתייך לכת הטרודוקסית הפך לנשיא במדינה ערבית בעלת רוב מוסלמי סוני. בניגוד לגישתו החילונית הבלתי־מתפשרת של ג׳דיד, קודמו בתפקיד, פעל אסד בשנותיו הראשונות כדי לפייס את השכבות הסוניות העירוניות שגילו עוינות כלפי המשטר בשנות ה־60. מאמץ מיוחד הפנה אסד להרגעת החוגים האסלאמיים, שאותם זיהה כגרעין ההתנגדות הקשה למשטרו.[25] כחלק ממאמץ זה השתדל אסד לבנות לעצמו תדמית של מוסלמי מאמין. הוא השתתף בתפילות יום השישי ובטקסים דתיים אחרים ואף קיים את מצוות העלייה לרגל למכה.[26]
ציור: אווה סטבסקי
יתרה מזאת, אסד הצהיר כי ישיב לחוקה הזמנית של 1971 את הסעיפים שהושמטו ממנה על ידי קודמיו בתפקיד, שלפיהם האסלאם הוא דתו של נשיא המדינה והשריעה היא מקור התחיקה. אולם, פרסום החוקה החדשה, ללא הסעיפים הנידונים, הצית מחדש את העימות בין ״האחים המוסלמים״ למשטר, ובערים רבות בסוריה פרצו מהומות שנמשכו מספר חודשים. לבסוף, הבין המשטר כי מוטב לו לוותר ובמאי 1973 הסכים להכליל מחדש את הסעיפים האלה בחוקה. המצב המשיך להתדרדר גם לאחר תיקון החוקה, שכן לא החוקה הייתה שורש המשבר אלא עצם עליונותם ושלטונם של העלווים על חשבונם של הסונים. לפיכך, היה צורך בהכנסת משוריינים כדי לסיים את התסיסה האלימה ברחובות.[27]
העימותים החוזרים והנשנים בין משטר הבעת׳ לבין ״האחים המוסלמים״ ותומכיהם הוכיחו כי ציבור זה תפס את משטר הבעת׳ כאיום אמיתי על המעמד ההגמוני של הרוב הסוני וכך יכלו ״האחים המוסלמים״ לגייסו למאבק ולהרחיב את פעילותם לשכבות ולחוגים נוספים. אולם, העימותים, שהחלו כאמור כבר בשנות ה־60, העלו גם תהיות בקרב גורמים רבים בתוך התנועה ומחוצה לה: איך ייתכן שתנועת ״האחים המוסלמים״, שלה בסיס תמיכה רחב יותר מזה של הבעת׳, לא מצליחה לאתגר בצורה משמעותית יותר את המשטר?[28]
תהיות אלה הובילו למשבר הנהגה חריף בתנועה, שממנו היא יצאה עם מנהיגות חדשה. בראשה של קבוצה זו עמד השיח׳ עבד אל־פתאח אבו ע׳דה ולצידו מספר פעילים בתנועה שתבעו לפתוח במאבק מזוין נגד משטר הבעת׳ במטרה להביא לכינון מדינה אסלאמית בסוריה. על רקע תביעות אלה, חל פילוג בהנהגת התנועה בראשית שנות ה־70: מחנה מתון ושמרני שעיקר כוחו בדמשק, בהנהגת אל־עטאר (הנמצא בגלות), ומחנה מיליטנטי יותר, שעיקר כוחו בערי צפון סוריה, בהנהגת השיח׳ עבד אל־פתאח אבו ע׳דה מחלב, שנבחר בבחירות ב־1972.[29]
בשנת 1975, במהלך שסימל את תהליך הרדיקליזציה הפוליטית והאידיאולוגית של התנועה, העביר אבו ע׳דה את מושכות ההנהגה לעדנאן סעד אל־דין, איש חמאה, שהיה בעל גישה רדיקלית עוד יותר. הימצאותו של אל־דין בראש התנועה סללה את הדרך לעליית קרנה של ״קבוצת חמאה״ שעתידה הייתה לדחוף את הארגון כולו לעימות אלים מול משטר הבעת׳.[30]
4. רדיקליזציה נוסח חווא וקטב
אחת מדמויות המפתח ב״קבוצת חמאה״ היה סעיד חווא, משכיל מוסלמי מחמאה, שנחשב לאידיאולוג הראשי של התנועה מ־1975.[31] התנגדותו העמוקה לצביון החילוני של הבעת׳ ניחנה גם בגוון סקטוריאלי. מעל במות רבות לא פסק חווא מלהוקיע את ״המשטר הנציירי [עלווי] הכופר״, וכך החל גל מיליטריזם אסלאמי שהחליף את הגישה הקודמת, הבלתי־אלימה, של ״האחים״ הסורים.[32]
בניגוד לדור המייסדים המתון, העדיף חווא לבסס את עמדתו כלפי העלווים על גישה אסלאמיסטית רדיקלית שלפיה ג׳האד נגד העלווים קודם לג׳האד נגד פוליתיאיסטים או אנשי עם הספר, יהודים ונוצרים, משום שהוא שייך לקטגוריה של ג׳האד נגד מוסלמים שחזרו בהם מהאסלאם.[33] הכללת אנשי הבעת׳ בקטגוריה זו מאפשרת להפעיל נגדם אלימות בלתי־מתפשרת משום שהיחס ההלכתי למוסלמים משומדים הוא חמור יותר מכל יחס הלכתי כלפי קבוצה אחרת, אף יותר מכלפי הפוליתיאיסטים.[34]
לדעתו של חווא, אם כך, הואיל וסוריה היא מדינה מוסלמית שנשלטת על ידי ממשלה כופרת ובראשה נשיא עלווי כופר, אין למוסלמים ברירה אלא לפתוח במאבק אלים נגדה.[35] את השיח המיליטנטי והרדיקלי בסוריה בכלל, ואת דבריו של חווא בפרט, יש לדעתי לראות בהקשר של הרדיקליזציה הכוללת בשיח האסלאמי שהחלה בשנות ה־60 עם מותו של סיד קטב, מהאידיאולוגים הבולטים ביותר של תנועת האחים המוסלמים במצרים, שהטיף למרד במשטרים הצבאיים ששלטו בעולם הערבי וקידמו אידיאולוגיות זרות לאסלאם (כגון סוציאליזם, לאומיות וחילוניות).[36]
לסיכום, באמצע שנות ה־70 נמצאו ״האחים״ בסוריה בסופו של תהליך שינוי עמוק – מאגודה חברתית בעלת אופי מסורתי לתנועה פוליטית מיליטנטית. בעוד המאבק המזוין של ״האחים המוסלמים״ בסוריה נגד משטר הבעת׳ החל ב־1976, הרי שהתהליך שהוביל לרדיקליזציה ולמיליטנטיות של התנועה החל כבר בתחילת שנות ה־70, ואף כמה שנים לפני כן. מקורו של השינוי נבע בעיר חמאה, שממנה הגיעה המנהיגות הצעירה והרדיקלית ששלטה בארגון באופן רשמי מ־1975 עד 1980 ונותרה גורם ההשפעה המרכזי בתוכו עד 1982. כך, ממגמת שוליים בתנועת ״האחים המוסלמים״, הפך האסלאם המיליטנטי לדרך שמאפיינת את התנועה האסלאמית הסורית כולה.[37]
השלב השלישי: 1976–1982 – מאבק מזוין נגד המשטר
פרק המאבק המזוין של התנועה החל, כפי שהוזכר, ב־8 בפברואר 1976, עם התנקשות ״האחים״ במפקד המשטרה החשאית בעיר חמאה. שלביו הראשונים של המאבק כללו פעולות נגד אישים בולטים שנמנו עם צמרת המשטר או גרעין תומכיו, כאשר בשיאו של הגל השתייכות לעדה העלווית או למפלגת הבעת׳ הייתה סיבה מספקת לפגיעה באדם ואף לחיסולו.[38]
בראשית שנות ה־80 הפך המאבק – שעד אז התבסס על פעולות טרור נקודתיות – למרד כולל שהקיף שכבות רחבות באוכלוסייה העירונית של סוריה. בחודש מרס 1980, המציין את שיאו של המרד, פרצו מהומות בערים רבות בסוריה, בעיקר בצפונה: חלב, חמץ, חמאה ועוד. לצד המהומות ברחוב, הותקפו גם מוסדות ממשל ומפלגה, ונערכה שביתת מסחר מקיפה, שהעידה על תמיכה רחבה ב״אחים״ הסורים באותן הערים ששבתו.[39]
תהליך המעבר לשלב המאבק המזוין לווה במאמצי דה־לגיטימציה למשטרו של אסד שאופיינו בהטלת דופי במחויבותו הפטריוטית והלאומית של המשטר. אולם, ״האחים המוסלמים״ לא הסתפקו בכך; בראש ובראשונה הם שללו את הלגיטימיות הדתית של המשטר על בסיס כך שעלווים עומדים בראשו. ההתמקדות בכפירתם הדתית של העלווים נועדה להוציאם ״אל מחוץ לגדר״ של קהילת המאמינים ובכך להפוך אותם לשליטים כופרים. קריאות אלה הכשירו את הקרקע, הלכתית ומורלית, לניסיון ההתנקשות הכושל באסד ביוני 1980, ולטבח שבוצע בצוערים העלווים באקדמיה הצבאית בחלב שנה קודם לכן.[40]
ב־2 בפברואר 1982 יצאו ״האחים המוסלמים״ במתקפה כוללת על השלטונות בעיר חמאה, העיר שבה קמה לראשונה האופוזיציה האסלאמית לבעת׳. מתקפה זו סימנה אומנם את שיא המרד האסלאמי בעיר, אך למעשה גם את קיצו.[41] פעילי התנועה תקפו מבני ציבור ומוסדות מדינה ופגעו בכוחות הביטחון בעיר. לזמן מה היה נדמה שהם מצליחים להשתלט על העיר, אולם מצב זה רק החריף את דרכי המאבק של המשטר, שהחל במלחמת חורמה תוך שימוש באמצעים השמורים בדרך כלל לעימותים צבאיים מול אויב חיצוני, ובכלל זאת שריון וארטילריה, מטוסים ומסוקי קרב ויחידות קומנדו. בפעילות הצבא נהרגו אלפי תושבים ורבעים שלמים בעיר נחרבו כליל. דיכויו האכזרי של המרד שבר את כוח ההתנגדות של התנועה והוריד מסדר היום שלה את האופציה המהפכנית לשינוי המשטר. אירועי המרד נותרו חקוקים בתודעה ההיסטורית של ״האחים״ והפכו למצבת זכרון למאבק האסלאמי בסוריה עד ימינו.[42]
מחשבות אחרונות
מהקמתם של ״האחים המוסלמים״ בסוריה ועד מותו של חאפט׳ אל־אסד בשנת 2000, מערכת היחסים בין התנועה למדינה התנהלה על פי מספר מודלים. תחילה, יחסים של סימביוזה: בשנות ה־40 וה־50 של המאה ה־20 אימץ השלטון בסוריה את תנועת ״האחים״ אל חיקו ואלו האחרונים, בהנהגת האגף הדמשקאי המתון, ראו עצמם חלק מן המערכת הפוליטית הממסדית. באמצע שנות ה־60, עם עליית הניאו־בעת׳ לשלטון והופעת האידיאולוגיה החילונית הקיצונית של צלאח ג׳דיד, התרחשה רדיקליזציה ביחסים בין ״האחים״ למשטר. עלייתו של חאפט׳ אל־אסד העלווי לשלטון בתחילת שנות ה־70 ציננה את ההתחממות והביאה לרגיעה מסוימת בדינמיקה. אולם, רגיעה זו הייתה זמנית בלבד, ובמהלך תקופת השקט היחסי השחיזו הצדדים את סכיניהם. בפברואר 1976 נורתה הירייה הראשונה, עת ביצעו ״האחים המוסלמים״ את פעולתם המאורגנת הראשונה נגד משטר הבעת׳. התנגדותם של ״האחים״ הגיעה לשיאה בפברואר 1982 במרד חמאה, אותה העיר שבה גם התחילה ההתנגדות האסלאמית למשטר הבעת׳ ב־1964.
מספר גורמים נטלו חלק בתהליך שהוביל לשינוי דרך הפעולה של ״האחים״ ולהפיכתם לתנועה רדיקלית מיליטנטית השואפת לכונן משטר אסלאמי בסוריה. בראשם, האיום שהציב שלטון הבעת׳ החילוני והפאן־ערבי על אופייה וצביונה האסלאמי של סוריה, כמו גם על מעמדה של העדה הסונית כעדה מובילה במדינה. בה בעת, תהליך זה נגרם כתוצאה מעליית דור הנהגה חדש בתנועת ״האחים המוסלמים״, אשר החליף את הדור הוותיק, המתון והבלתי־אלים שעמד בראש התנועה עד שלהי שנות ה־60. מאפייניו של דור ההנהגה החדש היו שונים מאוד מאלה של ההנהגה הקודמת: הוא היה צעיר, משכיל ורדיקלי, והושפע עמוקות מהגותו של סיד קטב ומהרדיקליזציה הכוללת שחלה בשיח האסלאמי במהלך שנות ה־60 וה־70. בראשה של מנהיגות זו עמדו סעיד חווא, שסיפק את אידיאולוגיית הג׳האד, ועדנאן סעד אל־דין, שהנהיג את התנועה בפועל עד 1980. אישים אלה היו נחושים לשנות את אופי התגובה המסורתי והמהוסס של אנשי דמשק, ולהציג תחת זאת חלופה מיליטנטית ברורה.
לאחר כמה שנים שבהן שותקה פעילותה של תנועת ״האחים המוסלמים״ בסוריה בעקבות הטבח בחמאה, החלה התנועה בשנות ה־90 – עדיין תחת שלטונו של חאפט׳ אל־אסד – לשוב בזהירות לדרך שבה צעדה בשנותיה הראשונות, ובמסגרת זו הייתה נכונה לקבל הלכה למעשה את הסדר החברתי־כלכלי במדינה ואף לנסות ולהשתלב בו.[43] האם נכונותם של ״האחים״ לאמץ מחדש גישה פייסנית יותר היא בבחינת נסיגה מרעיון הג׳האד וזניחת השאיפה להקמת מדינה הלכה אסלאמית, או שמא זהו רק שינוי כיוון פרגמטי, זמני ותועלתני?[44] תהיות אלה לגבי האופי והאידיאולוגיה של התנועה הן חלק מפולמוס רחב יותר באשר לתופעת הקנאות הדתית.[45] אני סבור כי כל תופעה דתית, קיצונית או מתונה ככל שתהא, טעונה הסבר, וכי אימוץ גישה כזו, שאיננה מניחה הנחות מוקדמות, כוללניות ומהותניות, מסייעת לאפיין בצורה עמוקה ומורכבת יותר את תופעת הקנאות הדתית בסוריה בפרט, ובעולם האסלאם בכלל.
ביבליוגרפיה
באומגרטן, אלברט. ״לאפיון הקנאות הדתית״, בתוך קנאות דתית, בעריכת מאיר ליטבק ואורה לימור, 43–56. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2008.
ויסמן, יצחק. ״סעיד חווא והאופוזיציה האסלאמית בתקופת הבעת׳״. המזרח החדש, ל״ח (1996): 83–104.
ויסמן, יצחק. ״פונדמנטליזם ודמוקרטיה בשיח של האחים המוסלמים בסוריה״, בתוך האחים המוסלמים: חזון דתי במציאות משתנה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012: 125–146.
זיסר, אייל. ״אסלאם ומדינה בסוריה: תנועת ׳האחים המוסלמים׳ ומשטר הבעת׳ – לקראת דרך חדשה?״, המזרח החדש, כרך מ״ב (2001): 85-67.
זיסר, אייל. פניה של סוריה: חברה, משטר ומדינה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003.
זיסר, אייל. ״תנועת האחים המוסלמים בסוריה: בין השלמה למאבק״, בתוך: אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, בעריכת מאיר ליטבק, 96–122. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997.
חטינה, מאיר, ואורי מ. קופפרשמידט (עורכים), האחים המוסלמים: חזון דתי במציאות משתנה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012.
מעוז, משה. אסד – הספינקס של דמשק: ביוגרפיה פוליטית, מאנגלית: עמנואל קופלביץ׳. תל אביב: דביר, 1988.
ליבמן, ישעיהו צ׳רלס. ״קיצוניות כנורמה דתית״, בתוך קנאות דתית, 27–41.
סיל, פטריק. אסד: המאבק על המזרח התיכון. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1993.
פורת, ליעד. ״האחים המוסלמים ושליטי ערב: דגשים באסטרטגיה פוליטית״, בתוך האחים המוסלמים: חזון דתי במציאות משתנה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012: 107–124.
פורת, ליעד. ״מרד חמאה 1982 בשיח של ״האחים המוסלמים״ בסוריה״. המזרח החדש, כרך מ״ט (2013): 15–134.
קרמר, מרטין. ״העלווים והאסלאם השיעי״, בתוך סוריה ובטחון ישראל, בעריכת אבנר יניב, משה מעוז ואבי קובר, 184-171. תל אביב: הוצאת מערכות, 1991.
Abd-Allah, Umar F. The Islamic Struggle in Syria. Berkley: Mizan Press, 1983.
Batatu, Hanna. "Syria's Muslim Brethren", Merip Reports 110.12 (1982): 12-20.
Calvert, John. Sayyid Qutb and the Origins of Radical Islamism. Oxford: Oxford University Press, 2009.
Friedmann, Yohanan. Tolerance and Coercion in Islam. New York: Cambridge University Press, 2003.
Hinnebusch, Raymond A. Syria: Revolution from above. London and New York: Routledge, 2002.
Husayni, Ishaq Musa. The Muslim Brethren: The Greatest of Modern Islamic Movements, translated from Arabic. Beirut: Khayat College Book Cooperative, 1956.
Lefevre, Raphael. Ashes of Hama: The Muslim Brotherhood in Syria. Oxford: Oxford University Press, 2013.
Mayer, Thomas. “The Islamic Opposition in Syria, 1961-1982”. Orient 24 (1983): 589-609.
Pargeter, Alison. The Muslim Brotherhood: From Opposition to Power. London: Saqi Books, 2013.
Pipes, Daniel. Greater Syria: The History of an Ambition. Oxford: Oxford University Press, 1992.
Rabinovich, Itamar. Syria under the Ba׳ath, 1963-1966: The Army Party Symbiosis. Jerusalem: Israel Universities Press, 1972.
Ramirez Diaz, Naomi. The Muslim Brotherhood in Syria: The Democratic Option of Islam. London and New York: Routledge/ St. Andrews Syrian Studies, 2018.
Talhamy, Yvette. “The Fatwas and the Nusayri/Alawis of Syria”. Middle Eastern Studies, 46:2 (2010): 175-194.
Teitelbaum, Joshua. “The Muslim Brotherhood and the ‘The Struggle for Syria’, 1947-1958 between Accommodation and Ideology”. Middle Eastern Studies, 40:3 (2004): 134-158.
Weismann, Itzchak. “Sa’id Hawwa and Islamic Revivalism in Ba’thist Syria”. Studia Islamica 85 (1997): 131-154.
[1] מתוך נאומו של אסד לרגל מהפכת הבעת׳ של ה־8 במרץ 1980. הנאום הוקדש ברובו למתקפה על תנועת ״האחים המוסלמים״. מובא אצל זיסר 2003: 237.
[2] Abd-Allah 1983: 109.
[3] ויסמן 2012: 125.
[4] חטינה וקופפרשמידט 2012: 12.
[5] Batatu 1982: 15-16.
[6] Husayni 1956: 78-79.
[7] Ramirez Diaz 2018: 156.
[8] Teitelbaum 2004: 140-141.
[9] זיסר 1997: 101–103.
[10] Teitelbaum 2004: 155.
[11] אני משתמש במושג פונדמנטליזם אסלאמי ביחס לשיח והמעש המנסים להתמודד עם האתגר הפוליטי והתרבותי של המערב על ידי שיבה ליסודות הדת – כתבי הקודש והמופת של אבות האסלאם – קריאתם מחדש ויישומם לאור המודרנה.
[12] Lefevre 2013: 82.
[13] חטינה וקופפרשמידט 2012: 37–38.
[14] ראו למשל מאמרו של ויסמן שמצוטט לעיל: ״פונדמנטליזם ודמוקרטיה בשיח של האחים המוסלמים בסוריה״.
[15] מעוז 1988: 42.
[16] Hinnebusch 2002: 46-47.
[17] זיסר 2003: 240.
[18] ויסמן 1996: 86.
[19] Rabinovich 1972: 111-116.
[20] Pipes 1992: 158.
[21] מעוז 1988: 44–45.
[22] קרמר 1991: 171.
[23] Talhamy 2010: 176-177.
[24] קרמר 1991: 177.
[25] סיל 1993: 175–179.
[26] מעוז 1988: 62.
[27] Hinnebusch 2002: 62.
[28] Pargeter 2013: 115-121.
[29] Abd-Allah 1983: 107-109.
[30] Mayer 1983: 595-597.
[31] ויסמן 1996: 87.
[32] Lefevre 2013: 97-98.
[33] Weismann 1997: 152.
[34] Friedmann 2003: 123-124.
[35] Mayer 1983: 594-595.
[36] Calvert 2009: 215, 217-218.
[37] Lefevre 2013: 98.
[38] מעוז 1988: 162–163.
[39] זיסר 1997: 112.
[40] פורת 2012: 116.
[41] Abd-Allah 1983: 192.
[42] פורת 2013: 150.
[43] זיסר 2001: 68.
[44] סוגיות אלו נתונות במחלוקת עד היום, והתנהגותם של ״האחים״ במהלך מלחמת האזרחים בסוריה לא פיזרה את הערפל סביבן. ראו, לדוגמה: Ramirez Diaz 2018: 120-121.
[45] בעניין זה, טוען חוקר הדת ישעיהו צ׳רלס ליבמן כי ״קיצוניות היא הנורמה הדתית וכי לא הקיצוניות הדתית טעונה הסבר אלא דווקא המתינות הדתית״, וזאת משום שקיצוניות דתית היא תוצאה מובנת של מחויבות דתית ולמעשה התולדה המובהקת ביותר שלה. ליבמן 2008: 27, 41. מנגד, אלברט באומגרטן סבור כי ״העיון בפרספקטיבה ההיסטורית מוכיח שהקנאות הדתית היא תופעה העולה ויורדת בגלים״, וכי יש תקופות המאופיינות בקנאות דתית ויש אחרות שלא. באומגרטן 2008: 53.
מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
