מה יעשה טראמפ? יהדות ארה"ב והשפעתה על הנשיא

היסטוריה. דונלד טראמפ הושבע ביום שישי האחרון לנשיא ה-45 של ארצות הברית, והציפיות הישראליות ממנו מרקיעות שחקים. אך ראייה מפוכחת של המציאות מחייבת את המסקנה שלפיה מידת פרו-הישראליות של טראמפ עשויה להיות משנית למדי בהשוואה לשאלה מה יהיו מנופי הלחץ עליו.

בעניין זה לא השתנה דבר ביחסה של ארה"ב אל מדינת ישראל: הסנטימנטים תמיד שיחקו תפקיד משני ביחסים בינלאומיים. כך, למשל, בעוד מדינת ישראל נלחמת על חייה באוקטובר 1973, מדווח שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר לעמיתו הרוסי בציניות מעוררת חלחלה: "המשוגעים במזרח התיכון שוב יורים".

גם בשנים 1945–1948, שנות ההכרעה בשאלת הקמת המדינה היהודית, הממשל האמריקאי לא פעל רק מתוך סנטימנטים, אלא כחלק ממדיניות חוץ ופנים מורכבת. בתוך מערך שיקולים זה קיים חלק שאנו, הישראלים, נוטים לשכוח: מנופי הלחץ הפוליטיים והאישיים שהפעילה יהדות ארה"ב על הממשל של טרומן.

חושבים שפרשיית הווטו שלא הוטל על ידי הנשיא אובאמה בהחלטה 2334 הוא דרמטי? זה כלום לעומת המאבקים שהתרחשו מתחת לפני השטח בשנות ההכרעה על הקמת המדינה. אז בואו נחזור אל כמה צומתי הכרעה שהתרחשו לפני הקמת המדינה.

 

היד הלא נעלמה: יהדות ארה"ב והממשל האמריקאי

ניתן לתאר את הגורמים המעצבים את מדיניות החוץ האמריקאית בשאלת ארץ ישראל כמערכת בת ארבעה מעגלים זה בתוך זה, המשפיעים זה על זה: במרכז המעגל הראשון והפנימי ביותר מצוי הבית הלבן, במעגל השני – זרועות הממשל (ובעיקר מחלקת המדינה), בשלישי – הקונגרס על שני בתיו, וברביעי – המפלגות, קבוצות הלחץ הפוליטיות וכלי התקשורת.

השפעת יהדות ארצות הברית על מדיניות הממשל באה לידי ביטוי בעיקר בשלושה מבין ארבעת מעגלים אלה: עוזריו של הנשיא בבית הלבן במעגל הראשון, השפעה על החלטות הקונגרס במעגל השלישי, והשפעה על המפלגות ועל דעת הקהל במעגל הרביעי. הנה סקירה קצרה של המעגלים.

 

הבית הלבן: ידידים פרו-ציוניים

לאחר מותו של הנשיא רוזוולט באפריל 1945, הביע דוד בן-גוריון חשש כי יחולו שינויים בחוג המקורבים והיועצים של הנשיא החדש טרומן, מה שעלול ליצור נתק בין הקהילה היהודית לבין הבית הלבן. אולם החשש היה מוגזם, שכן הנשיא החדש לא היה מנותק לחלוטין מן היהודים ומנוכר משאלת ארץ ישראל. טרומן גדל במשפחה בפטיסטית שבה ניתן לתנ"ך מקום של כבוד, ואף היה לו ידיד נפש יהודי בשם אדי ג'ייקובסון, שהיה קרוב ללבו.

בשנת 1939 אף נגע טרומן לראשונה בשאלה הציונית, כאשר אנשי התנועה הציונית במיזורי ומנהיגי הציונות בארה"ב ביקשו את תמיכתו כסנאטור בארגונים פרו-ציוניים. נכון, לא ניתן להאשים את טרומן בפרו-ציונות, אך נראה שהוא כן הזדהה עם מוראות השואה. יש הגורסים כי נטייתו ההומניטרית לסייע לפליטים היא זו שקבעה מלכתחילה את יחסו החיובי לבקשות הארגונים הציוניים.

בנוסף, טרומן ירש מרוזוולט שני עוזרים יהודים רבי השפעה: השופט סם רוזנמן ודוד ק. ניילס. בתחילת דרכם הפוליטית היה רוזנמן אנטי-ציוני וניילס  בלתי-ציוני, אך עם הזמן ועם חשיפת מוראות השואה, נעו שניהם קדימה על הסקאלה: רוזנמן הפך לבלתי-ציוני וניילס לפרו-ציוני. על אף שלא ידוע רבות על ניילס, ידוע כי מחלקת המדינה ראתה בו את הגורם הציוני המשפיע ביותר על החלטות הנשיא.

קיומם של יועצים ועוזרים פרו-ציוניים בבית הלבן היה בעל חשיבות מרובה, זאת עקב יכולתם להציג לנשיא תמונה מלאה יותר מזו שמוצגת לו על ידי מחלקת המדינה.

 

בתי הקונגרס: ציונות ללא ציניות

מאז שנת 1891 שבה זכתה עצומת בלקסטון, הקוראת להשבת ארץ ישראל לעם היהודי, לתמיכה נרחבת בקונגרס, היה בית המחוקקים הזרוע הממסדית הפרו-ציונית ביותר.

בשנת 1922 אף אישרו שני בתי הקונגרס את תמיכתם בהצהרת בלפור. תמיכה זו צמחה כמובן בראש ובראשונה אצל סנאטורים שנבחרו מאזורים שבהם האוכלוסייה היהודית הייתה בעלת משקל. עם זאת, מפתיע לגלות שהתמיכה הגיעה גם מאזורים אחרים שבהם ליהודים לא היה משקל אלקטורלי מיוחד. יש המסבירים תופעה זו ברגשות אשם נוצריים לאחר השואה, ויש התולים זאת בחלוציות שסימלה הציונות והזכירה לאמריקאים רבים את ארה"ב בתחילת דרכה ואת הערכים שעליהם נוסדה.

סיבה נוספת לעמדה הפרו-ציונית של הקונגרס היא פעילותם של מוסדות ציוניים כמנופי לחץ על הקונגרס, שכללו אישים כריזמטיים ורבי השפעה דוגמת אבא הלל סילבר. יש לציין כי בשיטת משטר נשיאותית יכולת ההשפעה של הקונגרס על המדיניות בפועל היא מוגבלת מבחינות רבות, אם כי אין לזלזל בה או בהשפעתה על המעגל הרביעי – דעת הקהל.

 

על דעת הקהל: הכוח האלקטורלי של הציונות בארה"ב

בין מאי 1942 לספטמבר 1943 חל שינוי מכריע במעמדה של הציונות בקרב יהודי ארצות הברית. תחילתו של המפנה נעוצה בוועידת בילטמור, שבה הצליח בן-גוריון לסחוף את הקהל ולהעביר שורת החלטות בעלות חשיבות מכרעת, בראשן ההחלטה על העברת הפיקוח על העלייה ישירות ליישוב היהודי בארץ ישראל באמצעות הסוכנות, וההחלטה על הקמת קהילה יהודית ריבונית בארץ ישראל לאחר המלחמה.

החידוש שבעמדת בן-גוריון לעומת עמדת חיים ויצמן, למשל, לא היה בריאליזם של הרעיון הציוני אלא בדרך שבה יש לרתום את ארה"ב לקידום הרעיון הציוני. עמדת בן-גוריון לא צידדה בפעילות בדרג הגבוה שישכנע את רוזוולט וצ'רצ'יל לאמץ גישה משותפת, אלא בעמדה הפונה ישירות אל הציבור הרחב כדי שזה יהווה גורם שיפעיל לחץ על הממשל האמריקאי שבו ראה בן-גוריון את מרכז הכובד בתום המלחמה.
נקודת המפנה המכריעה במאבק על ההשפעה וההגמוניה בקרב יהדות ארצות הברית הייתה ניצחון מועצת החירום הציונית בראשות אבא הלל סילבר על הוועד היהודי האמריקאי. המפגש שהוליד ניצחון זה נערך ביוזמת ארגון "בני ברית", שהפך מארגון  בלתי-ציוני בעל צביון הומניסטי לארגון בעל נטייה פרו-ציונית. אבא הלל סילבר ניצל סדק שהיה קיים בארגון הוועידה ובדומה לבן-גוריון בוועידת בילטמור – "גנב" את ההצגה והצליח להעביר ברוב גדול את התביעה להקים בארץ ישראל קהילה יהודית לאלתר.

משהפכה הציונות להיות הדוברת המרכזית של יהדות ארה"ב, הצליחו אישים שעמדו בראש וועד החירום הציוני, כמו סטפן וייז ואבא הלל סילבר, ליצור, כל אחד בדרכו שלו, מנופי לחץ על הממשל ועל בתי הקונגרס. בעוד סטפן וייז סבר כי את הלחץ יש להפעיל בעיקר בקרבת הנשיא, הרי שסילבר סבר כי יש להרחיב את מעגלי ההשפעה למישורים נרחבים יותר – והצליח לראשונה להעמיד את הכוח האלקטורלי היהודי בתווך שבין שתי המפלגות – הדמוקרטית והרפובליקנית.

 

מבחן התוצאה: מה עשתה יהדות ארה"ב בצומתי הכרעות 

הדיפלומטיה הציונית שאפה לדחוף את הממשל לנקיטת מדיניות פרו-ציונית אקטיבית, בעוד גורמי הממשל האנטי-ציוניים שאפו לשימור מדיניות חיבוק הידיים. מדיניות זו נועדה לשמור על אש קטנה את מערכת היחסים המתוסבכת שבמזרח התיכון. הצדדים השונים הגיעו לכדיהתנגשות חזיתית בצומתי הכרעות שזימנה ההיסטוריה.

 

צומת הכרעה ראשון: שאלת העקורים באירופה

פריצת הדרך הראשונה של הקו הדינמי בחומה הפסיבית הבצורה הייתה העלאת ההצעה למחלקת המדינה לחקור את מצב העקורים באירופה. הצעה זו הולידה את דוח האריסון, שתיאר את סבלות היהודים בשואה ואת תנאי המצוקה הקשים של הפליטים היהודים. עיקר החשיבות של מהלך זה היה הוצאת שאלת ארץ ישראל מהקיפאון העמוק שבו הייתה שרויה.

תוך כדי ההתפתחויות שהובילו לעריכת דוח האריסון התפרסמו בארה"ב ידיעות על אודות ועידת פוטסדאם בין סטאלין, צ'רציל וטרומן. ההנהגה הציונית בארה"ב החלה להפעיל לחץ על טרומן להעלות במהלך הוועידה את שאלת ארץ ישראל ושאלת פתיחת שערי הארץ לעלייה. הלחץ תועל בעיקר אל הקונגרס: 54 סנאטורים ו-250 חברי בית הנבחרים חתמו על מכתב תמיכה בדרישות אלה. מנגד, המליצה מחלקת המדינה שלא להעלות עניינים נפיצים אלה במהלך הוועידה. טרומן אף נחשף להשפעה שלילית של הוועד היהודי האמריקאי הבלתי-ציוני שהמחיש לו שאין אחדות גם בקרב הציבור היהודי האמריקאי באשר לשאלה הציונית.

בסופו של דבר לא נכללו השאלות האמורות בסדר היום הרשמי של ועידת פוסטדאם, אך טרומן שלח אל צ'רצ'יל מזכר העוסק בשאלות אלה, ובו הדגיש את חשיבותן בעיני הממשל האמריקאי. בפועל, טרומן, שנקרע בין מוראות השואה שזעזעו אותו לבין ראייתו המדינית שלפיה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל אינה מעשית, בחר לנקוט גישה מינימליסטית. לפי גישה זו הוא יתרכז בשאלת הבאת 100,000 העקורים מאירופה לארץ ישראל. החלטה זו לא עמדה במבחן המציאות, שכן הדינמיקה של ההיסטוריה משכה אותו אל לב צומת הכרעות דרמטי יותר.

 

צומת הכרעה שני: שאלת ארץ ישראל כנושא אנגלו-אמריקאי

טרומן המשיך ללחוץ על ממשלת בריטניה לפתור את בעיית העקורים באירופה, אך תשובת הבריטים לאחר מפלת צ'רצ'יל הייתה שלילית. הלחץ הציוני על הנשיא נמשך, אך גם לאחר שסטיבן וייז ואבא הלל סילבר נפגשו עם הנשיא בבית הלבן, הוא לא זז מעמדתו למנוע מעורבות אמריקאית בשאלת ארץ ישראל.

בתוך סבך ההשפעות על טרומן, הצליח סילבר להביא את הסנאט להעלות מחדש הצעת החלטה פרו-ציונית שלפיה ארה"ב תפעל לפתיחת שערי ארץ ישראל לעליית יהודים וכי תינתן אפשרות לכינון ארץ ישראל כקהילייה חופשית ודמוקרטית (ללא המילה "יהודית").

עקב השפעת סילבר על הסנאט ועקב עידוד מתמשך של הסנאטורים הפרו-ציוניים שהעלו את ההצעה – נתקבלה ההצעה ברוב עצום. מחלקת המדינה אמנם המעיטה בערכה של החלטה זו באוזני מדינות ערב, אך נראה כי בפועל היא הייתה אחד מהגורמים שהשפיעו על החברים האמריקאים בוועדת החקירה שהוקמה ביוזמת בווין, אשר שאף לערב בכל מחיר את ארה"ב בשאלת ארץ ישראל. ועדת החקירה אמנם דחתה את תביעות הערבים והיהודים להקמת מדינה ריבונית, אך המליצה לפתוח את שערי הארץ בפני מאה אלף העקורים ועל ביטול מדיניות "הספר הלבן". היה זה הישג חשוב מאוד לדיפלומטיה הציונית וגורם ממריץ נוסף בדינמיקה המתמדת שאליה חתרה דיפלומטיה זו.
יש לציין כי יהדות ארה"ב אף פעלה נמרצות לעצירת יישום תכנית מוריסון גריידי לחלוקת ארץ ישראל לארבעה קנטונים, תכנית שיזמו הבריטים. הלחץ שהפעילה יהדות ארה"ב קנה זמן חשוב שאפשר ניסוח תכנית נגדית, היא תכנית החלוקה, ולבסוף אכן נדחתה תכנית מוריסון גריידי לחלוטין על ידי טרומן.

למעשה, הכדור הארצישראלי הוחזר למגרש הבריטי ונבעט משם למגרשו של האו"ם.

 

צומת הכרעות שלישי – האו"ם

לבסוף נאלץ הנשיא, בעל כורחו, להגביר את מעורבותו במזרח התיכון לאחר שבריטניה הסירה את אחריותה מיוון ומטורקיה והעבירה את שאלת ארץ ישראל להחלטת האו"ם.

המאבק הציוני במגרש האו"ם היה תלת שלבי: בשלב א' הוחלט על הקמת הוועדה המיוחדת לארץ ישראל (UNSCOP), אשר נתבקשה להכין דוח באשר לפתרון המצב בארץ ישראל. בשלב ב' צללה שוב ועדת UNSCOP לנבכי בעיית ארץ ישראל ובהשפעת הדיפלומטיה הציונית רוב חבריה (8) תמכו בתכנית לחלוקת הארץ. שלב ג' היה המאבק המכריע על ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר. כאן התרכזו עיקר המאמצים הציוניים.

כדי להכריע בעד תכנית החלוקה בוועידת האו"ם היה צורך ברוב של שני שלישים. כדי להשיג רוב זה נדרשה התערבות אקטיבית של הממשל בארצות הברית. המאבק על מדיניות ארה"ב לא היה על עצם תמיכת ארה"ב בתכנית החלוקה אלא בשאלה אם יעשה הממשל האמריקאי צעדים מעשיים כדי להגיע לרוב המיוחל.

גם הפעם התרחשה המערכה בין מחלקת המדינה לבין הדיפלומטיה הציונית, כאשר ימים ספורים לפני ההצבעה עדיין אחז טרומן בדעה שעל ארה"ב לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". בעשרת הימים שלפני ההצבעה פעל סילבר כדי לגייס כל אדם שיש לו השפעה על הנשיא, תוך הפעלת לחץ אדיר על הקונגרס ועל ראשי המפלגה הדמוקרטית. הלחץ עשה את שלו; ברגע האחרון הורה הנשיא על פעולה לגיוס רוב הקולות הדרוש להצבעה בכ"ט בנובמבר.

 

צומת הכרעה רביעי – ההכרה במדינת ישראל

השלכות פנים-אמריקאיות עמדו ללא ספק בלבו של צומת הכרעה זה. עם זאת, לא ניתן לזלזל בלחץ שהפעיל סילבר להכרזה על המדינה ולהכרה בה. הכרת הנשיא טרומן דה פקטו במדינת ישראל דקות ספורות לאחר הקמתה נבעה אמנם גם מן הצורך להקדים את רוסיה ובכך לצבור מומנטום, אך לא פחות מכך מן הצורך של הנשיא לשמור על תמיכתם הכספית והפוליטית של המצביעים היהודים, כמו גם ההתחייבות החשאית לויצמן להכיר במדינה היהודית.

ויש עוד שיקול שאין לזלזל בו. שיקול המערב אסטרטגיה פוליטית עם הרבה אגו. או כפי שניסח זאת ההיסטוריון צבי גנין, השיקול "להזכיר למחלקת המדינה כי הנשיא הוא 'בעל הבית'".

 

לסיכום, השאלה מה יעשה טראמפ במהלך כהונתו כנשיא ארה"ב תלויה לא מעט בטקטיקה של הסובבים אותו, ובפעולות שתנקוט יהדות ארה"ב. בצומת ההכרעה הבא נדע יותר לאן מועדות פניו של טראמפ.