מדעי הרוח והחומר: כשסופרים ומספרים מסרבים להיות אויבים

"נניח שאבא שלך הוריש לך דירת ארבעה חדרים", המשיל ניצני משל קצר, "באה המדינה ואומרת לך: הדירה שלך לחמישים שנה, אחרי זה היא שייכת לכולם. נשמע לך הגיוני? אז למה שזכויות על ביצוע של שיר או על תקליט יהיו רק ל 50 שנים לאחר מות המחבר?"

מובן שהטיעון הזה פשטני, כיוון שלדירה אין ערך תרבותי לכלל הציבור בעוד ליצירות מוזיקליות ואחרות דווקא יש, ומכאן האיזון הנדרש בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי. אך בכל זאת, ליבת הטיעון נכונה.

הציבור הישראלי מתייחס לשירים ולסרטים שהוא צורך ברדיו, בטלוויזיה או ברשת כאל קניין פרטי ולא רואה בשימוש לא מורשה בהם גניבה של נכס שהושקעו בו מאמצים רבים. למעשה הוא מרגיש הרבה פחות "פראייר" אם הוא עושה בהם שימוש ללא תשלום.

מדעי הרוח: האם אנשי רוח מחויבים להיות לא חומריים?

תחושת התסכול של האמנים בישראל באה לידי ביטוי מושחז בהברקה של להקת "טיפקס" בדיסק הקונספט "דיסקו מנאייק". באמצע עיבוד לשיר "עננה" המופיע במחצית האלבום, הדיסק ייקטע בחריקה וזיוף לא נעימים לאוזן וקולו של קובי אוז ינזוף בכם: "אם אתם שומעים עכשיו דיסק מזויף – אז תדעו שאתם חייבים לי כסף".

אבל טיפקס ויאיר ניצני, שלא חוששים לקשור בין יצירות לבין תשלומים, הם קצת חריגים בנוף היוצרים והאמנים. בתודעה שלנו יש מתח מתמיד בין איך שמצטייר אמן או איש רוח לבין הרצון האנושי להשיג הישגים חומריים. האמן המיוסר נתפס כנעבעך יושב אוהלים המסתגר בד' אמותיו, אשר כל מגע שלו עם מילת הטאבו "כסף", גורם לו לרעד בלתי רצוני בגוף. לא אחת אנחנו אף נתקלים בידיעה על זמר או זמרת מפורסמים שהפכו לחסרי בית בערוב ימיהם.

האם אכן השגת נכסים חומריים מנוגדת לשאיפה ליצור יצירה טהורה? האם איש רוח מחייב את היותו מופשט מנכסים? התשובה בעינינו שלילית. נהפוך הוא: אדם שיודע למקסם את יצירותיו לרווחים כלכליים יכול לשבת תחת גפנו ותאנתו וליצור עוד.

הנה כמה דוגמאות.

חיים נחמן ביאליק: המוציא לאור של עצמו

המשורר הלאומי, שגם היה סופר לא רע בכלל, היה אולי איש רוח ענק, אבל הוא גם לא היה פראייר. ביאליק מסמל שילוב מעניין של בחור ישיבה מפולפל עם איש עסקים ממולח. ביאליק לא רק שורר על קן לציפור או על אם ואחות: הוא הקים יחד עם רבניצקי ושותפים נוספים את הוצאת "מוריה" שהוציאה לאור ספרי לימוד בעברית החל משנת 1901. בשנת 1920 הפכה "מוריה" ל"דביר" ופנתה הפעם אל הקהל הרחב. ביאליק נחשב לרוח החיה בהוצאה ומכתיב דרכה העסקית והמהותית. את ספריו הוציא לאור ביאליק, כמתבקש, בהוצאה של עצמו.

יש גם המייחסים לביאליק את האמרה הבאה, שאולי משקפת יותר מכול את היותו איש רוח ואיש עסקים כאחד: "הזמן היחיד שבו האדם שמולי מדבר על חשיבות השירה ואני מדבר על כסף – זה כשאני בא לדרוש תמלוגים". לא מצאתי סימוכין לאמרה זו, אך עקרונית – מסתדר לי שביאליק אמר משפט שכזה, גם אם לא אמר אותו.

אפרים קישון: מומחה לזכויות יוצרים ולדיני מסים

ההומוריסטן הלאומי, בעל המבטא הבלתי אפשרי, הוא אחד מאנשי הרוח הישראלים המצליחים ביותר בכל הזמנים. הוא פרסם עשרות ספרים בעשרות שפות ומדינות, העלה מחזות על בימות העולם וסרטיו זכו להכרה עולמית.

קישון נחשב לפנאט בנושא ניהול זכויותיו ביצירות. הסיבה נעוצה, לפי עדותו שלו עצמו, בעובדה שנכווה בתחילת דרכו הקולנועית מחוזה לא הוגן. בספר "דו שיח ביוגרפי" הוא מספר שהתגלה לו, בדיעבד, שהמפיץ של הסרט "סאלח שבתי" בארצות הברית הכניס לחוזה סעיף שניתב את רוב הרווחים אל כיסו של המפיק, והותיר לקישון שאריות בלבד. "מאז למדתי לא להזניח את האותיות הקטנות", סיפר קישון.

ואכן, קישון כבר לא יצא פראייר מאז אותה תקרית עסקית עגומה. הוא למד את דיני זכויות היוצרים בכל אחת מהמדינות שאליה הגיעו ספריו והיה בקי בפרטי הפרטים שלהן, ומדובר בעשרות מדינות בשפות שונות ועם שיטות משפט שונות. הוא ידע לנצל היטב את חוקי המס השונים במדינות השונות, ואף השכיל לנצל הזדמנויות עסקיות חדשות, כמו למשל מחשב השח-מט שנקרא על שמו.

כאשר נשאל קישון אם יש לו מנהל שיווק שמנהל את האופרציה הבינלאומית הזו, השיב שהוא עושה זאת בעצמו, והסיבה שבה הודה בחצי פה: הוא לא סומך על אף אחד אחר.

הצוואה הכפולה של שלום עליכם

עיון בצוואתו של שלום רבינוביץ', הלא הוא הסופר חד הלשון והמבט שלום עליכם, מותיר את הקורא מעט מבולבל. בחלק הראשון של הצוואה מתפעם הקורא ממשנתו של שלום עליכם, ומהנימים הדקים של עולמו הפנימי כפי שבאים לידי ביטוי בהוראות הקבורה של עצמו – בין "פשוטי העם" שעליהם כתב כל ימיו וללא גינונים מיותרים.

אך לאחר הציוויים המרגשים מגיעים שני סעיפים משפטיים לעילא ולעילא. בסעיפים אלה מפורטות זכויות הקניין הרוחני שלו בגין יצירותיו, שאותן הוא מחלק בין אשתו וילדיו מצד אחד ובין חתנו ומתרגמו י.ד. ברקוביץ' ובתו מצד שני. הסעיפים כוללים התייחסות מדוקדקת לטריטוריות, שפת היצירה וסוג היצירה.

בסעיף אחר מפרט שלום עליכם סכומים מדויקים שיופרשו ל"קרן לסופרי ישראל" מהתמלוגים: "מכל ההכנסות, המנויות בסעיף הקודם, יופרש בשביל הקרן לסופרי ישראל… אם יגיעו לסכום של חמשת אלפים רובל לשנה, חמישה אחוזים ממאה, ואם ההכנסה תגדל מחמשה אלפים רובל – יפרשו עשרה אחוזים ממאה…"

הצוואה הכפולה של שלום עליכם היא עדות איתנה לשילוב בין גודל רוח לעיסוק גם בפרטים הקטנים של הכסף.

ובכל זאת: האם יש להציב גבולות?

ניהול נכסי קניין רוחני היא מלאכה עדינה שחייבת לשמור על איזון בין הרצון למקסם רווחים עבור היוצר ומשפחתו לבין האינטרס הציבורי הכללי וגם האינטרס שיצירות תרבות ונכסי צאן ברזל לא יהיו נתונים לגחמות של יורשים תאבי בצע.

האם דעתי נוחה מכך שיורשי האמן פאבלו פיקאסו מכרו את שמו וחתימת ידו למותג מכוניות אירופי תמורת סכום עתק? לא. אך המרחק ממקרים כאלה ועד זניחת ניהול כספי ומשפטי של זכויות ביצירות הוא רב מאוד. יש דרך אמצע: איש רוח שהוא גם איש מעשה. מדעי הרוח ומדעי החומר.

ואולי הדוגמה שנתן יאיר ניצני בריאיון בגלי צה"ל, היא בעצם שיקוף פרוידיאני של הטענה האמתית שלו: גם לסופרים ומשוררים צריכה להיות אפשרות לרכוש דירת ארבעה חדרים.