התופת – קומדיה של טעויות
כאשר יצירת ספרות או קולנוע, כמו 'התופת' של דן בראון, מצהירה בעמוד הראשון שלה שהפרטים ההיסטוריים שנמסרים בה מדויקים לחלוטין – היא מזמינה אותנו לבדוק. בדקנו.
בימים אלה מוצג הסרט 'התופת (Inferno)', בכיכובם של טום הנקס ובן פוסטר, המבוסס על ספרו של דן בראון שעלילתו מתייחסת רבות לדנטה ויצירתו. כל יצירת ספרות וקולנוע דורשת מהקורא והצופה סוג מסוים של השהיית הספקנות על מנת לאפשר לו ליהנות מהן במלואן. במילים אחרות, להיטפל לחוסר דיוקים בסרט כמו “קפטן אמריקה”, כי אין כל עדות לקיומו של ארגון טרור בשם ‘הידרה’ במלחמת עולם שנייה, זה לא סתם טרחנות – זו איוולת.
מצד שני כאשר יצירת ספרות או קולנוע, כמו ספרו של דן בראון 'התופת', מצהירה בדף הראשון שלה שכל הפרטים ההיסטוריים שנמסרים בה הם מדויקים לחלוטין, הרי שהיא מזמינה אותנו לקריאה מסוג אחר ומכשילה את הקורא התמים.
כמה שגיאות כבר יכול לעשות סופר אחד בספר אחד? הנה תמונה אחת ששווה אלף מילים. לאחר שחרפתי את נפשי וקראתי את ספרו של בראון שמתי פתקית בכל דף שבו הופיעו שגיאות עובדתיות, התוצר בתמונת הכותרת.
כדי לא לעשות ספויילרים לא אפרט את כל השגיאות העובדתיות בספרו של דן בראון 'התופת', אך רק אציין שרוב רובן של האנקדוטות ההיסטוריות בספר זה הן במקרה הטוב סילוף של העובדות ובמקרה הרע שגיאות של ממש. וכדי שתאמינו לי שאכן קראתי היטב את הספר, הנה רשימה (חלקית) של שגיאות מסוגים שונים וברמות חומרה שונות. מספרי העמודים מפנים למהדורה האנגלית, כדי לאפשר למעוניינים לבדוק את התיאורים. רוצים ליהנות מהסרט? הקריאה על אחריותכם בלבד.
1. חטא הגאווה
במשך כל היצירה ניכר שבראון לא קרא את דנטה (או אפילו סיכום טוב של דנטה), שכן הוא חוזר ושוגה בתיאור פרטים בסיסיים ביותר בעלילת הקומדיה. הדוגמא הטובה ביותר היא בתיאור סידור החטאים ב'תופת' על פי דנטה. גם ההבנה שלו של תיאולוגיית החטא הקתולית – שהיא מקור חשוב ליצירת דנטה – שגויה: למרות דעתו של בראון, בגידה אינה אחד משבעת 'חטאי המוות' (276) לפי התיאולוגיה הקתולית. בנוסף, 'התופת' של דנטה אינה מסודרת לפי סכימה של 'חטאי המוות' (215), על אף ש'כור המצרף' של דנטה אכן מסודר כך.
בראון מצליח לסתור את עצמו ובה בעת לפספס את דנטה פעמיים: פעם אחת כאשר הוא כותב שהגאווה היא החטא הגרוע ביותר בתופת של דנטה (215) וארבע פעמים שונות כאשר הוא מייחס את המקום החמור ביותר בתופת כשמור לאנשים ששמרו על נייטראליות מוסרית (1, 163, 319, 463); האמת היא שאצל דנטה, המקום החמור ביותר שמור לבוגדים והמקום הקל ביותר לאלו ששמרו על ניטראליות.
2. השטן נמצא בפרטים הקטנים
אנקדוטות רבות שבראון אוהב לחלוק – גם כאשר הדבר לא קשור כלל לעלילה – אינן מבוססות על המציאות: "המטרה מקדשת את האמצעים" איננו ציטוט של מקיאוולי (454), ונציה לא באמת נכבשה על ידי התורכים העות’מנים (301); "צללים" אינו כינוי "לנשמות הלכודות בין החיים והמוות” (3), אלא כינוי לנשמות המתים לאחר מותן; אצל דנטה הגרגרנים לא מוענשים בצואה כלל (6), מדובר בערבוב של תיאור הגרגרנים (חטא קל) עם החנפנים (חטא קשה, שאכן מוענש בצואה); קופרניקוס מעולם לא הואשם במינות ואיש לא ביקש את מותו (43); דמות השטן בעל שלושת הראשים לא קשורה כלל למגיפה השחורה (58). דנטה עצמו כתב לפני פרוץ המגיפה, ובכל מקרה השראתו הייתה כפי הנראה הציורים של בית הטבילה בפירנצה שהקדימו את המגיפה ביותר ממאה שנה; מיכלאנג’לו לא תיאר בקפלה הסיסטינית את המן הרשע כאילו היה צלוב הגלל הטקסט של דנטה (84), למעשה הן דנטה והן מיכלאנג'לו עשו זאת בגלל נוסח התרגום הלטיני של הברית הישנה (הוולגטה); באטריצ'ה לא קבורה בכנסיית סנטה מרגריטה די צ'רקי (אלא ליד בעלה בסנטה קרוצ'ה) (224); האנקדוטה על דנטה בבית הטבילה אינה שהוא קפץ אחרי ילד שנפל לאגן טבילה (241), אלא שהוא שבר את אגן הטבילה כדי להציל ילד שנפל לתוכו (כל הפואנטה של הסיפור המקורי היא שהוא ביצע מעשה שעל פניו נראה כחילול קודש); יש עוד אינספור שגיאות מהסוג הזה; אין פרק ללא שגיאה ולעיתים יש יותר משגיאה אחת בעמוד אחד.
3. מסיכה על הפנים
אולם השגיאה המביכה ביותר היא כאשר בראון מבסס חלק נכבד מהעלילה על מסיכת המוות של דנטה (169 והלאה), שאותה ראה כנראה במוזיאון הפלאצו ווקיו שבפירנצה. לו היה טורח לקרוא את המידע על המוצג, היה לומד שלא מדובר באמת ביציקת גבס של פניו של דנטה שנעשתה לאחר מותו (כפי שהיה פופולארי לעשות בתקופות מאוחרות יותר), אלא למעשה מדובר בפסל מאוחר יותר שנעשה בהשראת יצירות אמנות.
באחד הרגעים המשעשעים בספר (327) הגיבור לנגדון מביע את בורותו לגבי עובדה היסטורית (שעבור היסטוריונים היא אכן טריוויאלית), ובתגובה הוא נשאל האם אינו היסטוריון; תשובתו היא: "כן, אבל העולם גדול וההיסטוריה ארוכה. אוכל לקבל קצת עזרה"… אכן, היה מוטב לו בראון היה משיג קצת עזרה, או לכל הפחות מסיר את ההצהרה על דיוק עובדתי מראשית הספר.
אולי כאן לא מיותר לציין כי דנטה עצמו, מושא התעללותו הספרותית של בראון, ייחד בתיאור התופת שלו מקום עבור אלה שמבצעים מעשי אלימות כלפי האמנות… נאחל בהצלחה לדן בראון.
ד"ר ליאון יעקובוביץ'-עפרון הוא מומחה לכתבי דנטה, המלמד את הקורס 'מבוא לתולדות המערב והמזרח התיכון' בחוג ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם