הארי פוטר ותורת המוסר הפמיניסטית
גברים בעלי תודעה שיתופית, נשים נבונות ואמיצות: סדרת הפנטזיה של ג'יי קיי רולינג מציעה מבט מוסרי המזכיר תיאוריות פמיניסטיות שונות, ומגדירה מחדש את הגברי והנשי – ואת דמות הגיבור
החדר האינטימי שלי: כמה הרהורים לכבוד 88 שנים ל'חדר משלך' מאת וירג'יניה וולף
המסה 'חדר משלך' שראתה אור לראשונה ב-1929 הפכה מאז לטקסט מכונן לא רק בהגות הפמיניסטית, אלא גם במחשבה על כתיבה בכלל. כמי שאוחזת בעצמה בעט סופרות, אני מכירה על בשרי, לצערי, את כל מנגנוני הדחיקה לשוליים שהן מנת חלקן של סופרות שמבקשות – שמו שמיים – לזכות בהכרה על כתיבתן ולא פחות חשוב – להתפרנס ממנה, במקום לכתוב כמה זוטות למגירה.
וירג'יניה וולף היתה, אולי, מי שניסחה באופן התמציתי והמדויק ביותר את הפרובלמטיקה של הכתיבה הנשית: פיצול התודעה. "לרגע אחד את מרגישה כיורשת טבעית של התרבות הזאת, וברגע הבא את נמצאת מחוצה לה, מנוכרת וביקורתית" – היא כותבת ב'חדר משלך' ומתייחסת לעמידתה של האישה הסופרת, באין מסורת ספרותית נשית להיאחז בה, בודדה מול קאנון גברי. לאורך המסה היא מונה כל כך הרבה כוחות – כלכליים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים – שחוברים יחד כדי להפקיע מנשים את אותו "חדר משלך"; מרחב פרטי, נקי מהפרעות, וגם, חשוב לא פחות, כזה שמניב הכנסה קבועה – שיאפשרו לנשים לכתוב באופן מקצועי. ובכל זאת, "חדר משלך" אינה קינה על גורלה המר של האישה הכותבת. זהו אינו חיבור טראגי או פסימי. למעשה, וולף קובעת במסה הזו שדווקא אישה היא זו שעתידה לשנות את צורתו של הרומאן במאה העשרים.
ואכן, עלייתו של המודרניזם בספרות, שוולף עצמה היתה ממובילותיו, סייעה לנבואתה להתגשם. הטכניקות הספרותיות של זרם התודעה והמונולוג הפנימי אפשרו את עלייתן של דרכי כתיבה חדשות בפרוזה שהיו מותאמות לאורח חייהן של נשים, ששהו במשך שעות ארוכות בספרה הביתית, ולא הרבו לבוא במגע עם העולם החיצון. גם המעבר לכתיבה לא-ריאליסטית, בעלת רוחב-יריעה מצומצם יחסית, הגבירה את גישתן של נשים לכתיבה, ואפשרה להן להתנסות גם בפרוזה שנחשבה לז'אנר "גברי" יחסית לשירה ובפרט לשירה הלירית. וולף עצמה מציינת במסתה כי "ספרי נשים צריכים אולי להיות קצרים יותר, מרוכזים יותר מאלה של הגברים, בנויים כך שלא ידרשו שעות ארוכות של עבודה רצופה ללא הפרעות. כי הפרעות יהיו תמיד".
ועם זאת, חזונה בדבר שינוי צורת הרומאן היה מרחיק לכת יותר מכך.
צורת הכתיבה החדשה שאליה נשאה וולף את עיניה היתה מה שהיא כינתה: "כתיבה דו-מינית". "המשפט הראשון שאכתוב להרצאה" היא כותבת בסוף מסתה "יזהיר מפני סכנה קטלנית לכל מי שכותב- הסכנה של הזדהות גמורה עם היותו גבר או אישה באופן חד משמעי; הסופרת חייבת להיות אשה-גבר והסופר חייב להיות גבר-אישה". מסקנתה של וולף עשויה להיראות מפתיעה בהתחשב בטענות שהיא מעלה בחלקה הראשון של המסה; אלה הנוגעות לניכורה של הכותבת מן המסורת הספרותית הגברית ולצורך להבין בכלים נפרדים את התנאים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שבהם נוצרה – ובעיקר, לא נוצרה – כתיבה נשית. ואכן, מושג ה"כתיבה הדו-מינית" של וולף זכה לאורך השנים שחלפו מאז פרסומה של המסה לפרשנויות רבות וסותרות; חלקן התייחסו לאלמנט הגמישות והנזילות שצריך להיות קיים בכתיבה בכלל, חלקן לריבוי הקולות והזהויות שצריך לעלות מתוכה, חלקן לזהותה המינית המעורפלת של וולף עצמה.
אני, באופן אישי, מאמינה שלמושג הכתיבה הדו-מינית של וולף יש קשר, בראש ובראשונה, לתפישתה את מעשה הכתיבה כאקט של התכתבות, של דיאלוג עם העבר, עם המסורת, עם הקאנון – רעיון שרווח במודרניזם שהיא היתה ממובילותיו. וולף, כמו ת.ס אליוט וכמו מודרניסטים רבים אחרים, האמינה שכתיבה אינה צומחת מתוך חלל ריק, ש"מקוריות" בכתיבה אינה בהכרח ערך עליון וכי הכותב/ת אינם יכולים להתנתק מן המסורת הספרותית שבתוכה הם פועלים. ובהקשר המגדרי, על מנת שהסופרת תצליח לנהל דיאלוג עם האספקטים ה"גבריים" שבתוכה, דומה כי עליה להיות מסוגלת, בראש ובראשונה, לנהל דיאלוג עם המסורות הספרותיות הגבריות שמקיפות אותה ושמטביעות את חותמן היצירתי עליה. אלא שכאן אנו חוזרים שוב לפרדוקס הנצחי: כיצד עשויות נשים לנהל דיאלוג עם מסורת ספרותית המוקיעה אותן מתוכה? נדמה לי שהתשובה קשורה באפשרות לקרוא מחדש את הקאנון, את העבר הספרותי; לגלות בו פרשנויות חדשות, להביט בו דרך עיניים אחרות, גמישות יותר מבחינה מגדרית, כאלה שיאפשרו לה – ולנו –למצוא את עצמנו בתוך הקאנון ובסופו של דבר לכתוב את עצמנו לתוכו וכך לחלץ גם אותו, גם את עצמנו – מן הסד המגדרי בו היינו נתונים.
ד"ר תמר מרין היא סופרת, חוקרת ספרות ומלמדת בתוכנית ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם.
בתמונת הכותרת, וירג'יניה וולף, צילום, 1927
מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
