פינת היום לפני – והפעם: נחתם הסכם ויצמן–פייסל

כוונות שלום הדדיות

אחרי מלחמת העולם הראשונה ובעקבות המרד בעולם הערבי, חלמו הערבים להקים את "סוריה הגדולה" – מדינה ריבונית אחת על פני השטח שבו נמצאות היום סוריה, לבנון, ירדן וישראל. התנועה הציונית לא שללה מן היסוד את הקמת מדינה זו; היא זיהתה את הכוח הרב של הערבים, ובאה בכוונות שלום שהיו הדדיות: שנה טרם חתימת ההסכם, במרץ 1918, פרסם עיתונו הרשמי של המלך חוסיין הצהרה, ולפיה הערבים מביעים נכונות לקבל את היהודים בארץ ישראל. מספר חודשים לאחר מכן, ב-4 ביוני 1918, נפגשו בעקבה חיים ויצמן, נשיא הפדרציה הציונית באנגליה ונציג התנועה הציונית, והאמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חג'אז, שייצג את הממלכה החג'אזית. הייתה זו פגישה מוצלחת שהובילה לפגישות נוספות, ובעקבותיה כתב ויצמן כי פייסל הוא "הערבי הלאומי האמיתי הראשון שפגשתי".

הנספח של הרגע האחרון

בעקבות הפגישות המוצלחות נפגשו השניים בינואר 1919 במלון קרלטון שבלונדון, הפעם כדי לחתום על הסכם משותף. על ההסכם חתם פייסל ללא התייעצות עם יועציו, והוא כלל כמה סעיפים מרכזיים: נקבע כי היחסים העתידיים בין המדינה הערבית לבין היהודים בפלשתינה יושתתו על הבנה הדדית ושיתוף פעולה, תוך הבטחה של חופש דת בפלשתינה. כמו כן הערבים יכירו בהצהרת בלפור, ויעודדו הגירה יהודית לפלשתינה במהירות ובכמויות גדולות. עם זאת, בהסכם לא הוזכרה מדינה יהודית – אלא הכרה ערבית בציונות. עוד נאמר בהסכם, כי המוסלמים יוכלו לשמור על המקומות הקדושים להם ויתאפשר להם חופש דת מלא, הבריטים ישמשו בוררים בין הצדדים במקרים של חילוקי דעות, וכן יתקיים שיתוף פעולה בכל הנוגע לפיתוח כלכלי ולמיצוי הפוטנציאל של פלשתינה והמדינה הערבית העתידית. ברגע האחרון צירף פייסל נספח להסכם בכתב ידו, לפיו ההסכם יהיה בתוקף אך ורק אם הבריטים ימלאו את דרישות הערבים לעצמאות בפלשתינה, ואם לא – ההסכם יבוטל.

כישלון ההסכם

כעבור מספר חודשים בלבד נאלצו הערבים לגנוז את חלום "סוריה הגדולה", שכן הוא לא עלה בקנה אחד עם האינטרסים של צרפת ובריטניה. פייסל, שהיה נתון במלכוד, החל להתנער מההסכם. בעקבות הדחתו של מתפקידו כמלך הממלכה הערבית של סוריה ומינויו למלך עיראק, איבד ההסכם מחשיבותו לחלוטין.