פינת היום לפני – והפעם: מרטין בובר נפטר

האיש, המעשה והמעשיות

בובר נולד באוסטריה בשנת 1878 וגדל אצל סבו וסבתו באחוזה ליד העיר לבוב אחרי שנישואי הוריו התפרקו. הוא התחנך, בסיועם של מורים פרטיים, על ברכיו של סבו, שהיה תלמיד חכם, אוטודידקט שהקפיד על המצוות ועל ההלכה קלה כבחמורה. כבר מגיל צעיר לא התחבר בובר להלכה, ובטקס בר המצווה שלו, בדרשה, בחר לפרש פואמה של שילר במקום טקסט מסורתי מקובל. למעשה, בתוך שנה מבר המצווה שלו הוא הפסיק להניח תפילין ולקיים את ההלכה. כשהיה בן 18 הלך ללמוד באוניברסיטה של וינה ולמד מגוון נושאים: לימודים קלאסיים, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תיאטרון, ספרות, כלכלה ופסיכיאטריה, והתחיל להתעניין יותר ויותר במיסטיקה דתית.

בשנת 1904 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו וגם גילה את כתביו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות. בובר בן ה-26 נכבש מייד על ידי "הנשמה החסידית" ובמהלך השנים שלאחר מכן תרגם לגרמנית ופרסם סיפורי עם חסידיים שנשמרו במקור ביידיש. באותם שנים גם פגש את בנימין זאב הרצל, וצבר מקום והשפעה גם בתנועה הציונית. אלא שבובר ביכר את הציונות הרוחנית של אחד העם על פני זו המעשית של הרצל.

אמונה היא מערכת יחסים

בובר שב אל העיסוק ביהדות מתוך המקורות הראשונים של החסידות – כתביהם של הבעל שם טוב ור' נחמן מברסלב. החידוש המהפכני שמצא בחסידות היה לשמוע את הקול המיסטי מתוך היום יום , מיסטיקה שלא מבקשת לחרוג מהעולם אלא לפנות אליו. המפגש השני שלו היה עם המקרא, שבו מצא יסודות על זמניים: טקסט מיתי שפונה ליסוד האנושי באשר הוא, ודורש ממנו לפרש את הטקסט ולהתייצב מולו בכל פעם מחדש.

במאמרו "שתי דרכים באמונה" מציע בובר מציע אמונה אחרת. זוהי נקודת מפנה במחשבה הקיומית – לדבר על אמונה כמערכת יחסים ולא כאובייקט, אמונה שלא קשורה לאישור של טענה ("אמונה ש") אלא אמונה ("אמונה ב") שמשמעותה מערכת יחסים: לבטוח במשהו או במישהו מתוך נכונות לפעול באי ודאות.

לאומיות יהודית ללא מדינה

בובר ראה בלאום יחידה אורגנית טבעית הנושאת תרבות ייחודית, שמקומה הטבעי הוא בארץ ישראל. כך, תוכל להתקיים שיבה רוחנית לחיים יהודיים מלאים שלא יתבססו על הלכה אלא על דתיות ספונטנית ששואבת מפרשנות עכשווית של המקרא. לדידו הסכנה הגדולה בלאומיות הייתה הפיכתה ללאומנות ששוללת את זכות קיומו של האחר. הוא התנגד לציונות המעשית של הרצל והיה מעוניין בשיבה לאומית לארץ אבל לא במדינה. כשהגיע בובר לארץ בעודו חבר ב"ברית שלום", בשנת 1938, נקט עמדה של דו-לאומיות: לדידו, מימוש הזכות של העם היהודי על הארץ אפשרי רק אם תתקיים דו-לאומיות עם הערבים באותו חבל ארץ.

הפילוסופיה הדיאלוגית: מפגש עם האלוהים

בובר מבסס את יחסו להומניזם העברי באמצעות הפילוסופיה הדיאלוגית. הוא מדבר על אופני יחס שונים אצל האדם – "אני והלז" מול "אני ואתה", כשהראשון מתייחס אל האחר כאל משאב ואמצעי למימוש אינטרסים, ובשני הזולת הוא לא אובייקט למימוש צרכים אלא מפגש בלתי אמצעי עם האחר ועם כוליותו. בובר ראה בהלכה מה שמעקר את האפשרות של מפגש אנושי, בעוד היחס הדתי לאל לעולם יהיה יחס של "אני–אתה" שאי אפשר לתאר אותו במונחים קטגוריים, אלא כמפגש חי מחולל תנועה. ולכן המקרא הוא לא מסירה של הוראות אלא מפגש נצחי עם הוויה שהיא תמיד אתה, וכשהאדם נפתח אליה נוצרת התגלות – פנייה אישית של האל אל האדם.

"פאן פאקט"

ידוע על בובר שהוא אהב שוקולד ושתמיד היה אפשר למצוא במגירה אצלו דברי מתיקה. אם הוא חלק אותם זו כבר שאלה אחרת…