"מלכוד 22" לג'וזף הלר: מאמר לקראת יום-שנה כפול

לרגל יום השנה ה-59 לD-Day (ה-6 ביוני), ויום הולדתו ה-90 (!) של ג'וזף הלר, להלן מאמר קצר על הלר וספרו "מלכוד 22", אחד מהספרים החשובים והפופולרים שנכתבו בעקבות מלחמת העולם השנייה. 

אמרתי לו, "ג'ו, איך גורמת לך להרגיש העובדה, שהמארח שלנו שבביתו אנו נמצאים, הרוויח רק אתמול יותר מסך כל התמלוגים שהרוויח ספרך 'מלכוד 22'  במשך כל היסטורית קיומו?"

הלר פשוט אמר: "בכל זאת, יש לי משהו שלמארח שלנו לעולם לא יהיה".

שאלתי אותו, "מה על פני האדמה יכול להיות הדבר הזה, ג'ו?"

והלר ענה "הידיעה שיש לי מספיק".

— קורט וונגוט

בניגוד לטקסאני, ש"היה טוב לב, נדיב וחביב כל כך, שתוך שלושה ימים אף אחד לא סבל אותו", ג'וזף הלר נודע כאדם עוקצני שבכל זאת רבים ביקשו את קרבתו. הוא נולד לפני קרוב ל90 שנה, למשפחת מהגרים יהודית ענייה בברוקלין. בגיל 19 התגייס לחיל האויר האמריקאי וטס כ60 משימות במהלך מלחמת העולם השניה. שירותו כמטילן במפציץ B-52 בחזיתות צפון אפריקה ואיטליה השפיעו רבות על כתיבתו, כשיצירתו מלכוד 22 עוסקת בחוויות המטורפות שעבר במהלך שירותו. ואולי המציאות אליה נקלע היתה נורמטיבית בעליל והיא רק מתוארת כהזויה בשל נקודת מבטו הלא שפויה של הכותב? אין ספק שמדובר במלכוד.

מלכוד 22, כמו רוב ספריו של ג'וזף הלר, הוא ספר שקהל קוראיו דיכוטומי בצורה מובהקת: או שניסו לצלוח ללא הועיל את שני העמודים הראשונים, או שלא עלה בידם להניחו מידם עד לעמוד האחרון. רבות דובר על הסוריאליזם של הלר, זה שהקנה לו את פרסומו הרב ביצירתו המדוברת כמו באחרות דוגמת "זמן סגירה" ו"אלוהים יודע". בכל הנוגע לספר זה, נראה כי אין אדם שהוריד (או העלה, תלוי בהשקפה) את אמנות המלחמה לאבסורד נמוך יותר.

אני זוכר היטב כיצד הרגשתי בזמן קריאתי את המשפט הראשון בספר בעל הכריכה המוזרה שהתגלגל לידי. "בפעם הראשונה בה ראה יוסריאן את הכומר הצבאי, הוא התאהב בו עד טירוף". טוב, חשבתי לעצמי. אם כך נפתח הספר, מה לעזאזל צפוי בהמשך? ואכן למשפט הפתיחה התברר כהמחאה בעלת כיסוי רב ערך.

הלר מתגלה כאמן אי ההגיון. בדומה לרבי-אמנים אחרים בתחום זה, דוגמת לואיס קרול (עליסה בארץ הפלאות המראה) או ירוסלב האשק (החייל האמיץ שווייק), האבסורד אינו נבנה רק לאורך עלילה המתמשכת, אלא מתגלה גם במיקרו הזעיר של המשפטים עצמם. חוליות נונסנס קטנות היוצרות  בסופו של דבר תיאטרון אבסורד המקיף במה עצומת מימדים בדמות שדות הקטל האוויריים של מלחמת העולם השניה. מאפיינים אלו בכתיבתו של הלר חובטים בתודעתו של הקורא ללא הרף ואינם מאפשרים ולו רגע אחד של הגיון או קוהרנטיות לאורך קריאתו.

למשל, קצין מטבח המנהל סינדיקט יבוא-יצוא מסועף לסחורות יקרות ערך המשונעות באמצעות מפציצים כבדים. צ'יף אינדיאני שנמלט אל הצבא משום שבכל מקום בו התיישב התגלה נפט ושבטו גורש מהאזור. קצין אחר שהרשעתו היתה ודאית רק שצריך היה למצא נגדו אישום כלשהו וקצין בדרגת מייג'ור שלא ניתן להעלותו או להורידו בדרגה, משום ששמו הרשמי הוא "מייג'ור – מייג'ור". אכן, אם בסרטים לא מעטים של וודי אלן נראות כל הדמויות כאילו הן משחקות את דמותו הנוירוטית של אלן, נראה כי הדמויות שבחר לעצמו הלר היו מאובחנות בימינו כולן כבעלות "אישיות גבולית" לחומרה ונשלחות היישר לבית האח הגדול.

הפריצה שעשה הספר, שיצא בשנת 1961, הביעה ככל הנראה את המעבר שעשתה החברה האמריקאית ממלחמת העולם הצודקת בעיניה, עבור דרך מלחמת קוריאה המפוקפקת וכלה  בוייטנאם המיותרת בעיני רבים מאזרחיה. הקלות הבלתי נסבלת של המוות הצבאי למען העם והדגל אולי לא יכול היה להתקבל בימי המלחמה בנאצים, המלחמה בקומוניזם נראתה צודקת הרבה פחות. הטענה שטוען ההאשמאי האיטלקי הזקן באזני הטייס האמריקאי הפטריוט, כי האימפריה האמריקאית חלשה מהקרפדה משום שאמריקה תחזיק לכל היותר 500 שנה בעוד הקרפדה קיימת כך וכך מליוני שנים, אולי לא יכולה היתה להתקבל ב1942, מיד לאחר הפצצת פרל הרבור. בימי הזהר של אלביס, הדברים נראו קצת אחרת.

הלר הוציא ספרים נוספים שחלקם הצליח יותר וחלקם פחות. הבולט בהם הוא אלוהים יודע הדן בסיפור המקראי תוך פרשנות אקסצנטרית לחלוטין. בכוונה איני מציין את הפרשנות כ"הזויה" משום שכדוקטורנט בחוג למקרא, אני מבין כמה רבה בקיאותו של הלר בטקסט. בקיאות העולה בהרבה על רוב הפרשנים המוכרים לי, מסורתיים ובקורתיים כאחד, כזו השופכת אור חדש על הבנת כמה וכמה אירועים תנ"כיים שטרם הובהרו לי עד אז.

בכל זאת, אף לא אחת מיצירות אלו הגיעו לרמתה הספרותית והפופולרית של מלכוד 22. אף הלר התייחס לעניין זה, משנשאל כיצד לא עלה בידו להתעלות על יצירתו הראשונה באף אחד מהספרים שכתב. על כך השיב הלר: "לא רק אני לא הצלחתי. אף אחד אחר לא הצליח".