מדינה בתוך מדינה: קורס 'אתגרים בחברה הישראלית' מגיע לדרום תל אביב

החורף רק מתחיל לטפטף, ובכביש 1 נוסע אוטובוס גדוש בסטודנטים סקרנים שנכונים להסתכל לאתגרים החברתיים בעיניים ולשאול שאלות. הסטודנטים האלה לומדים בקורס "אתגרים בחברה הישראלית" במסגרת תוכנית המצטיינים של המרכז האקדמי שלם, והפעם הם עושים את דרכם לדרום תל אביב. הם מגיעים ליום שכזה מוכנים לשמוע דעות מנוגדות על האזור המכונה "מדינה בתוך מדינה" או "העיר השחורה בתוך העיר הלבנה", אף על פי שמטבעו הנושא טעון מתחים ומוליד גישות שונות.

על חשיבות הניואנסים ולימבו ההגנה הקבוצתית

קצת לפני שהאוטובוס יצא לדרכו, הרצה לסטודנטים עו"ד ז'אן־מארק לילינג, המתמחה בזכויות אדם והמנכ"ל לשעבר של CIMI – המרכז להגירה בינלאומית ולקליטה, והיום עובד כאנליסט בקרן הון סיכון.

בהרצאתו הדגיש עו"ד לילינג את הניואנסים של המושגים שאותם הסטודנטים עומדים לשמוע היום מכל כיוון. הוא הצביע על הבדל המשמעויות הקריטי בין "פליטים", "מבקשי מקלט" ו"מהגרי עבודה", ובין אנשים שנטשו את מקום הולדתם בגלל הצורך הקיומי בפרנסה. הוא הסביר שחלק גדול מהמורכבות בדרום תל אביב נוצר כי מדינת ישראל נמנעה מלהכריע בסוגיה.

בהרצאתו הדגיש עו"ד לילינג את ההבדל הקריטי בין פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה.

עוד עניין חשוב שכדאי לדעת לפני שמגיעים לדרום תל אביב הוא מושג ההגנה הקבוצתית. זהו מעמד שהעניקה מדינת ישראל לרבים ממבקשי המקלט שמגיעים ממדינות מסוימות: מצד אחד מחשיבים אותם כ'מעוכבי גירוש', ולא כפליטים או מסתננים, אבל מהצד האחר נוהגים בהם כקבוצה ולא כפרטים, ולפיכך כל בקשה אישית למקלט או להכרה בפליטות מעוכבת באופן אוטומטי. בשל מדיניות זו של משרד הפנים, יש אוכלוסיות שלמות של אנשים בישראל שהמדינה השלימה עם נוכחותם, אך באופן רשמי נאסר עליהם לעבוד, והם אינם זכאים לשירותי בריאות ורווחה. למעשה, קדמה לסיור ולהרצאתו של עו"ד לילינג הרצאה נוספת לסיור מאת תומר מוסקוביץ', מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה. הוא הציג לפני הסטודנטים את הדילמות של מדינת ישראל בסוגיה ופירט כיצד מדינות אחרות בעולם נוהגות בסוגיות דומות. וכך, עם סימני שאלה רבים יותר מסימני קריאה, התחיל הסיור.

התחנה ראשונה: ילדים חסרי מעמד

בין כבישים צרים ובניינים גבוהים שוכן קמפוס ביאליק־רוגוזין. כשנכנסים ניתן להבחין בדגלים של יותר מ־50 מדינות מתנוססים בחצר. דגל מכל מדינה שממנה הגיע תלמיד. בחינת "דע מאין באת והיכן אתה נמצא".

אפשר לומר שזהו בית ספר לכיתות א' עד י"ב, אך המצב במקום מורכב הרבה יותר. בקמפוס לומדים כ־1800 תלמידים שהם ילדים של מהגרי עבודה. ילדים חסרי מעמד אזרחי, שעבורם בית הספר הוא המקום הבטוח שלהם. למצבם כנטולי מעמד אזרחי יש השלכות הרות גורל, כמו צורך בביטוח רפואי פרטי, דבר שאין ביכולתם לשלם. מסיבה זאת ועוד רבות אחרות הקמפוס הוא הרבה יותר מבית ספר. זה המקום שבו הם יכולים להיות בטוחים שהם יקבלו אוכל ותמיכה אישית. מאיפה המימון אתם שואלים? מתרומות, ומתקציב עיריית תל אביב.

"מה שחשוב לי בביקורים כאלה", מסביר ג'לאל טוחי, מנהל הקמפוס, "זה לשנות את התפיסה הציבורית: תבינו שהילדים האלה הם ישראלים. מי מהם שיכול – מתגייס לצה"ל, ולא פעם השפה היחידה שאותה הם מכירים היא דווקא עברית".

בתגובה לשאלות הסטודנטים נחשף ייחודו של בית הספר ושל הצוות המוביל אותו. מדובר בצוות שלא מתפשר על הדרישות מתלמידיו רק כי המציאות שבה הם חיים קשה, צוות שיימצא את הדרכים החינוכיות והיצירתיות ללמד, ולא יאפשר לתלמידים לוותר לעצמם. כל זאת, מבלי לשכוח את המורשת שממנה הם הגיעו.

"יש לי כמה זהויות. עברתי ישראליזציה"

"מי יודע משהו על סודאן?" פתח אוסמעין ברקה את המפגש השני של הסטודנטים בדרום העיר. ברקה נולד בדרפור, והוא שיתף את הסטודנטים במסע המילוט שעבר כדי להגיע לישראל, ובדברים הרבים שלקח בהם חלק מאז שהגיע לישראל: תואר ראשון ושני באוניברסיטת רייכמן בעזרת מלגה, והקמת ארגון המסייע לסטודנטים אפריקאים בישראל. היום ברקה עובד כמנהל תוכנית קורס תכנות בארגון היזמות "פרזידנט" בתוכנית ההאצה Made in Tel Aviv שמטרתה להנגיש את עולם היזמות לשכונות מוחלשות.

אוסמעין ברקה. אני רוצה לבנות גשר תרבותי בין אפריקה לישראל

יד התרוממה בקהל וברקה נשאל "מה הייתה נקודת המפנה שלך? האם אתה חושב שכדאי להיטמע או לא?" בקרה השיב: "יש לי כמה זהויות. עברתי ישראליזציה אבל אני לא מתכוון להישאר כאן לנצח. אני רוצה לבנות גשר תרבותי בין אפריקה לישראל. אני מאמין בחזון של הרצל – אם תרצו אין זו אגדה".

תושבים בגינת לוינסקי: "אנחנו מרגישים מיעוט אתני בבית שלנו"

המפגשים בסיור מתקיימים בחללים המעטים בשכונות דרום תל אביב שיכולים להכיל מעל ל־30 אנשים. השיחה הבאה התקיימה בבית הכנסת "שבת אחים" של יוצאי סוריה, שנמצא בליבה של גינת לוינסקי, ששמה המפוקפק הולך לפניה כמוקד לדרי רחוב ולעסקאות מפוקפקות. זאת התפאורה שבה הסטודנטים שוחחו עם אנשים בעלי אג'נדה שונה לחלוטין ממה ששמעו עד כה: שפי פז, ממובילות המאבק נגד שהותם של המהגרים הזרים בשכונות דרום תל אביב, ועו"ד אביעד יששכר שתומך גם הוא באותו מאבק.

המפגשים בסיור מתקיימים בחללים המעטים בשכונות דרום תל אביב שיכולים להכיל מעל ל־30 אנשים

שניהם הציגו את עצמם כתושבי השכונות בדרום תל אביב וכמצביעי שמאל לשעבר. הם סיפרו שאחרי גל ההגירה הגדול השכונה התהפכה ואין למי לפנות: "כל הבעיות של מוסר, חינוך ויחס למוסדות מתנגשות ביתר שאת בתוך שכונה אחת, זאת תאונה בלתי נמנעת – כמו סירה שפוגשת קרחון". השיחה הייתה טעונה והסטודנטים לא התפשרו ושאלו שאלות: "למה אתם חושבים שהפתרון הוא גירוש ולא פתרון משותף? בסוף נראה שכולם משלמים את המחיר" שאלה אחת הסטודנטיות, ושפי השיבה: "ניסינו לעשות את זה בעתירת נוהל גדרה־חדרה [פיזור מבקשי המקלט בכל הארץ ולא רק בריכוז גבוה בדרום תל אביב (המערכת)] אך עלתה התנגדות מתוקף חופש התנועה והביטחון האישי. כרגע יש עוינות מוחלטת בין תושבי השכונות ובין הפליטים. בסוף מי שמקבל יחס טוב מעיריית תל אביב הם הפליטים, ואנחנו אלה שמרגישים כמיעוט אתני בבית שלנו".

ממש כמו שהבטיח בהרצאת הפתיחה שלו עו"ד לילינג, כל הזמן צפה ועולה שאלת ההגדרות והמושגים. דוגמה לכך היה אפשר לראות כשסטודנט שאל אם הבעיה המטרידה את תושבי השכונות היא בעיית הפשיעה של הפליטים, ונענה על ידי שפי ש"לא מדובר בפליטים אלא במסתננים". עו"ד יששכר הוסיף כי "הפשיעה היא רק חלק קטן, היום זו פשיעה ומי יודע מה יהיה מחר". "הבעיה היא זלזול בחוק" אמרה שפי, והפתרון שהציעה הוא עידוד יציאה מרצון בשיטת המקל והגזר, אך הוסיפה כי "כל פתרון מתאים לאותו רגע, יכול להיות שמחר יתאים פתרון אחר". המסר שלה לסטודנטים בסיום המפגש: "אנא, במהלך כל הסיור היום נסו לשמור על ראש פתוח".

שפי פז ועו"ד אביעד יששכר. אנחנו מרגישים מיעוט אתני בבית שלנו

הפתרון: סולידריות בין אוכלוסיות מוחלשות

בתום השיחה הסוערת יצאו הסטודנטים אל הרחובות הצרים בדרכם אל המפגש הבא, עם מירי ברברו־אלקיים, מנהלת מסיל"ה – מרכז סיוע מטעם עיריית תל אביב ומשרד הרווחה, שמטפל במבקשי מקלט ובחסרי מעמד ומסייע ליותר מ 10,000 ילדים והורים בשנה.

ברברו־אלקיים הבהירה שסוגיית מבקשי המקלט שייכת לכל מדינת ישראל ולא רק לדרום תל אביב. "זו העיר עם הכי הרבה פערים, שני עולמות שלא מדברים ביניהם, זו סוגיה שכל אזרח במדינה צריך לתת עליה את הדעת". היא סיפרה על פעילות המרכז בשנים האחרונות ועל הכסף שהצליחו לגייס למען אלו הזקוקים לו בתקופת הקורונה.

משם המשיכו הסטודנטים לבית "אחותי" לשיחה עם שולה קשת, תושבת דרום תל אביב וחברה באופוזיציה של מועצת העיר. בזמן שהסטודנטים קלטו לקרבם מאפים טריים מהמאפייה השכנה הסבירה שולה: "אני מזמינה אתכם להסתכל על הסוגיה כעל ביטוי של תופעת החצרות האחוריות. זו תופעה רחבה של גזענות שבה אנשי השמאל הלבן מנצלים אוכלוסיות חלשות יותר וגורמים להן להיאבק זה בזה בשביל פירורים".

שולה קשת. אחד הדברים שחשובים לנו ב'אחותי' זה ליצור שיתופי פעולה בין אוכלוסיות מוחלשות.

קשת טענה כי העזרה צריכה לבוא מתוך הקהילה ולא כתרגיל תרומות יח"צני. "הכתירו קיצוניים כדי לייצג לכאורה את תושבי השכונות" היא אמרה, והוסיפה שתושבי דרום תל אביב דווקא מתנגדים לגירושם של מבקשי המקלט וסיפרה כיצד הם הצליחו למנוע את גירוש חלק ממבקשי המקלט באמצעות קמפיין של תושבים ותושבות שדיברו בעד הפליטים. לדבריה "הפשיעה נובעת הרבה פעמים מהצורך הבסיסי לשרוד" והיא סבורה שהבעיה בדרום תל אביב היא המדיניות. הפתרון הוא לראות דווקא את האינטרסים המשותפים, ולאפשר למבקשי המקלט להתפרנס ולתת להם זכויות.

היא סיכמה את השיחה בערכים שמובילים את ארגון "אחותי" שהיא פועלת בו, תנועה פמיניסטית־מזרחית הפועלת עם נשים ולמענן: "אחד הדברים שחשובים לנו ב'אחותי' זה ליצור שיתופי פעולה בין אוכלוסיות מוחלשות, אנחנו מחפשות סולידריות".

סיכום: הלוואי שהדברים היו פשוטים יותר

היום נחתם בפאנל אינטימי עם עוד שני אנשים מעניינים: מלאת, מבקשת מקלט מאריתראה שלומדת היום לתואר הראשון בתקשורת באוניברסיטת רייכמן, ועם יונאס, פליט שזכה למעמד זה ממש לפני שבועות מספר. שניהם סיפרו לסטודנטים על הדרך הקשה שעברו כדי להגיע לארץ, על המלחמה בצו הגירוש ועל האתגר להצליח ללמוד ולהתקדם. מלאת סיפרה שהיא בחרה ללמוד תקשורת כדי להיות קוֹל עבור הקהילה שלה: "אנחנו פה באופן זמני. ולמרות שאנחנו גדלנו עם ישראלים ואנחנו מעורים בתרבות אני לא רוצה שמדינת ישראל תיתן לי תעודת זהות. אני בסך הכול רוצה לחיות פה חיים נאותים, לתפוס מחסה עד יעבור זעם במדינה שבה נולדתי." היא סיימה בהבעת תקווה ש"הלוואי שהדברים יהיו הרבה יותר פשוטים".

את הפאנל ואת היום כולו סיכם עו"ד לילינג, והציע לסטודנטים לראות את הדעות השונות ששמעו במהלך היום דרך זווית אופטימית: "פגשנו לא מעט אנשים שהנושא בוער בהם, אבל כולם חושבים על טובת המדינה" הוא השמיע את השיר "ממצרים" של עלמה זוהר והדגיש – יציאת מצרים היא לא רק היסטוריה. היא מתרחשת שוב ושוב, והשאלה האמיתית היא מי אנחנו שואפים להיות ואיך אנחנו עושים את זה. מזמזמים את השיר ומוצפים בשאלות חדשות ללא מענה – עלו הסטודנטים על האוטובוס שיחזיר אותם לירושלים.