חדשות
אנשים בכחול נשענים על הברזלים
איור: צור אדרי

לבד זה לגמרי חופשי?

היחס המדעי לאוננות גברית לאורך השנים

11 במאי 2020   |  מאת: נ.מ.

בתרבות הליברלית בימינו ולאחר המהפכה המינית, מקובל כי אוננות היא בריאה או לכל הפחות בלתי מזיקה: מחקרים רבים מעידים על תרומתה לבריאות ומרבית מדורי הבריאות בעיתונות ובאינטרנט יתהדרו במספר כתבות העוסקות בכך. אולם מצב זה הוא חדש מאוד וניצניו בשנות הארבעים של המאה העשרים, לאחר שבמאות השנים שלפני כן נתפסה האוננות כמסוכנת לבריאות הפיזית והנפשית וכמקור למגוון מחלות. ניתן להבין את התפתחות והשתנות השיח הרפואי בנוגע לאוננות גברית דרך סקירה של התופעה בחברה האנגלית, החל מהמאה השבע־עשרה ועד ימינו. דוגמה זו מייצגת מיקרוקוסמוס של מערב אירופה ומשקפת את השפעתה על התרבות המקומית.

 

עשה זאת בעצמך

הרפואה הגלנית היא רפואה שפיתח קלאודיוס גלנוס בהשפעת כתבי היפוקרטס סביב המאה השנייה לפני הספירה, ותפיסות רבות ממנה שלטו עד תחילת המאה השבע־עשרה. בין השאר שלטה ברפואה זו תפיסת 'ארבעת הליחות', לפיה ישנן ארבע ליחות בגוף האדם, כאשר מחלה מופיעה כתגובה לחוסר איזון בליחות אלו.[1] חוקרים מסוימים מצביעים על גישה 'חילונית' ברפואה הגלנית, המתייחסת ליכולות ולידע של המטפל ופחות מתבססת על אמונה דתית.[2] גלנוס ראה בהצטברות של זרע סכנה לערעור האיזון בין הליחות בגוף. בהתאם לכך שפיכת זרע, גם באמצעות אוננות, מונעת מהזרע להצטבר בצינור השופכה[3], ולכן הוא החשיבה למועילה ונחוצה.[4] עד שנת 1700 תפיסה זו הייתה רווחת[5], גם אם ניתן למצוא לה חריגות כבר מאמצע המאה השש־עשרה, אך אלה היו טקסטים בודדים שלא היה בהם כדי לערער על התפיסה הרפואית השלטת.

 

ספרים רבותי, ספרים

בראשית המאה השמונה־עשרה התרחבה הספרות בנושא. ג'ון מרטן, איש רפואה לונדוני שהתמחה במחלות מין, כתב בספרו על מגוון מחלות, ביניהן פימוסיס, פרפימוסיס וזיבה, שעלולות לכאורה להיגרם בעקבות אוננות, כמו גם הסכנה שיווצר נוזל זרע דליל. הוא הוסיף תיאור מאיים על חוסר ההתפתחות של המאונן, שנשאר חלש וילדי ולא מסוגל לקיים יחסים במסגרת הנישואין.[6] כתביו של מרטן היוו בסיס לכתבים בנושא במאתיים השנים שלאחר פרסומם.[7]

ב־1716 פורסם הספר הראשון שעסק בנושא באופן מקיף והפך לבסיס לספרות בתחום – Onania: Or the Heinous Sin of Self Pollution שנכתב בידי מחבר אנונימי. הוא עסק ברובו בגינוי המעשה על בסיס דתי, ורק חלק מינורי בו הפנה ביקורת מן ההיבט הפיזיולוגי.[8] הספר לא הכיל מידע רב חדש במהדורותיו הראשונות, ורובו נסמך על כתביו של מרטן.[9] יחד עם הספר שווקו גם גלולות שהובטחו כמרפא הבטוח ביותר לבעיית האוננות.[10] חשוב לציין שלספר Onania היתה חזות מדעית, טענותיו הסתמכו על בדיקות "אמפיריות" וכן על הידע המדעי העדכני[11], והוא קישר בין בעיות נפשיות ופיזיות רבות לבין אוננות.[12]

לאחר Onania פורסם הספר Onanism: Or a Treatise on the Diseases Produced by Masturbation שנכתב בידי פיזיולוג שוויצרי בשם סמואל אוגוסט טיסו. אמנם אין בספר חידוש, אך יש בו לקט של רעיונות ישנים אשר מנוסחים בשפה מדעית ומשכנעת. טיסו התבסס על טענות גלניות לפיהן סרקולציית הזרע בגוף חיונית לגבריות, אך בניגוד לתפיסה המקורית שהציג גלנוס, טען טיסו כי אבדן הזרע עלול להוביל למצב של סירוס.[13] הוא התבסס על הגילויים המדעיים של תקופתו אודות מערכת העצבים והשליך אותם על נושא האוננות, בטענה כי ייתכן שהפורקן גורם לזעזוע שפוגע במערכת העצבים ומוביל לנזק פיזי ונפשי.[14] טיסו היה גם הראשון שכתב על מיניות אצל ילדים והבעייתיות לכאורה של אוננות בנערים צעירים, וטען כי אוננות יכולה להוביל לבעיות כגון חולשה אינטלקטואלית, אובדן הכוח הפיזי, כאבים ומיחושים, פצעונים, כאבים באברי המין ובעיות באיברים פנימיים.[15]

מספר הסברים מתייחסים להתעוררות החרדה מהאוננות דווקא בתקופה זו. הסבר אחד מציע רנה שפיץ, שטען כי עליית העניין באוננות באה בהלימה לתפיסות פרוטסטנטיות של חטא וגאולה אינדבידואליים, כך שהמאונן פוגע בגאולתו האישית.[16] פטר ואגנר לעומתו מציע כי מדובר בהקצנה בתגובה להחלשות הדת. הסבר נוסף הוא הפער בין תפיסות השוק המרקנטיליסטיות שרווחו בתקופה, שדרשו שותפות קהילתית, לבין בזבוז שנתפס כנרקסיסטי.[17]

 

והגדת לבניך

ספרו של טיסו השפיע על כותבים אנגליים שונים, ופתח פתח לשינוי מרכזי בתחום במהלך המאה השמונה־עשרה, נושא המיניות אצל ילדים ונערים.[18] ג'יימס גרהאם כתב בשנת 1780 על חשיבות ההמנעות מפעילות מינית בגיל צעיר וטען כי אוננות גורמת לחוסר פוריות, אפילפסיה ולעיתים אף למוות. סיבלי התייחס לחשיבות של וידוי אצל צעירים בנוגע לחטאים המיניים שלהם ואילו סמואל סלומון הוסיף על כך משחת מרפא נגד התופעה.[19] נטען באותה התקופה כי אבדן זרע הוא חמור יותר אצל נערים שטרם סיימו להתפתח ושגופם לא יכול לעמוד ב"התעללות" כזו.[20]

תחילה הייתה הספרות בנושא מכוונת לרופאים ולאנשי מקצוע, אך החל מסוף המאה התשע־עשרה התפתחה ספרות להורים ומאוחר יותר לנערים עצמם.[21] השפע הספרותי מצביע על כך שהתפיסה המתנגדת לאוננות הייתה רווחת ביותר מסוף התקופה הויקטוריאנית עד תחילת האדוארדית, ולמעשה עד למלחמת העולם הראשונה.[22] הספרים הזהירו מסכנת הכניעה לתשוקות, שיכולה להביא אף למוות.[23] אוננות אצל ילדים וצעירים נחשבה כפעולה לא טבעית ולכן נטען כי ילד שמאונן סובל מבעיה מולדת או שהודח לכך על ידי דמויות בעלות השפעה שלילית, כאשר פעמים רבות הואשמו בכך המשרתים.[24]

הסבר אפשרי לפריחת העניין במיניות אצל ילדים דווקא במאה השמונה־עשרה מציע ניומן. לטענתו באותה תקופה, בשל עלייה בתוחלת החיים, התעצב מושג הילדות מחדש בין היתר בשל האפשרות להשקיע בילדים.[25] בעקבות זאת התרחב הפער בין גיל ההתבגרות, שהוקדם, לבין גיל הנישואין.[26] כך נוצר גיל בו הנער כבר לא נחשב ילד אך עדיין אינו למבוגר וטרם מביא לידי ביטוי את דחפיו המיניים במסגרת המוסכמת של נישואין, לכן העיסוק במין דורש התייחסות ומענה. הסבר נוסף אפשר למצוא בעליית התנועה הפוריטנית באנגליה, שפיתחה את התפיסה כי ילדים אינם 'מבוגרים קטנים' וכי יש להפחית בחשיפתם לתכנים מיניים, ולמנוע מהם משחקים בלתי צנועים.[27]

באשר למאה התשע־עשרה, ההיסטוריון ארתור גילברט מסביר כי לקראת סוף המאה התשע־עשרה תחום הבקטריולוגיה תפס תאוצה ומחלות רבות קיבלו הסבר. עם זאת, הגורמים למחלות אחרות טרם נמצאו, ובייחוד הושם דגש על מוות של ילדים כיוון שתפקידם במשפחה הפך למשמעותי יותר.[28] הרופאים, חסרי אונים וחסרי הסבר מול המחלות השונות, מצאו באוננות תשובה נוחה ופתרון לפערי הידע שלהם.[29]

 

אחד ביד אחד בראש

אמנם כבר טיסו בספרו טען בנוגע לזיקה לכאורה הקיימת בין אוננות ובין חוסר שפיות[30], אך היה זה סמואל גרילדי שכתב על הנושא בהרחבה ב־1858. הוא בחן את הסיבות הגורמות לרפות־שכל ורמה מסוימת של פיגור שכלי, ובמסגרת מחקרו קישר בין אוננות לבין טירוף.[31] בשנות השישים של המאה התשע־עשרה מחקרים על שיגעון הצביעו על קשר בין שיגעון לבעיות במערכת העצבים, ואוננות נקבעה כמתישה את מערכת העצבים. 'שגעון האוננות' כונה 'מחלה' וזוהו תסמינים שונים ומגוונים שלה.[32]

תזה אחת המסבירה את הקישור בין אוננות לבין שיגעון מציעה כי הכנסת המשוגעים לבתי משוגעים הביאה לכך שרופאים היו עדים לאוננות של מטופלים, פעולה שמחוץ לבית המשוגעים מתבצעת בדיסקרטית, וקישרו בין השניים.[33]

 

על סוגר ובריח

בנוסף לקישור בין אוננות לשיגעון, במאה התשע־עשרה רווחה אמונה כי אוננות יכולה לגרום למוות. לא היה זה רעיון חדש, אך בתקופה זו הוא הלך ותפס תאוצה, ורבים ממקרי המוות בבתי החולים יוחסו באופן קבוע לאוננות מופרזת.[34] ההקצנה בשיח התבטאה גם בכך שבין 1856 ל־1932 הומצאו מיני פטנטים למניעת אוננות, הן באמצעות גרימת כאב לאזור החלציים והן באמצעות מניעת האפשרות לגעת בו.[35] טיפולים אלו כללו לבישת אביזרי מתכת על האזור ושינה עם אביזרים מרסנים, עד להתגברות על התשוקה לאונן.[36] טיפולים נוספים ואלימים יותר היו החדרת פתילה, גרימת כוויה וניתוחים קטנים[37], אשר היו נפוצים באנגליה לתקופה קצרה אך עד מהרה התגלו כבלתי אפקטיביים.[38]

ג'ון ורובין הלר מציעים כי הסיבה להקצנה זו נעוצה בעלייה ביוקרת איש הרפואה במאה התשע־עשרה, והפיכת חדר הרופא למעין מקום מקודש בו מתקיימות שיחות חשאיות. בעקבות התיעוש, שהוביל בין השאר לעיור ולשינוי המרקם המשפחתי־קהילתי, הרופא במובנים מסוימים תפס את מקומו של הכומר. עליית הפרוטסטנטיות שברה את מעגל הווידוי־עונש־מחילה שאנשים הורגלו אליו, וחדר הרופא היווה תחליף. טענות אחרות מצביעות דווקא על ירידה במעמד הרופא בשל הנאורות והנגשת הידע, אך גילברט מצביע על כך שלפי שתי הטענות שמו הטוב של הרופא התבסס על יכולותיו הרפואיות והיה עליו להוכיח אותן.[39] באין לו תשובה, האשמת האוננות בכל מה שאין לו סיבה פעלה היטב בזכות היות האוננות מעשה נפוץ מאד ואישי מאד.[40]

הצעה נוספת להסבר ההקצנה מתמקדת בחברה ולא ברופא, ובהיותה של האוננות פעולה אישית, אנטי סוציאלית, נרקיסיסטית, המהווה הפרה של הטאבו בתקופה בה גם כך רב העיסוק בהתפרקות החברה המסורתית. החברה במאה התשע־עשרה הפכה ממכוונת עבר למכוונת עתיד, והדגש היה על נשיאת הגזע הלאה. בחברה כזו זרע הפך לסמל, ושפיכתו לפגיעה בו וכך בחברה כולה.[41] סזאס קישר בין הטיפול האכזרי באוננות במאה התשע־עשרה לבין ציד המכשפות, וראה בראשון מעין תחליף לאחרון, עידון של הרצון להוקיע ולהצביע על אשמים במצבים חסרי הסבר.[42]

 

אם אין אני לי מי לי?

החל מ־1885 ועד מלחמת העולם הראשונה הייתה ירידה בקישור בין אוננות לשיגעון ובשנות השבעים של המאה התשע־עשרה כבר טען רופאה האישי של המלכה ויקטוריה, סר ג'יימס פאגט, כי אוננות רווחת ואינה מזיקה באופן מיוחד. אמנם תפיסת אוננות כגורמת טירוף לא נמשכה זמן רב, אך תפיסתה כמזיקה, בייחוד בילדים, המשיכה.[43] השיח נגד האוננות המשיך בקרב רופאי האליל ותנועות הטהרה[44], והרפואה רצתה להבדיל עצמה מהם והפחיתה את העיסוק בנושא לקראת סוף המאה התשע־עשרה.

הסברים שונים מתייחסים להתרככות התפיסות לגבי אוננות בסוף המאה התשע־עשרה. לפי טענה אחת עקב השיפור ברפואה והפיחות במקרי המוות של ילדים הצטמצם הצורך בהסבר שהאוננות סיפקה. רופאים אמנם לא התירו את הקשר בין המחלות לבין אוננות ולא הכריזו עליה כחפה מפשע, אך כן הפסיקו לקשר בין השתיים ולטעון שהאוננות היא הסיבה למחלות.[45]

החל מסוף המאה התשע־עשרה התפתחה ספרות הטוענת לנזק שיוצרת החרדה מפני האוננות. סר ת. ס. קלוסטון שחקר בעיות נפשיות ושיגעון למשל כתב כי החרדה מפני האוננות יכולה להיות בעלת השפעה רעה כמו המעשה עצמו. אין בכך כדי לומר שהאוננות בלתי מזיקה, אלא שנזקה נתפס בתוך הקשר רחב יותר. הבלוק אליס, רופא, סקסולוג וחוקר בריטי כתב שהמחקרים בנושא אינם מדעיים מספיק – ככל הנראה לא משום שתמך באוננות, אלא בשל רצון כן בביסוס מדעי. כך או כך, קולות אלה היוו ערעור ראשוני על הגמוניית התזה נגד אוננות.[46]

בתקופה זו עולה על במת ההיסטוריה הוגה ששינה את פניהן של תפיסות רבות הנוגעות למיניות: זיגמונד פרויד. הוא אמנם ראה באוננות גורם לחולשת עצבים, אך בו בזמן תפס אותה כחשובה להתפתחות המינית.[47] בכתביו המאוחרים פרויד הכיר באופן רחב יותר בחשיבות של האוננות, אך המשיך להסתייג מהגדרתה כחיובית או נורמאלית.[48]

במאמרו, מתאר האנתרופולוג מייקל ס. פאטון את הפסיכואנליזה כתחום שסייע בשחרור האוננות מהתפיסות הבלתי רציונאליות והמאיימות שהובילו את השיח סביבה במאות השנים שקדמו לכך. החברה הפסיכואנליטית של וינה דחתה גם ב־1912 וגם ב־1928 את התאוריות על שגעון האוננות ונוירוזת האוננות כבלתי מדעיות, ובכך תרמה להתפוררות תאוריות אלה. בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה אוננות החלה להיתפס כבלתי מזיקה[49], ואילו את ההסבר לפרנויה ולחוסר התפקוד של מאוננים נעצו בעיוותים בתפיסה החברתית, הדתית והרפואית של האוננות.[50]

סביב שנות העשרים של המאה העשרים התפתחה ספרות של חינוך מיני שהפחיתה מהמשקל הבריאותי השלילי שהושם על אוננות קודם לכן. אמנם מדובר בחטא ובנזק פסיכולוגי – אך לא פיזי, נכתב באחד הספרים. בספר אחר הוצעה אוננות חד פעמית ומכוונת, במטרה לשחרר את הלחץ שיוצרת התשוקה הבלתי ממומשת. כמו כן ישנן עדויות כי בשיחות בארבע עיניים הומלץ על פורקן בעזרת אוננות במקרה הצורך. בתקופה זו ניכר אם כן ניסיון להפריך את התפיסות הנוקשות הישנות של הנושא, אך לא לעודד אותו.[51]

בשנות הארבעים כתב קיריל ביבי בספרו Sex Education על כך שלא האוננות עצמה גורמת לבעיות המיוחסות לה אלא הקונפליקט הפנימי שעולה בעקבות הפעולה, אך הספרות המזהירה מפני אוננות לא שככה גם בשנות החמישים של המאה. הוצאות מחודשות של טקסטים ויקטוריאניים היו נפוצות וגם בספרות מתקדמת בנושא יחסי מין קיים היה יחס אמביוולנטי לאוננות.[52]

 

חופשי זה לגמרי לבד

אדם שוכב במיטה

איור: נדב יהל

בשנות הארבעים, לאחר מלחמת העולם השנייה, חלה התפתחות ביחס כלפי מיניות ככלל. אלפרד קינסי האמריקאי, אבי הסקסולוגיה, היה הראשון לבצע מחקר מדעי על מיניות. הוא חקר את הרגלי האוננות של נשים וגברים כתופעה שיש לבחון אותה אך לא התמקד או התייחס כלל להשפעות שליליות של האוננות. וילהלם שטקל, רופא ופסיכואנליטיקאי גרמני, ראה את האוננות כהכרחית לבריאות ולשמחה.[53] בשנות החמישים המשיכה להתקדם התפיסה הפתוחה כלפי אוננות, ובשנות השישים, יחד עם המהפכה המינית וילדי הפרחים, כבר התקיים שיח רפואי ופסיכולוגי פתוח בתחום שהתבסס על מחקר אמפירי. בשנות השבעים והשמונים אוננות נתפסה כבר כהתנהגות טבעית ובלתי מזיקה. לקראת סוף המאה העשרים נטען כי מחסור בהתנסות באוננות יכול להוביל למצבים של אימפוטנציה וקושי להגיע לאורגזמה.[54] הגלגל אם כן התהפך: מה שסומן בתחילה כמקור הבעיה הפך לדבר הנחוץ על מנת למנוע אותה.

 

ואם לא עכשיו אימתי

השיח הרפואי עבר גלגולים רבים שקשורים קשר הדוק לתפיסות חברתיות שונות עד לימינו, בהם אוננות שבה להיחשב כמועילה. לפני ה'מפץ הגדול' של חרדת האוננות בתחילת המאה השמונה־עשרה, לא היה שיח רב בנושא אך אוננות לא נתפסה כמזיקה בעולם הרפואי, אלא דווקא מועילה. אמנם היריעה קצרה מלתאר את התהליך כולו – שכולל פרטים חשובים כמו הקישור בין אוננות להומוסקסואליות[55], והטענה כי אוננות מדרדרת לשימוש בשירותיהן של זונות[56] – אך עדיין נפרש בפנינו שיעור מעניין ומצמרר אודות האופן בו תפיסות בלתי מבוססות מצליחות להתקבל באצטלה מדעית, מגיבות לתפיסות החברתיות הרווחות בתקופתן, ויוצרות השפעה אדירה על חייהם של אנשים במרחבים הפרטיים והאישיים ביותר.

 


ביבליוגרפיה

שביט, זהר. מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1996.

Bullough, Vern L. "Masturbation: a Historical Overview". Masturbation as a Means of Achieving Sexual Health. Ed. Walter O. Bockting, Eli Coleman, New York: Routledge, 2012.

Bynum, William. The History of Medicine: A Very Short Introduction. New York: oxford university press,  2008.

Darby, Robert. A Surgical Temptation: The Demonization of the Foreskin and the Rise of Circumcision in Britain. USA: The University of Chicago Press, 2005.

Gilbert, Arthur N. "Doctor, Patient, and Onanist Diseases in the Nineteenth Century." Journal of the History of Medicine and Allied Sciences, Vol. 30, No. 3 (July 1975), pp. 217-234.

Hall, Lesley A. "Forbidden by God, Despised by Men: Masturbation, Medical Warnings, Moral Panic, and Manhood in Great Britain, 1850-1950." Journal of the History of Sexuality, Vol. 2, No. 3, Special Issue, Part 2 (Jan. 1992), pp. 365-387.

Hitchcock, Tim. "Redefining Sex in Eighteenth-Century England." History Workshop Journal 41 (Spring 1996), pp. 72-90.

Hunt, Alan. "The Great Masturbation Panic and the Discourses of Moral Regulation in Nineteenth- and Early Twentieth-Century Britain." Journal of the History of Sexuality, Vol. 8, No. 4 (Apr. 1998) pp. 575-615.

Neuman, R. P. "Masturbation, Madness, and the Modern Concepts of Childhood and Adolescence." Journal of Social History Vol. 8, No. 3 (Spring 1975). pp. 1-27.

Patton, Michael S. "Masturbation from Judaism to Victorianism." Journal of Religion and Health Vol. 24 No. 2 (Summer 1985), pp. 133-146.

Patton, Michael S. "Twentieth-Century Attitudes Toward Masturbation." Journal of Religion and Health, Vol. 25, No. 4 (Winter, 1986), pp. 291-302.

Stolberg, Michael. "Self-Pollution, Moral Reform, and the Venereal Trade: Notes on the Sources and Historical Context of Onania." Journal of the History of Sexuality, Vol. 9, No. 1/2 (Jan. – Apr. 2000) pp. 37-61.

 

[1]                      Bynum 2008: 12.

[2]                      Bynum 2008: 18.

[3]                      Darby 2005: 46.

[4]                      Bullough 2012: 40.

[5]                      Stolberg 2000: 57.

[6]                      Stolberg 2000: 50.

[7]                      Darby 2005: 48.

[8]                      Darby 2005: 47.

במקור אחר נטען כי הספר פורסם ב־1708:

Hitchcock 1996: 81.

[9]                      Stolberg 200: 50.

[10]                   Hitchcock 1996: 81.

[11]                   Stolberg 200: 55.

[12]                   Patton 1985: 140.

[13]                   Darby 2005: 52.

[14]                   Patton 1985: 140.

[15]                   Darby 2005: 53.

[16]                   Neuman 1975: 2.

[17]                   Darby 2005: 57-58.

[18]                   Darby 2005: 55.

[19]                   Darby 2005: 54.

[20]                   Gilbert 1975: 220.

[21]                   Hall 1992: 373.

[22]                   Hall 1992: 371.

[23]                   Hall 1992: 372.

[24]                   Neuman 1975: 9.

[25]                   Darby 2005: 56.

[26]                   Neuman 1975: 7.

[27]                    שביט 1996: 60־61.

[28]                   Gilbert 1975: 222.

[29]                   Gilbert 1975: 223.

[30]                   Patton 1985 140.

[31]                   Gilbert 1975: 220.

[32]                   Neuman 1975: 10-11.

[33]                   Neuman 1975: 3.

[34]                   Hitchcock 1996: 82.

[35]                   Patton 1985: 142.

[36]                   Gilbert 1975: 232.

[37]                   Gilbert 1975: 233.

[38]                   Patton 1985: 141.

[39]                   Gilbert 1975: 221.

[40]                   Gilbert 1975: 224.

[41]                   Gilbert 1975: 225.

[42]                   Darby 2005: 56.

[43]                   Neuman 1975: 14.

[44]                   Hunt 1998: 578-579.

[45]                   Gilbert 1975: 234.

[46]                   Hall 1992: 376.

[47]                   Patton 1986: 292.

[48]                   Patton 1986: 293.

[49]                   Patton 1986: 293.

[50]                   Patton 1986: 294.

[51]                   Hall 1992: 378.

[52]                   Hall 1992: 380.

[53]                   Patton 1986: 295.

[54]                   Patton 1986: 296.

[55]                   Patton 1985: 141.

[56]                   Hall 1992: 369-370.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.