הצלמניה – תמונות שצולמו על ידי סטודנטים

"עכשיו אני הולך לתפוס בשבילך את העפיפון הכחול", אמר. הוא שמט את הסליל ופתח במרוצה […] "חסן!", קראתי, "תחזור איתו!" […] הוא קיער את שתי כפות ידיו סביב פיו. "בשבילך, אלף פעם ויותר!" אמר. ואז חייך את חיוך החסן שלו ונעלם מעבר לפינה. הפעם הבאה שראיתי אותו מחייך שוב חיוך משוחרר כזה, הייתה מקץ עשרים ושש שנים, בתצלום פולארויד דהוי. (מתוך "רודף העפיפונים")

לפעמים המזל מפתיע אותך בעוצמתו.

דלהי, יום העצמאות ההודי, שקיעה. אני יושב על קוביית גג מרובעת ברוחב שלושה מטרים, מעט מעל שאר הגגות באזור. אומרים שזה היה היום היחיד בשנה שבו ראו את השמש בדלהי. כל הילדים עמדו על הגגות ושיחקו בעפיפונים לכבוד יום העצמאות. שאר המשפחות יצאו ל"פיקניק" על המרפסות שמכסות את כל קו הרקיע. פלאשבק מהספר "רודף העפיפונים" תקף אותי.

אני מצביע ואומר לאלירן: "תשמע, איזה מטורף זה יכול להיות אם מישהו יעלה על הגג הזה ויעיף עפיפון. בדיוק מה שצריך בשביל התמונה המושלמת". הוא עונה לי: "זה יכול להיות מדהים".

פתאום ילד עולה על הגג שהצבעתי עליו ומתחיל להעיף עפיפון. עכשיו נשארה מזכרת, תצלום פולארויד דהוי.

 

כי אתה בטוח שהכול גדול וחשוב והרה־גורל, ושיש אולי רום־צמרת לאיזה עץ בשלכת ועליו אתה יושב. והכול הררי אל, והפחד תהום רבה. ואתה דרוך ומוכן וחד ו"על", ולא תיתן לשום דבר לקרות בלי שעינך הפקוחה ראתה אותו ונשמרה מפניו. וקו האופק הצלול הנגלה לפניך? והאושר והחטא הרובצים בפתח? כלום אין גם בהם להביאך עד כדי התרגשות הנפש?

והרגשת פעם אינסופי? הרגשת לרגע אחד חי כל כך עד ששווה לחיות חיים שלמים בעבור רגע שכזה?  והרגשת פעם סופי כל־כך? שהרגע האחד שבו הרגשת חיים הולך לבלי שוב? והילכת פעם בסיפור שאפשר בו להיות דווקא די פשוט? ואפשר לקרוא לטרגדיה "נהדרת"? לעזאזל, טרגדיה נהדרת!

ואולי תירגע, כי לא הכול הוא האדם, רק זה. קח בוטן, יהיה בסדר.

 

בוקר.

שמש ירושלמית חורפית מלטפת את באי השוק,

ובין ההולכים והשבים החשים למצוא את מבוקשם –

רגע של עמידה, של השתאות.

עדינותו, מתיקותו בתוך כל המולת השוק,

והישירות שבמפגש, הנדיר פה כל־כך, קראו לי לעצור, להתבונן, לנשום.

פלא.