הסיפור הישראלי: "ערבים רוקדים" עם סייד קשוע

שעת אחר הצוהריים. הימים הם ימי הפסקת האש בסיום מבצע "שומר החומות". תחושת המתח עדיין לא התפוגגה וכל צליל של אופנוע שמעלה הילוך או צופר של אמבולנס קוטע את השיחה במחשבה "האם צריך לעצור הכל ולרוץ למרחב מוגן?" במסדרונות המרכז האקדמי שלם הסטודנטים מתאספים במועדון. הערב מתקיים מפגש בסדרת "הסיפור הישראלי", המאפשרת לסופרים ולהוגים בולטים בישראל לבחור טקסטים מכוננים ולדון בהם עם הסטודנטים. בסדרה התארחו בעבר דוד גרוסמן, א.ב. יהושע ואחרים.

בתזמון מיוחד נוכח המאורעות האקטואליים, האורח הפעם הוא העיתונאי, התסריטאי, הסופר והפובליציסט ערבי-ישראלי סייד קשוע, שזכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005 ובפרס קוגל לספרות. ספריו, וביניהם "ערבים רוקדים" שבו נדון הערב, הם רבי־מכר שתורגמו למספר שפות ואין מי שלא מכיר את יצירתו הטלוויזיונית שהפכה לקאלט – "עבודה ערבית".

הסיפור הישראלי: מתחילים בטקסט, ממשיכים למחבר

כחלק מהרעיון ההומניסטי שמוביל את המרכז האקדמי שלם, לקראת מפגשי הסיפור הישראלי, הסטודנטים קוראים את ספרי המקור ללא תיווך ומגבשים עליהם דעה ישירה. לפני ההרצאה הסטודנטים נחלקים לקבוצות דיון ומשוחחים על הספר.

הדיונים בכיתות השונות היו טעונים ומרגשים במיוחד, שכן הקריאה של הספר שמתאר את סיפור התבגרותו של נער ערבי מטירה ואת יחסי המשיכה–דחייה שלו עם החברה הישראלית מגיעה על רקע ימים של מתיחות ביטחונית בעזה ובערים המעורבות בישראל. בשיחות העלו הסטודנטים את סף הרגישות העולה, את מורכבות הקונפליקטים, והיו גם שתיארו את המתח בכך שלא יכלו להכיל אותו ושמדי יום הספר נותר יתום על השידה.

כיוון שמקום מושבו של קשוע כיום הוא ארה"ב, המפגש מתקיים כמיטב המסורת בשנת הקורונה – על מסכים. בזמן שהסטודנטים והסטודנטיות תופסים את מקומם על המרקע, מופיעות דמויותיהם של סייד קשוע היישר מסנט לואיס, ושל בוגר מחזור ג' און דגן היישר מתל אביב. המושבים מתחממים לקראת שיחה על תהליך הכתיבה, על הרקע האוטוביוגרפי של סייד קשוע ועל איך כל אלו משתלבים בתוך החוויה הישראלית שלו.

"אני נראה יותר ישראלי מישראלי ממוצע. אני תמיד שמח לשמוע את זה מיהודים. 'אתה ממש לא נראה ערבי' הם אומרים. יש כאלה שטוענים שזאת גזענות, אבל אני תמיד התייחסתי לזה כאל מחמאה. כהצלחה. הרי זה מה שרציתי להיות, יהודי. עבדתי על זה קשה ובסוף הצלחתי"
[ערבים רוקדים, 67]

הספר "ערבים רוקדים" נכתב בגוף ראשון מפיו של גיבור הספר איאד. הוא מוזכר בשמו פעמים ספורות. כל אלו, בשילוב קווי הדמיון הרבים בין עלילת הספר לחייו של קשוע, מחזקים את הקול האישי שלו ומקנים את התחושה שהספר ספק עלילתי-בדיוני ספק אוטוביוגרפי. לא פלא, אם כן, שהשיחה עם קשוע הפליגה מהר מאוד מדיון ספרותי טהור למחוזות המציאות הישראלית-פלסטינית כפי שאנחנו מכירים אותה.

"אם אתה רוצה להגיד לאנשים את האמת – כדאי להצחיק אותם"

"כנראה אם היינו מדברים לפני שלושה שבועות כולנו היינו בתודעה אחרת", פתח און את השיחה, "אבל דווקא בגלל המצב הזה, ברור לנו שהדרך לריפוי היא בהקשבה לכאביו של הצד האחד וזה בדיוק מה שהצליח לעשות סייד קשוע, ועוד בעברית".

סייד, מהי חשיבותה של השפה בעיניך?

"השפה היא כלי חשוב במלחמה הלאומית. השפה מגדירה תרבות וזהות, ובמובן הזה אני תמיד מרגיש מואשם על השימוש בעברית. האמת היא שאני לא אוהב לכתוב. אם הייתי מוצא עבודה אחרת הייתי לוקח אותה, אבל מהמקום שבו אני נמצא אני יכול להגיד שהבלבול התלת שפתי אידיאלי לכתיבה, פחות לשיווק".

כיצד מגיע הומור לתוך סיטואציה מורכבת וכואבת?

"אם אתה רוצה להגיד לאנשים את האמת – כדאי להצחיק אותם, אחרת הם יירו בך. הדרך להגיע לפריים-טיים ולדבר על הכיבוש היא בהומור. אני אוהב הומור, זה הכלי של החלש לספר איזשהו מסר, אבל האמירה הזאת משמשת חרב פיפיות. אם אימצתי את ההומור קיבלתי על עצמי את התפקיד של החלש. לא פעם אני תוהה אם זה הכלי היחיד שיש לי או שזה מתוך רגשי נחיתות. לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך בזה ולו רק כדי למרק את המצפון. גם כשכתבתי טורים ב'הארץ' השתמשתי בהומור ועקצתי, אבל תמיד הרגשתי שיש גבול, שהכותבים הישראלים יכולים להיות יותר נוקבים. שלא יגידו שמאחורי כל ערבי עומד אדם עם סכין".

כשנשאל קשוע על חייו בארץ ועל ניסיונותיו להשתלב בחברה הישראלית, השיב:

"טירה הייתה בית בכל פעם שהרגשתי לחץ פוליטי או כלכלי. היה קשה למצוא דירה בירושלים, הלכתי אחרי מחלק העיתונים לבניין שראיתי בו הכי הרבה מנויי 'הארץ' ושם חיפשנו דירה. אבל בשנת 2014 [בתקופת מבצע צוק איתן] הרמתי ידיים מלחשוב שיום אחד הילדים שלי באמת יהיו שווים, מזה שיכול להיות להם טוב, שאפשר לחיות יחד".

שאלות סטודנטים: על זהות, טראומה, סבתא ונכבה

לאחר הדיון, מגיע שלב השאלות מקהל.

כתבת על תחושת טראומה בבית הספר הישראלי. האם לא עשית את אותו הדבר לילדיך רק עם זרות אחרת, בארצות הברית?

"אני בסנט לואיס לא מתוך אהבה לדמוקרטיה האמריקאית אלא כבריחה מהמצב הפוליטי בארץ. אני מקווה שהילדים שלי סובלים, אבל לא יותר מדי. [הקהל צוחק] תראי, אני הגעתי לפה בן 38, עברתי כבר את משבר הזהות שלי. אין לי כוח להשתייך כאן. כשנהג מונית שואל אותי מאיפה אני, התשובה שלי היא אלבניה, כי לאף אחד אין מושג מה זה".

האם לדמות הסבתא בספר "ערבים רוקדים" יש בסיס אוטוביוגרפי?

"סבתא שלי הייתה אישה חזקה שאיבדה את הכול והיא ניסתה לשרוד למרות זאת. לראות את זה כילד זה מעצב את התודעה. לא ידעתי אז שזה קשור ל-48' ולציונות. היא סיפרה את הסיפור שלה כי הוא שלה, לא מתוך זדון. זה המרכיב המרכזי בזהות הפלסטינית – זה לא רק סיפור ליום נכבה לצד המעמול. זה כל יום".

און מכנס את הדיון לשאלה האחרונה: מה אתה רוצה שיהיה הפרק הבא של הסיפור הישראלי?

"כולל הערבים או בלי?" שאל קשוע והשתרר שקט מביך. רק אחרי שמגיע פרץ צחוק מהקהל, המשיך: "אני חושב שצריך להחליט מהי ישראל כדי להחליט מהי החברה הישראלית. אלו גבולות [תרבותיים] שמעולם לא נקבעו. אני מקווה שהפרק הבא ייכתב עם יותר שאלות, צבעים, שפות ומעמדות, פרק שיכלול הן את יום הזיכרון והן את הנכבה. אני מקווה שהפרק הבא יהיה מגוון ועם סוף טוב".

במקום ובזמן אחר, מבקר הספרות והאקדמאי גארי סול מורסון הרצה לסטודנטים למשפטים על חיוניותה של הספרות לנפש. הוא טען בין השאר שהספרות היא הדיסציפלינה היחידה שמציעה "התנסות ממשית באמפתיה", אמפתיה שהכרחית כדי לרכוש קשרים עם הזולת. נראה שבמציאות הישראלית אין רגע דל ואין זמן טוב לדבר על מפגש עם האחר או על שלום באובייקטיביות מרוחקת. אולי דווקא הספרות, ששמה אותנו בנעליו של האחר, נותנת לנו הזדמנות לחוש דבר מה שלא היינו מרגישים בלעדיה, ומאפשרת לנו רגישות ואמפתיה לחשוב על הפרק הבא בעתיד המשותף שלנו עם הזולת.