שאלנו את הסטודנטים איך אפשר לשמור על הפרטיות בעולם המודרני – והאם צריך? האם אפשר לשנות את תפיסת הפרטיות?

דנית גפן

אנו חיים בתקופה בה ישנן התפתחויות טכנולוגיות רבות, והעולם משתנה בקצב מהיר. חלקנו מצליחים לעמוד בקצב בעוד אחרים נותרים מאחור, בין אם מבחירה ובין אם מכורח. בקרב אלו הנותרים מאחור עשויה להיווצר תחושת זרות כלפי הטכנולוגיה, דבר אשר עשוי להוביל להירתעות מפניה ואף לטכנופוביה. טענות רבות נשמעות כנגד ההתפתחויות הטכנולוגיות, כאשר אחת המרכזיות שבהן היא החשש מפני פגיעה בפרטיות. בהקשר זה, הנטייה הראשונית היא להציג את האדם כקורבן העומד בפני תאגידים שכל תאוותם היא לנצלו, תוך שימוש לרעה בפרטיו והעדפותיו האישיים החשופים בפניהם. להלן ארצה להציע כיוון חשיבה שונה: אני סבורה כי הבנת משמעותה וטיבה של הטכנולוגיה תסייע להשיב את החשש מפני הפגיעה בפרטיות לפרופורציות הנכונות. שכן במצב הנוכחי נראה כי סביב מושג הפרטיות נוצרה הילה הגדולה ממידותיו.

לצורך הדיון חשוב לדעתי להגדיר מהי מטרת הטכנולוגיה. לטענתי, בבסיסה, טכנולוגיה מהווה קידום ופיתוח מיומנויות בהתאם לצרכים העולים מן השטח, וייעודה המקורי הוא שיפור חייו של האדם. מכאן שההתפתחות הטכנולוגית צועדת יד ביד ומותאמת לתרבות הצורכת אותה. גלולות למניעת הריון, לדוגמה, הן פיתוח שרלוונטי רק בתרבות בה לאישה מתאפשרת נגישות עצמאית לרופא ולבית המרקחת.^[1] נקודת מבט זו מאפשרת לנו להכיר בכך שגם אם אנו משלמים מחיר של חדירה לפרטיות, הרי שזהו מחיר מינורי ביחס לשיפור באיכות החיים שמביאה עימה הטכנולוגיה. שכן כאמור ביסודה הטכנולוגיה אינה גורם מאיים, אלא נועדה לסייע ולהיטיב עם האדם.

מושג הפרטיות הוא מושג חדש יחסית שצמח מתוך הערכים הליברליים. בד בבד עם עליית קרנו של ערך הפרטיות, עלו והתגברו הפיתוחים הטכנולוגיים והפכו לחלק דומיננטי בחיי האדם. תחומי החיים שעשויים להיות חשופים ברבים הינם מגוונים: ישנו 'מידע יבש', אשר לרוב מכונס במאגרי נתונים ממשלתיים או קהילתיים, הכולל נתונים אישיים. כך למשל: שמות, מקום מגורים, וכל נתון סוציו-אקונומי רלוונטי אחר שמצוי בידי המדינה או הקהילה. מידע כזה, במידה והוא נחשף, אכן פוגע בפרטיות, כיוון שהוא לא נועד להגיע לרשות הרבים. לעומת זאת ישנם נתונים שאותם אנו בוחרים לשתף, או לכל הפחות מודעים לכך שהם מועברים לגורמים בעלי אינטרסים, דוגמת פרסומים ברשתות חברתיות, היסטוריית חיפושים ב'גוגל' וכיוצא באלה. לרוב, המידע שנחשף מאפשר לאותם גורמים להפנות לאדם תוכן רלוונטי בהתאם לנתוניו האישיים, ולהפעיל עליו מניפולציות.

החיים החברתיים השתנו וממשיכים להשתנות. הם עברו ממפגש בכיכר העיר לשיחה בקבוצת וואטסאפ, מוויכוח בסלון לוויכוח על הקיר הווירטואלי; גם תכני האקטואליה שאנו צורכים עברו מהעיתון אל הרשת. בשל כך מוצבים בפני האדם אתגרים חדשים רבים, ביניהם ההבנה כי האפשרות לחדור לפרטיות, עשויה להתממש על ידי גורמים המבקשים להפעיל עלינו מניפולציות מסוגים שונים. אתגר נוסף יהיה חשיפת אותן המניפולציות ופיתוח חוש ביקורתי כלפיהן.

אולם חשוב לדעתי לזכור כי מניפולציות אינן דבר חדש אשר תלוי בטכנולוגיה בלבד. מאז ומעולם הופעלו עלינו מניפולציות מצד גורמים שונים. כך למשל ברור לנו שבעיתונים שונים יופיע תוכן אידאולוגי שונה שנועד לעורר תגובות מסוג מסוים, ובהתאם לכך נדע להפעיל חוש ביקורתי כלפי התכנים המוצעים לנו. את אותו חוש ביקורתיות שידענו להפעיל כלפי עיתונים ניתן עתה להפעיל ביחס למדיה החדשה. כמו כן, קשה להתעלם מכך שאובדן הפרטיות הוא גם מה שמאפשר לנו חיים קלים יותר. לדוגמה, נוח יותר להגיע למקומות לא מוכרים כש'ווייז' מנחה את הדרך, וכש"גוגל" מאפשר צפייה בתמונה של המקום ומספק רקע על אודותיו.

המודרנה וההתפתחות הטכנולוגית בעיצומן. אני מניחה שלא נצליח, ואף איננו רוצים, לעצור בעדן. גם הסתגרות בתרבות הקיימת כפי שהיא, לא תביא תועלת רבה. הדרך הנכונה בעיניי היא לדעת, להבין ולחקור מהן המניפולציות שמפעילים עלינו וכך לנסות להתמודד מולן, מתוך הבנה כי אלו מאז ומעולם היו קיימות – הרבה לפני ההתפתחות הטכנולוגית. אובדן הפרטיות אמנם עשוי לאיים, אך שווה לשאול את עצמנו מהם האתגרים שהחשיפה מזמנת לפתחנו, וכיצד עלינו להתמודד איתם בצורה עניינית. מנגד עלינו לזכור מהם הדברים הטובים שמציעה לנו הטכנולוגיה, שמקלים על חיינו, ושאולי כדאי להודות שרובם הפכו חלק בלתי נפרד משגרת חיינו.

 

דרה וולגלנטר

כאשר אנו שואלים על תפיסת הפרטיות בעולם המודרני אנו נדרשים לשאלה עמוקה הקודמת לה, והיא: האם סוד הוא דבר שיכול בכלל להיחשף? האם סוד, סוד במובן העקרוני – הוא עניין שניתן בכלל לגלות? אתם שואלים: האם ניתן לשמור על פרטיות בעולם המודרני? ואני רוצה להשיב: האם ניתן בכלל לאבד אותה? ובמילים אחרות – שירה יפה, אחרי שהיא עוברת ניתוח אנליטי בידי חוקרי הספרות, כלום היא גלויה ומובנת או שמא נותרת עדיין בגדר סוד?

המושג סוד הוא מושג שמגלם שתי איכויות במקביל: איכות גלויה ואיכות נסתרת. ההבחנה בין שני ממדים אלו מזכירה במידה מסוימת את ההבדל בין זקנה ובין ותק, בין דבר ישן ובין דבר קדום – דבר ישן נושא מצבור של זמן על כתפיו, מֶשֶׁך שצבר ריבית. קדמות לעומת זאת היא איכות אקטואלית העומדת בפני עצמה; היא איננה סכום של זמן מצטבר, אלא תופעה בלתי תלויה ובעלת ערך עצמי.

האיכות הניתנת לגילוי היא זו שנשמרת כמוסה, מעין ידע מקודש ובלתי נגיש שמפגש אתו דורש טהרה והתכווננות. חשיפה של סוד מן הסוג הזה כרוכה בסכנה, משום שרצף ההתפתחות שלו צריך להתרקם בכיוונים שאינם מסכנים את גוף הידע, מטמאים או מחללים אותו. אנו נזהרים שהסוד לא יפול לידיים הלא נכונות, ובמקביל מנסים ליצור ידיים ראויות שיחזיקו בו (בדומה למנהג טבילה לפני לימוד תורה). בכל הדורות חרדתם של אנשי הסוד היתה שהסוד ייחשף בפני מי שאינו ראוי, אולם תוכן הסוד השתנה מתקופה לתקופה ומאדם לאדם, לדוגמה ביהדות במעבר מעיסוק בדואליות שבין זכר ונקבה במאה ה־11 לעיסוק באנתרופומורפיזם ודמותו של האל במאה ה־13.

האיכות השנייה של הסוד טמונה בהבטים הלא נגישים והבלתי ניתנים להעברה המאפיינים אותו. מדובר באיכות שלא ניתן לחלל, משום שעל מנת לחלל משהו יש צורך בגישה אליו; בממד הזה, המהות של הסוד לעולם מוגפת, "סגירותו" אינהרנטית לו, ולכן חשיפה לא תפגע בו. כדוגמה לכך, ההתנסות האינטימית של אהבה בין בני זוג אינה איכות שניתן להעביר או לשעתק. ניתן לייצג אמנם את הביטויים החיצוניים שלה, אבל לא אותה עצמה – היא מתרחשת במישור אינטר־סובייקטיבי שחד־פעמיותו היא מתכונותיו המובהקות.

בעיית האפשרות ואי האפשרות לחשוף סודות קשורה באופן עמוק לאחד מהפרויקטים המזוהים ביותר עם העולם המודרני – הניסיון לחפצן את כלל מושאי ההתנסות האנושית; הניסיון להפוך חוויות למוצר צריכה, להפוך אותן לנתונות לבעלות, כגון שעתוק חוויות ברשתות החברתיות. כשאנחנו מתבוננים באיכות שלא ניתן להעביר, לשעתק או לאפיין באופן מקיף, יתרחש "איבון": כך למשל, אם נבקש לדבר על הסוד שמתרחש בין איש ואשתו, הדיבור יאבן את כל ההבטים הגלויים של הסוד, מבלי שיוכל לבקוע את המעטה הבלתי חדיר של ההבטים הבלתי נגישים שלו. הסוד בה"א הידיעה שאינו ניתן לחשיפה ימשיך להתקיים, גם אם במישור אחר. הפרויקט המחפצן דוחק רכיבים מהסדר האינטימי של הקיום אל תוך "עולם הדברים", וכתוצאה מכך יוצר פיצול הולך ומתרחב בין שני הבטי הסוד – הגלוי והנסתר. הסוד המהותי, חומק מפני המכ"ם המחפצן, וכך, גם אם ההבט הגלוי של התופעה הסודית מחולל, תמיד יישאר אלמנט שלא ניתן לאחיזה ואיבון.

בעולם שאינו מחפצן קיימת הלימה בין הסוד כידע מקודש שאסור לחשוף, לבין הסוד באיכות השנייה שלו. בעולם המודרני הצימוד ביניהם התרופף בשל היווצרותן של שתי פרסונות לכל אדם – וירטואלית וחוץ וירטואלית. כך, כלל הגילויים האינפורמטיביים של ה"אני" נפרשים ונחשפים לעין כל ברשתות החברתיות ובמאגרי ביג־דאטה ממשלתיים, ומה שנותר סודי אינו אלא הסודיות עצמה – אותה איכות חמקמקה שלדידה כל ניסיון של שעתוק או העברה יהווה אוקסימורון. הפרקטיקות בנות זמננו שאמונות על פיקוח (עצמי או על ידי גורם חיצוני), מעקב והרתעה, הפקיעו במידה רבה את המשמעות הפשוטה של פרטיות – כל אחד יכול לעקוב אחרינו ולראות מה אנו עושים בכל רגע נתון. עם זאת, הסודות שלא ניתנים לאיבון חומקים פעם אחר פעם מבין ידי הטכנולוגיה, וזה מה שמציל אותם מן ההחפצה האופפת את הוויית החיים שלנו; הם ניצלים משום שלאף אחד לא אכפת מהם – הרי לא ניתן לעשות בהם שימוש. כך נוצר לו דיסוננס נהדר – הסוד נותר סודי אף שכל הגילויים החיצוניים שלו נתגלו ועברו איבון. ובהשאלה – זהותו של מיץ פטל לעולם תיוותר סודית, גם אחרי גילוי מופעו כארנב. גופה של אשה, אף אם ייחשף ויושחת ויקועקע על זרועות גברים ושלטי חוצות, לעולם יוותר סוד במובן האינהרנטי־מהותי של המילה, כאיכות שלא ניתנת לפיצוח.

 

עידו וולף

טוב היות האדם לבדו:

תביעה מחדש של מושג ה"לבד"

ברומן "1984", המתאר עולם דיסטופי, נמצא ג'ורג' אורוול בדיאלוג מתמיד עם מושג הפרטיות, בהציבו אותה כדבר מה שאינו מובן מאליו. דוגמה לכך היא כאשר ווינסטון סמית', גיבור הספר, מצליח למצוא "נקודה עיוורת" מעין המצלמה של השלטון הטוטליטרי הצופה בביתו, שם הוא בוחר לשקוד על כתיבת יומנו האישי בסתר, זאת על אף הסכנה הכרוכה בכך. זהו, לפי אורוול, משל מעניין לחשיבותה של הפרטיות בעולם בו היא נשללת מבני-האדם, בהיותה שוות-ערך למשהו שאף ראוי לסכן חיים למענו. במציאות המשורטטת ברומן נשללת הפרטיות באופן מוחלט ודרמטי מבני-האדם, ואילו בעולם המודרני, ייתכן ומשאב הפרטיות שלנו הולך ואוזל באופן הדרגתי ונסתר, מבלי שניתן על כך את הדעת: למשל, באמצעות הרשתות החברתיות, אשר מושכות את האדם בפתיינות עכבישית לרשת קוריהן ותובעות את תלותו בהן באופן מחוכם ועקבי; ייתכן וזה פחות בוטה מהמציאות האורווליאנית, אך התוצאות דומות. לפי דעתי, משבר הפרטיות לא רק שהחל, אלא שהוא הולך ומחריף ממש תחת אפינו.

אני מסכים עם אורוול כי לפרטיות חשיבות מכרעת בקיום שלנו, וכי עלינו לקרבה לקדמת הבמה ולהכיר מחדש בחשיבותה. אין היא אלא שריר שיש לאמן, באופן הדרגתי, בחמלה ובסבלנות, נוכח פיתויי העולם המודרני. למימושה, בעיני, קיים ערך בלתי נדלה בטווח הארוך: משיפור בריאותנו הנפשית ועד הרחבת עולמנו הפנימי.

לדעתי, התנאי המקדים למימוש הפרטיות הוא ההימצאות לבד. פרטיות משמעה היכולת והמרחב של האדם להתקיים ולפעול מבלי לקבל על כך משוב או הכרה מהחברה החיצונית לו. לכן, כדי לממש את זכותנו לפרטיות עלינו להימצא מדי פעם בפעם לבד, מבלי שיש עין חיצונית לנו הבוחנת את מעשינו. עלינו ללמוד כיצד ניתן להיות באותו מצב של "לבד" באופן מיטיב, ובעקבות זאת תוכל לבוא לידי ביטוי פרטיותנו, המתחוללת בצורה שונה עבור כל אדם.

כיום, אמנם, קיימת הנטייה להתערער כאשר אנו מוצאים את עצמנו לבד, מאחר ורובינו מקשרים זאת באופן ישיר לבדידות. אולם, מי מאתנו לא מצא את עצמו, דווקא בהיותו מוקף באנשים, אפוף לפתע תחושה של בדידות? מנגד, מי מאתנו לא מצא את עצמו, לרגעים, שלו ומאושר בהיותו לגמרי לבדו? לפי דעתי, יש להכיר כי לא קיים קשר הכרחי בין "לבד" לבין "בדידות". לעומת "בדידות", ה"לבד" הוא תיאור מצב שאינו שלילי בהכרח. עלינו מוטלת האחריות לתבוע מחדש את מושג ה"לבד", קל וחומר נוכח המציאות המשתנה. עלינו להבחינו ממושג ה"בדידות", להשיל את הפחד מפניו, והחשוב מכל: להבין שהוא בעל ערך, ושרק באמצעותו ניתן לממש את פרטיותנו באופן שייטיב עמנו.

לדעתי, קיים טשטוש בין מושג ה"לבד" לבין מושג ה"בדידות", והוא רווח במציאות המודרנית. אם נבחן את התחושה העולה בנו לעיתים נוכח היותנו לבד, נראה שזוהי תחושה שאינה מובנת מאליה – פחד, והוא דורש מאתנו שנטפל בו באופן מיידי. בעקבותיו, אנו עלולים לחוות מעין FOMO (Fear of Missing Out), או שלפתע יתעורר בנו דחף עז לאסקפיזם. הרשתות החברתיות, שהן חלק בלתי מבוטל מהמרחב הציבורי החדש, מבטיחות להפיג את הבדידות באמצעות חשיפה של המרחב שהיה עד כה המרחב הפרטי של האדם. הן מעודדות את ה-FOMO  מכיוון שההתרחשות בהן מהירה, והתנאי ליטול בהן חלק ולדבר את השפה הוא ויתור על הפרטיות. הצורך בהכרה זולג גם לרגעים בהם לא היינו זקוקים להכרה זו עד כה, והקשר בין ההימצאות לבד לחוויית הבדידות מתחזק. באמצעות השימוש ברשתות החברתיות אנו הולכים ומכלים את משאב פרטיותנו. החשש הגובר הוא שהפחד עלול להתפשט בהדרגה עד אשר יתעורר בקרבנו בכל סיטואציה שהיא לבד באשר היא לבד, מה שיגביר את תלותנו בהן, ומתוך כך יחמיר את המצב.

לתהליך זה של איבוד הבעלות על היותנו לבד עלולות להיות השלכות חמורות בכל תחומי החיים: אנו עלולים לחוש מנוכרים מן הרצונות והצרכים שלנו, או גרוע מכך, לא להיות מסוגלים להכירם עוד. ייתכן והעולם הפנימי שלנו ילך ויתערפל, ולאור זאת נאבד אחיזה בדברים החשובים בחיינו באמת. אפשר שנחוש אי-נוחות בעור של עצמנו, ושננסה להפיג זאת בכוח, בהיחשפות או באסקפיזם, על אף שלא בהכרח חפצנו בכך; ראוי לציין כי פעולות אלה אינן פסולות כשלעצמן, לדעתי, אלא כשהן נובעות ממקום המנותק מן העצמי. כך, במקרים מסוימים, הבור שנפער בנו איננו באמת מתמלא והבדידות הופכת נוכחת יותר.

הפרטיות, כאמור, תלויה בהיותנו לבד. למען מימושה באופן בריא, עלינו ללמוד כיצד ניתן להיות לבד נוכח שלל הגירויים של המציאות המודרנית, המבקשים את תשומת-לבנו באופן תדיר. לשם כך, עלינו להבחין בין "לבד" לבין "בדידות", להניס את הכוחות הזרים המופעלים עלינו מפנים ומחוץ, להיות מסוגלים להתמודד מול הפחד העולה בנו בהיותנו לבד. לבד אנו יכולים להתחבר לעצמנו מחדש, להרהר במחשבות, לחלום בהקיץ, להתפתח. לבד ניתן להסיק מסקנות ולמצוא תשובות ביחס לדילמות הנתונות בחיינו שרק חיכו למרחב הנכון בשביל לפרוח. לבד אפשר לעשות סוף-סוף סדר בחדר המבולגן שהוא נפשנו, לתלות ולקפל ולהניח מחדש בארון, לנקות את הרצפה, להשקות את העציצים, לפתוח חלון לשמש שתאיר, לשהות בו מעט.

העונג מובטח.

 איור: עמית טריינין

---

^[1] אגסי 2011: 15-22.