פינת היום לפני – והפעם: לואי ה-16 הוצא להורג בגיליוטינה

לואי ה־16, המכונה גם "לואי האחרון", היה מלך צרפת בשנים 1774–1792. הנה חמש עובדות שאולי לא ידעתם על מי שמותו מסמל יותר מכל את סופו של המשטר המלוכני בצרפת ואת הצלחת המהפכה הצרפתית.

1. הטיעון שנדחה – "אני מלך": במשפטו הואשם לואי ה־16 ב־33 סעיפים של בגידה במדינה ופשעים נגד העם הצרפתי. להגנתו הוא ניסה לטעון לחסינות משפטית בשל היותו מלך, והצדיק את החלטותיו. סנגורו, שהבין את החשיבות ההיסטורית של המעמד, ביקש בסוף נאומו: "אני עוצר בפני ההיסטוריה. חישבו על האופן שבו ישפטו את השיפוט שלכם, ודעו שמשפטו יישפט בפני הדורות העתידים לבוא". חברי מועצת העם הטרייה אכן חשבו היטב, וברוב מכריע מצאו אותו אשם. הוא נידון למוות והוצא להורג כמה ימים לאחר מכן.

2. האצולה יורה לעצמה ברגל: בניגוד למקובל לחשוב, אויביהם העיקריים של המלך והמלכה לא היו המון העם הצרפתי, אשר הסכימו לקבל על עצמם שלטון מלוכני חוקתי, אלא דווקא אנשי האצולה שסבבו את חצר המלוכה, ואשר חשקו בשלטון לעצמם. למעשה, רבים ממנהיגי המהפכה היו ממעמד האצילים, שכפי הנראה לא תיארו לעצמם שהקרע החברתי שהם יוצרים יחזור כמו בומרנג ויפגע פגיעה אנושה במעמדם, בהם ובבני משפחותיהם.

3. מה הרגיז את האצילים? לאחר שהוביל את צרפת לתמוך בארצות הברית במלחמה נגד בריטניה, מצא את עצמו לואי ה־16 עם קופת אוצר מדולדלת ועם מתחים פנימיים בין המעמדות – האצולה, הכמורה ומעמד "פשוטי העם", שכלל גם את מעמד הביניים ואת הבורגנים. ניסיונותיו של לואי לאזן את החוב הלאומי על ידי רפורמות כלכליות כמו הטלת מיסים על האצולה, רק החריפו את החיכוכים בין האצולה ובין המלוכה, והמשבר הכלכלי והחברתי העמוק הוביל לפרוץ המהפכה הצרפתית.

4. ניסיון הבריחה הכושל: כשהמתחים הפוליטיים התעצמו ולאחר כיבוש הבסטיליה, שהיה אות הפתיחה של מרד גלוי, ניסו לואי ה־16 ובני משפחתו לברוח מפריז לעיירת המבצר מומדי, שם חיכה להם כוח צבאי גדול, ומשם תכננו להימלט מצרפת. אך השיירה זוהתה לא פחות מ־24 שעות לאחר שיצאה מהעיר, וברוב קלון הוחזרו המלך ובני משפחתו לפריז מלווים בהמון אדם, והושמו במעצר בארמון טווילרי.

5. מי אמר שאם אין לחם אוכלים עוגות? האמירה המפורסמת "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" מיוחסת בטעות למרי אנטואנט, אשתו של לואי ה־16. למעשה, אמרת כנף צרפתית זאת, המבטאת ניתוק בין האליטה הכלכלית לבין העם, הופיעה לראשונה בספר "הווידויים" של ז'אן ז'אק רוסו שנכתב עוד ב־1765, שם האמירה כלל אינה מיוחסת לה.