פינת היום לפני – והפעם: נפטרה שרה אהרנסון

בחזרה לזכרון יעקב

אהרנסון נולדה בזכרון יעקב לזוג עולים מרומניה שהיו ממייסדי המושבה בשנת 1882. היא למדה אגרונומיה ובוטניקה, וידעה לשוחח בשש שפות: עברית, יידיש, צרפתית, גרמנית, תורכית וערבית. בין כישוריה היו גם רכיבה על סוס וירייה באקדח, אשר יחזור ויופיע במערכה הסופית של חייה.

בשל נישואים לסוחר יהודי שהתגורר בתורכיה, עזבה שרה את ישראל לשנה אחת, ומשהנישואים לא צלחו שבה לארץ ישראל ב-1915, והצטרפה לארגון הריגול ניל"י שהקימו אחיה אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג. בתקופה זו, השתתפה האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, כחלק מ"מעצמות המרכז", ונלחמה נגד "מדינות ההסכמה" שכללו את האימפריה הבריטית. היישוב היהודי בארץ אותה עת היה קרוע בין תמיכה בעות'מאנים לתמיכה בבריטים, וארגון ניל"י (נצח ישראל לא ישקר) בחר בסיוע לצד הבריטי.

הפעילות במחתרת

אחת הסיבות לבחירתה של שרה להצטרף לארגון ריגול המסייע לבריטים נגד העות'מאנים מיוחסת למסע שערכה מתורכיה בחזרה לישראל. במסע זה נחשפה אהרנסון לזוועות האכזריות שביצעו התורכים בארמנים, מה שהשפיע החלטתה לעזור לצבא הבריטי לכבוש את ארץ ישראל.

בשנת 1917 השתתפה שרה אהרנסון בניהול רשת הריגול. את המידע העבירה בנסיעות למצרים (שהייתה בשליטה בריטית), שם העבירה את המידע באופן ישיר, ונוסף על כך גם באמצעות ספינת ריגול בריטית שהייתה חולפת על פני המושבה זכרון יעקב בהפלגה בין עתלית למצרים, ובאמצעות יוני דואר. אחת מיוני הדואר ששלחה שרה נתפסה, מה שהוביל לחשיפת רשת הריגול.

המעצר והעינויים

בערב סוכות 1917 (שבאותה שנה חל ב-30/9) צרו התורכים על זכרון יעקב. במוצאי החג עצרו התורכים את מרביתם של חברי ניל"י, וביניהם שרה אהרנסון. במהלך כמה ימים עינו אותה התורכים במטרה להוציא ממנה מידע על פעילות הארגון ועל חברים נוספים בו, אך אהרנסון הצליחה לשמור את סודות הארגון.

בסופו של דבר, התקבלה פקודה להעביר את אהרנסון לנצרת, והשלטונות התורכיים אפשרו לה לעצור בביתה, להתקלח ולהחליף בגדים. במקלחת ביתה, בעוד שוטרים תורכים עומדים מחוץ לדלת, ירתה בעצמה שרה אהרנסון, במטרה להימלט מעינויים נוספים, ולמנוע מצב שבו לא תעמוד בעינויים ותמסור סודות חשובים. אהרנסון נפצעה אנושות, ונמסרה לטיפולו של "רופא המושבות" ד"ר הלל יפה, אך היא ביקשה ממנו דווקא לזרז את מותה. שלושה ימים לאחר מכן, ב-9/10, נפטרה שרה. היא נקברה בבית העלמין בזכרון יעקב, ועל מצבתה מופיע שמה הפרטי בלבד. על חייה ומותה נכתבו ספרים רבים, הידוע שבהם הוא "שרה גיבורת ניל"י" מאת דבורה עומר.