email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

מראה שחורה: האם אנחנו באמת בוחרים באופן חופשי?

שאלת הבחירה החופשית נידונה בפילוסופיה מקדמת דנא, במגוון זוויות. הפרק האינטראקטיבי החדש של הסדרה עטורת הפרסים מראה שחורה בוחן את הסוגיה בזווית חדשה ועמוקה ואולי תופתעו מהתוצאות
מראה שחורה: האם אנחנו באמת בוחרים באופן חופשי?

יום שבת שמשי. הבוקר מתנהל בעצלתיים. אכלתם שקשוקה מפוארת, וכעת החלטתם לצאת לבלות במסלול הליכה לא רחוק מביתכם. לעת ערב, עייפים אך מרוצים, בחרתם להתיישב ולצפות בפרק האינטראקטיבי של הסדרה המדוברת "מראה שחורה" בנטפליקס. לכאורה, מדובר בבחירות המושתתות לחלוטין על רצונכם החופשי: בחרתם לקום מאוחר, בחרתם מה תאכלו, ובחרתם מה ברצונכם לעשות. אף אחד לא הכריח אתכם.

 

גבולות הבחירה החופשית: באמת בחרתם לאכול שקשוקה?

אבל כמה בחירה חופשית באמת יש לנו? מנקודת מבט דטרמיניסטית, אפילו יום השבת, יום החופש האולטימטיבי של רבים מאיתנו, לא מושתת על בחירה חופשית שלנו. ייתכן שהקימה המאוחרת היא תוצאה של סירנה של מכונית שהדירה שינה מעיניכם בליל אמש, והשקשוקה תוצאה של תרבות קולינרית שאליה אתם חשופים, תוך התחשבות במלאי המצרכים במקרר ובמזווה. מסלול הטיול שבחרתם מסתמך על השמש הנעימה שבחוץ כמו גם על כתבת המלצה שהופיעה לגביו יום לפני כן, ואכן השפיעה על מאות מטיילים נוספים להגיע אליו באותו היום בדיוק. אלמנטים פיזיים חיצוניים, בשילוב עם אלמנטים מנטליים פנימיים, למעשה מכתיבים את בחירותינו.

ומה עם ההחלטה לצפות ב"בנדרסנאץ'" – הפרק האינטראקטיבי של הסדרה הבריטית עטורת הפרסים "מראה שחורה"? טוב, הוא כנראה הומלץ לכם על ידי חברים, ואתם גם מנויים ל-Netflix, אז למה לא לצפות בו. אולי לא באמת בחרתם בו מרצונכם החופשי באמת. אבל זו בדיוק הנקודה: הוא כאן כדי להציף את סוגיית הבחירה החופשית, ועושה זאת בכזו יעילות, שלא יכולנו שלא להגיב עליו. ואולי גם זה היה ידוע מראש.

 

מראה שחורה לחיים המודרניים? הספרות עשתה את זה קודם

הסדרה הבריטית "מראה שחורה" הופיעה לראשונה על המסך בשנת 2011, ופרצה לתודעה כאשר בשנת 2014 היא נרכשה על ידי נטפליקס. היום, אחרי אינספור מועמדויות וזכיות בשלל פרסים, ברור לכולם שמדובר בתופעה ייחודית. הסדרה בוחנת מזוויות שונות את העולם המודרני, את השימוש ההולך וגובר שלנו במדיות חברתיות, השתלטות הטכנולוגיה על חיינו ועוד. בעודה מציגה מצבי קיצון, הסדרה מציבה "מראה שחורה" למציאות היומיומית שלנו, ומדגימה עד כמה האנושות מאבדת אט אט פלחים מאנושיותה.

צופים רבים העידו שהפרקים גרמו להם לחשוב על סוגיות בחייהם שלקחו כמובן מאליו, ושמדובר בצפייה מעוררת מחשבה ומעניינת. אבל יש גם את אלו שפחות התרשמו. האמת? עד לפרק האינטראקטיבי הנוכחי, אני נמניתי עם הצופים הפחות נלהבים. על אף ההפקה המושקעת, והתוכן שבהחלט יכול להיות מעניין, פרקים רבים בסדרה העלו רעיונות די בסיסיים ובחנו מוטיבים ותמות נודעים שכבר נבחנו בצורות מעניינות וחכמות יותר בספרות לפני עשרות שנים.

אם ניקח, למשל, את 1984 של ג'ורג' אורוול, שראה אור בשנת 1949, או את עולם חדש מופלא של אלדוס האקסלי שפורסם לראשונה ב-1932, נגלה שדיסטופיות אינן כלל קונספט חדש או מרענן, וש"מראה שחורה" לא באמת יורדת לעומק בהצגה שלה של עולמות דיסטופיים, אלא מציגה רעיונות יחסית רדודים. כששאלו אותי מה אני חושבת על הסדרה, עניתי באנחה מבטלת. אני מודה.

 

בנדרסנאץ': מסע מתוחכם, ציני ומעמיק לסוגיות פילוסופיות, חברתיות וקולנועיות

אחרי שהתוודיתי על חוסר החיבה שלי לסדרה עד כה, אתם בטח שואלים למה בעצם בחרתי לכתוב על הפרק בנדרסנאץ'. ובכן, משום שהוא ראוי לתשומת לב ולשבחים. מדובר בפרק אינטראקטיבי שהושקע בו מאמץ מחשבתי גדול, נוסף על אתגר טכני לא פשוט כדי שהפרק יעבוד חלק ובלי שום הפרעות עת הצופים בוחרים מבין הסיטואציות השונות.

"בנדרסנאץ'" מתמקד בסטיבן באטלר: מתכנת צעיר, ששואף להפוך ספר בשם "בנדרסנאץ'", שבו הקורא שולט על העלילה, למשחק מחשב. חדי האבחנה ישימו לב שהעלילה מתקיימת בשנת 1984 – שמו של הספר הדיסטופי הנודע של אורוול. כמו כן, שמו של הפרק לקוח מכתביו של לואיס קרול, מחבר אליס בארץ הפלאות, ולקוח מספר ההמשך: אליס: מבעד למראה, שבו מדובר על חיה מסתורית בשם בנדרסנאץ'. מהלך מחוכם, שהרי במראות עסקינן.

יותר מ-250 קטעי וידיאו שונים מובילים את הצופים בין עלילות מקבילות, כאשר אנו נדרשים לבחור בין דברים טריוויאליים כביכול, כמו איזה קורנפלקס יבחר סטיבן לארוחת הבוקר, כמו גם בחירות הרות גורל כמו אם לגרום לסטיבן לקחת את הכדורים שרשמה לו הפסיכולוגית שלו, ולבסוף גם (ספוילר!) אם לגרום לו לרצוח את אביו.

 

מדטרמיניזם ועד ליברליטריזם: עד כמה אנו שולטים ברגשות ומחשבות?

מראה שחורה

רנה דקארט: את הבחירה הסופית אנחנו עושים באופן עצמאי

לפני שניכנס לפרק עצמו, כדאי לעצור רגע כדי להבין כמה אסכולות הקיימות בפילוסופיה בתחום הבחירה החופשית: מצידו האחד של המתרס תמצאו את ה"דטרמיניזם הקשה" שבו תומך, למשל, שפינוזה, בעוד בצידו השני נמצא ה"ליברליטריזם".

הדטרמיניזם הקשה גורס כי תפיסות העולם שלנו, המחשבות שלנו, ואפילו הרגשות שלנו נשלטים על ידי רצף לוגי של סיבה ותוצאה. כפועל יוצא מכך, בחירה חופשית היא אשליה: הפעולות שלנו מוכתבות על ידי שרשרת בחירות ונסיבות שקדמו להן, וידועות מראש.

לעומתם, הליברליטריסטים, דוגמת הפילוסוף רנה דקארט, טוענים שאומנם יש נסיבות מסוימות שמכתיבות את הבחירה שלנו, אך תחת אותן הנסיבות יש לאדם כמה אופציות שמהן הוא יכול לבחור. את הבחירה הסופית אנחנו עושים באופן עצמאי וללא תלות במה שקדם לכך, ולכן, יש לנו חופש בחירה.

בין הדטרמיניזם והליברליטריזם יש גם עמדות ביניים: הקומפטביליזם (הידוע גם כדטרמיניזם רך), למשל, גורס שבעוד העולם מונע משרשרת של סיבות ותוצאות, לאדם יש היכולת גם לבחור במעשה על פי שיקולים פנימיים וללא תלות בגורמים חיצוניים, ובחירות אלה הן חופשיות.

 

אז חשבתם שאתם שולטים בסיפור? תחשבו שנית

בצפייתנו בפרק האינטראקטיבי, אנחנו הופכים מצופים פסיביים בסדרה לחלק אקטיבי בה: חלק המשפיע על העלילה ועל סיומה. אנחנו נשאבים אל עולם של יקומים מקבילים עם שלל אפשרויות, ומרגישים שהשליטה היא בידינו. הפרק גם מספק את יצר הסקרנות שלנו לדעת מה קורה בעלילה המקבילה, ונותן לנו לחזור אחורה לנקודות שבהן קיבלנו החלטה מכריעה עבור סטיבן, כדי לבחור באופציה השנייה ולראות לאן היא תוביל אותנו. אלו מכם שממש רצו לבדוק לעומק את כל האפשרויות, אולי שמו לב שלא תמיד החזרה בזמן לנקודת מפתח תעזור לנו לראות את כל האופציות. לעיתים צריך להתחיל את הפרק לחלוטין מחדש כדי לגלות אופציות חדשות וסופים אלטרנטיביים.

בהחלט נעים לנו להרגיש שאנחנו שולטים בעניינים. אנחנו נכריע ונבחר את מהלך חייו של סטיבן, ונהנה לבחור עבורו בחירות שכנראה לא היינו בוחרים עבור עצמנו. אבל האם באמת יש אינספור דרכים לסיים את הפרק? בעוד הצופים מרגישים תחושה של שליטה מלאה על הדמות בטלוויזיה, הם, למעשה, מובלים על ידי בחירות מסוימות להגיע לסצנה המכריעה שבה סטיבן רוצח את אביו. כלומר, הרגשת השליטה והבחירה החופשית של הצופים הינה אשליה בלבד. ואם נחשוב על כך מפריזמה פילוסופית של חופש בחירה, על אף הבחירה בין שתי אפשרויות חלופיות ברגעים שונים, המעידה על השקפת עולם ליברליטריסטית, הצופה נאלץ להבין שהיה כאן סוף ידוע מראש המשקף תפיסה דטרמיניסטית.

כמה סצנות בפרק מדגישות את העובדה שאין לנו באמת יכולת שליטה על חייו של סטיבן, שיוצאים מכלל שליטה במהירות מעוררת חשש. קחו לדוגמה את הסצנה שבה סטיבן שומע קולות ומובל לפסיכולוגית שלו על ידי אביו. הפסיכולוגית שלו עתידה לרשום לו כדורים. אך האלטרנטיבה היא כלל לא להיכנס לפגישה עם הפסיכולוגית, וללכת לדירתו של קולין ריטמן, מתכנת צעיר ומוכשר, שהזדמן לרחוב במקרה (האומנם?). בדירתו, ריטמן יציע לסטיבן סם מסוג LSD המשמש אלטרנטיבה לסמים החוקיים שאותם מציעה הפסיכולוגית ביקום מקביל. "אתה לא חייב לקחת את הסם. ההחלטה היא לחלוטין שלך", אומר קולין לסטיבן. אלא שכאן מגיע הטוויסט: בין אם נבחר לקחת את הסם מקולין, ובין שנבחר לסרב, סטיבן יצרוך את הסם. משום שבמידה שנבחר לסרב, קולין ישים לסטיבן את הסם במשקה במרמה. כך מדגישה הסצנה מספר אלמנטים חשובים: ראשית, שלחץ חברתי בהחלט משפיע עלינו ועל כן מראש הבחירה מוטית ואינה באמת בחירה חופשית שלנו. ושנית, שיש בחירות שאינן באמת באחריותנו שכן הן מובלות על ידי אלמנטים חיצוניים לנו. העובדה שבין אם נבחר ובין אם לא נבחר לקחת את הסם נגיע לאותה התוצאה, אף מדגישה שהצופה לא באמת בעל שליטה כפי שחשב.

 

עושה מה שהקולות אומרים לו: בחירה חופשית, אחריות ומחלות נפשיות

סוגיה מעניינת נוספת שהפרק נוגע בה היא ההתמודדות עם מחלה נפשית ואחריות על מעשינו שעלולים להיגרם כתוצאה ממנה. כאשר סטיבן מתחיל להבין שחלק מהבחירות שלו אינן נעשות באמת על ידו, אלא נשלטות על ידי גורם חיצוני לו, מגיעה נקודת תפנית מעניינת. בסצנה שבה סטיבן עובד על משחק המחשב שלו ומאבד את העשתונות, וברגע שבו אנחנו מקבלים החלטה עבורו – להכות בשולחן או לשפוך תה על המחשב – סטיבן מבין שמישהו אחר משפיע על בחירותיו. הוא שואל: מי עושה לי את זה? כאן, בסצנת "מטא" מופלאה, אנחנו יכולים לבחור לספר לו שהוא נשלט על ידי אנשים מהעתיד הצופים בו בפלטפורמה בשם "נטפליקס". חמוש במידע הזה, מגיע סטיבן לפסיכולוגית שלו, שמכריעה שהוא צריך לקבל טיפול תרופתי כדי לגרום לקולות המשונים להיעלם.

בעזרת סצנה זו, הפרק נכנס לדיאלוג עם אחד המקרים הנודעים בתחום של בחירה חופשית בפילוסופיה: מקרה שהתרחש במציאות, בשנת 2000, שבו אדם החל לחוש נטיות פדופיליות כתוצאה מגידול שהתפתח במוחו מבלי ידיעתו. לאחר שהתגלה כי פעל על פי נטיותיו החדשות והאימפולסיביות, בזמן שהיה כלוא וחיכה למשפט שלו, התגלה לפתע הגידול. משהוסר, הנטיות הפדופיליות פסקו לחלוטין. מקרה קיצון מסוג זה עוזר לפילוסופים לנסות להכריע בסוגיית הבחירה החופשית. אומנם האיש פעל מתוך עולמו הפנימי, שהוביל אותו לדחפים פדופיליים, אלא שאלו הופיעו כתוצאה מגידול במוחו – משהו שאין לו שליטה עליו כלל. אז האם מדובר בבחירה חופשית, על פי השקפת עולם ליברליטריסטית, או מסיבה ותוצאה דטרמיניסטיות? או אולי שתיהם?

מדובר במקרה מעניין, שכן הוא בוחן את מידת האחריות שלנו על מעשינו. כך גם בפרק, סטיבן מובל לבסוף לרצוח את אביו מבלי יכולת לשלוט בכך. אז על אף שאנחנו בוחרים לאורך כל הדרך עבורו, נראה שאין דרך להימנע מהסוף המר. סוגיה מעניינת נוספת שמועלה בהקשר זה היא שבחירה בלקיחת הכדורים של הפסיכולוגית תסיים את הפרק במהירות, עם ביקורת שלילית על משחק המחשב של סטיבן שכל עולמו היצירתי נכבה ברגע שבחר לקחת את הכדורים. אם נשים את ההקצנה של הפרק בצד, זהו מקרה שבהחלט משקף את ההתמודדות העגומה של אנשים רבים הסובלים מבעיות נפשיות ונאלצים לבחור בין טשטוש של האופי שלהם בעזרת כדורים ה"מייצבים" אותם, לבין התנהגות שמתפרשת על ידי החברה כבלתי רציונלית ואולי אף כמסוכנת.

 

תכתיבי החברה: עד כמה החברה שלנו משפיעה על הרצונות שלנו?

 בספרו עטור הפרסים, קיצור תולדות האנושות, כותב יובל נח הררי על התפתחות האינדיבידואל, שהוא כוח יוצא מהתפתחות האימפריות. בכדי שאימפריות יתקיימו כתקנן, מסביר הררי, על כל אחד ואחת מחברי האימפריה להכיר ב"סדר מדומיין" – סדר בעל חוקים ונורמות חברתיות משלו. "איך בדיוק גורמים לאנשים להאמין בסדר מדומיין? ראשית, אף פעם לא מודים שהסדר מדומיין. תמיד טוענים שהסדר המקיים את חיינו הינו מציאות אבסולוטית" (קיצור תולדות האנושות, הוצאת דביר, 2011, עמ' 120). "סדר מדומיין" שמשפיע על כל הבחירות האישיות שלנו? אתם ודאי חושבים שזה נשמע מעט מופרך. יובל נוח הררי מפרט כיצד מתרחש התהליך:

"אומנם אנשים רבים מודעים לכך שהם עוברים תהליך של חִברוּת מלידה, ושהתרבות שלהם מנסה לעצב את רצונותיהם. אבל רוב האנשים חושבים שהתרבות אינה מצליחה בכך, ושהרצונות שלהם הם אותנטיים ועצמאיים... האמת היא שהתרבות מתכנתת את בניה ובנותיה ברבדים העמוקים ביותר. רוב בני האדם מזדהים עם הרצונות שתכנתה בהם התרבות עד כדי כך שהם לעולם לא יעלו על דעתם לנסות ולהשתחרר מהם, וגם אם ינסו, סיכויי ההצלחה שלהם קלושים" (עמ' 124).

נדמה, אם כך, שגם אם הבחירות שלנו מובלות מעולמנו האישי, עולם זה בעצמו מעוצב על ידי רעיונות שאנו מקבלים מחוצה לנו. זווית ראייה זו מסבירה איך אנשים התנהגו באופן שונה לחלוטין בתקופות שונות בהיסטוריה, וגם איך תרבויות שונות בימינו אנו מובילות אינדיבידואלים לכדי בחירות שונות בתכלית, המונעות מתפיסות תרבותיות. כך, למשל, ישראלים חושבים שהם מובלים על ידי ליבם כשהם בוחרים לטייל אחרי הצבא. אך העובדה שכמעט כולם בוחרים את אותה בחירה, ואפילו במספר יעדים מצומצם יחסית, מובילה אותנו למסקנה שלא מדובר בבחירה חופשית לחלוטין.

 

מי משפיע על מי? אנחנו על נטפליקס, או נטפליקס עלינו

 כאן מגיע המהלך המבריק ביותר של הפרק: בעולם המודרני, מעצבי הדעה הגדולים ביותר הם המדיות החברתיות, האינטרנט והטלוויזיה. למרבה האירוניה, אנחנו מקבלים את הזכות לבחור את מהלך חייה של דמות בתוך סדרה של נטפליקס בפרק של "מראה שחורה", אך מדובר במראית עין בלבד. למעשה, מדובר במהלך ציני על חשבון הצופים שרק חושבים שיש להם כאן בחירה. מי ששולט בהם ובכל מהלך בכול רגע, וגם בעיצוב התודעה של הצופים וכנראה גם על בחירות שיעשו בעתיד, היא נטפליקס עצמה. משום שבין אם נאמין בכך ובין אם לאו, לפלטפורמה שבה צופים כ-150 מיליון בני אדם יש השפעה מכרעת על חיינו.

לבסוף גם עולה השאלה מהי מטרתו של הקולנוע בעולם. האם מטרתו לשקף לנו מראה שחורה לעולמנו? רוב הצופים בפרק יעידו שמבין שתי בחירות שניתנו להם, הם ייטו לבחור באופציה הפחות בטוחה, האופציה שיותר מעניינת מבחינת זמן מסך. אבל זו, ככל הנראה, לא האופציה שהיו בוחרים עבור עצמם בחייהם האישיים. בסצנה שבה יושב סטיבן אצל הפסיכולוגית, היא שואלת אותו: "אם אתה נשלט על ידי צופים מהמאה ה-21, אתה לא סבור שהיית עושה משהו קצת מעניין יותר? אתם סתם אדם מן השורה היושב ומדבר איתי", היא אומרת, והצופה בבית נאלץ לחייך נוכח האמרה. בעצם כאן בוחנת "מראה שחורה" את עצמה. פרקי הסדרה מסורים להקצנת המציאות ולהצבת "מראה שחורה" לעולמנו שלנו. עולם המקביל לעולם המציאות שלנו, שבו דברים לעיתים יוצאים מכלל שליטה. ואתם יודעים מה? נראה שהצופים מוכיחים את מה שיוצרי הסדרה ידעו – זה מה שאנחנו מעוניינים לראות.

אז קדימה, תגידו לי, מה אתם הולכים לעשות עכשיו, אחרי שקראתם את הכתבה? הבחירה היא לגמרי שלכם.

או שלא.

מתעניינים בתכנית המצטיינים שלנו לתואר ראשון?
הירשמו ל"קפה עם מרצה" ותוכלו לשבת עם המרצים שלנו לארוחת בוקר ירושלמית ולשאול כל מה שתרצו