source: Flcelloguy at en.wikipedia

מחיר החבית: כיצד מפרקים את נשק הנפט?

המטרה האסטרטגית שצריכה לעמוד לנגד עיניה של ישראל היא הגבלת מחירו של הנפט – לא קריסתו. התמוטטות תעשיות הנפט של המפרץ תחולל תוהו ובוהו ותביא להתחזקות גורמים פונדמנטליסטיים ולהחרפת המתיחות בין ישראל ובין שכנותיה. ואולם, התייצבות השוק במחיר של כארבעים-חמישים דולרים לחבית לא תפגע באופן משמעותי במדינות מתונות יחסית, כמו ערב הסעודית, שהפקת הנפט בתחומן זולה למדי. איראן, לעומת זאת, תספוג מהלומה כלכלית קשה, שתאיים לא רק על שאיפותיו של המשטר הנוכחי אלא גם על עצם הישרדותו.

10 בדצמבר 2013  |  מאת: יוג'ין קנדל ונתנאל עודד

גם מי שלא גילה עניין מיוחד בתהפוכות העזות שפקדו את העולם הערבי יכול היה לחוש בהשלכותיה הכלכליות של מלחמת האזרחים בלוב. לוב, חשוב לציין, הפיקה עד לא מכבר כ-1.6 מיליון חביות נפט גולמי מדי יום – כשני אחוזים מן התצרוכת העולמית – ונמנתה עם היצואניות המובילות של סחורה יקרת ערך זו. המהלומות שספגה עקב המערכה המתמשכת בין חילותיו של הרודן האקסצנטרי קדאפי ובין כוחות המורדים וצבאות המערב שנחלצו לעזרתם הביאו לזינוק מיידי במחירי הנפט, ובעקבות זאת להתייקרות הדלק והבנזין. קדאפי עצמו הורה כנראה לאנשיו לחבל בשדות הנפט ובמתקני הזיקוק בארצו, וזאת כדי לשלול מקור הכנסה פוטנציאלי מיריביו מבית ולהסב נזק כלכלי למדינות שהעזו לקרוא עליו תיגר.

"אפקט קדאפי" מדגים היטב את אפשרות השימוש בנפט כמכשיר לחץ פוליטי וכלכלי. דוגמה מוקדמת יותר – וטראומטית לאין ערוך – לשימוש כזה היא אמברגו הנפט שהטילו מדינות ערב וארצות נוספות על ארצות-הברית בעקבות הסיוע שהגישה לישראל במלחמת יום הכיפורים. במסגרת האמברגו, שהחל באוקטובר 1973 ונמשך עד מרס 1974, חדלו החברות הערביות בארגון אופ"ק למכור נפט לארצות-הברית ולמדינות שהוגדרו "ידידותיות לישראל", דוגמת הולנד, פורטוגל, דרום אפריקה ורודזיה. אולם בכך לא הסתכמו הסנקציות נגד המערב: תפוקת הנפט צומצמה בחדות ומחירו תפח פי ארבעה בתוך שבועות ספורים – משלושה לשנים-עשר דולרים לחבית. ארצות-הברית ומערב אירופה, שהתרגלו לייבא שפע של נפט גולמי זול, ניצבו לפתע בפני מציאות חדשה, שלא היו ערוכות לקראתה כלל ועיקר.

למהלך המתואם של יצואניות הנפט הערביות נודעו תוצאות דרמטיות. ממשל ניקסון נאלץ להורות על שורה של צעדי חירום כדי להקטין את צריכת הנפט בארצות-הברית, ובהם צמצום שעות העבודה, הארכת שעון הקיץ, הגבלת מהירות כלי הרכב בכבישים והגבלת פעילותן של תחנות הדלק. כדי להיערך לבאות, השיקו האמריקנים תכנית מקיפה לחיזוק עצמאותו של משק האנרגיה המקומי. יפן ומדינות מערב אירופה, שנפגעו אף הן מן המשבר, החלו לאגור נפט, ובד בבד אימצו קו אוהד יותר כלפי העמדה הערבית. תמיכה בישראל, כך הבינו, אינה משתלמת במיוחד מבחינה כלכלית טהורה.

אמברגו הנפט הוסר בתום פרק זמן קצר יחסית, הודות למאמציה הדיפלומטיים של ארצות-הברית וללחצים שהפעילה על ישראל כדי שזו תסיג את כוחותיה משטחים שכבשה בסיני וברמת הגולן. ואולם, הצלקות שהותירה הפרשה לא הגלידו במהרה: המערב נקלע למיתון החמור ביותר שידע מאז שנות השלושים, מחירי הנפט לא שבו לקדמותם במשך קרוב לעשור, וחמור מכל – החברות הערביות בארגון אופ"ק הבינו כי יש ביכולתן להשתמש במשאב זה כנשק יעיל להפליא. לימים הצהיר נשיא ארצות-הברית, ג'ימי קרטר, כי משבר האנרגיה של שנות השבעים היה "המקבילה המוסרית למלחמה".

במרוצת הזמן שחלף מאז, חלק מן המדינות המפותחות שחוו את טלטלת האמברגו הערבי נקטו יזמות שונות להפחתת הזדקקותן לנפט. ברם, אורח החיים המודרני מתבסס עדיין על צריכה מסיבית של בנזין וסולר. תלות זו מזינה כמה מן המשטרים החשוכים והקנאים ביותר באזורנו, ואף שישנן סיבות טובות נוספות לתור אחר חלופות לשימוש בנפט – די בה כדי להמריץ את ישראל ליטול חלק פעיל ומרכזי בחיפוש.

מדוע, בעצם, נהנות יצואניות הנפט מעוצמה פוליטית וכלכלית רבה כל כך? התשובה לשאלה אינה טמונה בערכו הסגולי של "הזהב השחור" – ככלות הכול, יש סחורות נדירות ויקרות ממנו – אלא במאפייניו הריכוזיים של שוק הנפט.

שורש הבעיה הוא הפיזור העולמי של הנפט – וליתר דיוק, העובדה שהוא אינו מפוזר די הצורך. בניגוד למשאבים כמו פחם וגז טבעי, המצויים בתחומן של מדינות רבות, הנפט מרוכז באזורים ספציפיים, ובעיקר במפרץ הפרסי. המדינות המוסלמיות והערביות במזרח התיכון ובצפון אפריקה חולשות עדיין על יותר משליש מן התפוקה הגלובלית. ארגון אופ"ק, שבו מדינות אלה חברות (לצד ונצואלה, אנגולה, ניגריה ואקוודור), שולט על כשמונים אחוזים מעתודות הנפט הגולמי בעולם ועל כארבעים אחוזים מן התפוקה.

במובנים רבים, הנפט הוא סם החיים של המזרח התיכון. הוא משמש מקור הכנסה עיקרי, אם לא בלעדי, למדינות רבות באזור. הודות לשדות הנפט הכבירים של המפרץ הפרסי עלה בידי מדינות כגון ערב הסעודית, קטאר, כוויית ואיחוד האמירויות להתחמש בכלי נשק מתקדמים, לגייס בעלי ברית חזקים יותר ולהשפיע על הזירה הבינלאומית. הנפט אף מעניק למונרכיות ולנסיכויות האלה מידה של ביטחון פנימי: האליטות המושלות בהן, הנהנות מעושר אגדי, מספקות לאוכלוסייה הרחבה שירותים חברתיים יקרי ערך ומרעיפות על ההמונים בעת הצורך סכומי כסף עצומים כדי להבטיח את המשך שלטונן.

לזכותן של ערב הסעודית ושל נסיכויות המפרץ ייאמר שעל אף צביונן האנטי-דמוקרטי הן נוהגות ככלל באורח מתון מבחינה פוליטית וחותרות ליציבות כלכלית. ערב הסעודית מתפקדת זה זמן רב כ"בנק הנפט" של העולם: הממלכה נמנעת מתפוקה מקסימלית ומחזיקה בעתודות הנפט הגדולות ביותר, אחרי ונצואלה, ועל כן יש ביכולתה להגדיל את ההיצע אם תידרש להתמודד עם ביקוש מוגבר או עם פגיעה פתאומית ביכולת האספקה של יצואניות קטנות יותר.

איראן, יצואנית הנפט החמישית בגודלה בעולם, היא סיפור אחר לגמרי: היא אינה מעוניינת בשימור הסטטוס קוו האסטרטגי כי אם בצבירת עוצמה גיאופוליטית ובקעקוע מעמדם של הכוחות הפרו-מערביים באזור – ותעשיית הנפט הגדולה שבבעלותה, המניבה למעלה ממחצית מהכנסות המדינה, מספקת לה את האמצעים לחתור להגשמת מטרותיה. אף שהסנקציות הבינלאומיות הסבו למשק האיראני נזק לא-מבוטל, העלייה העקבית במחירי הנפט אפשרה לשלטון להגדיל בהדרגה את תקציב המדינה בשנים האחרונות. דא עקא שאיראן משקיעה נתח הגון מן התקציב הזה במימונה של תכנית גרעין שאפתנית, בחימוש חיזבאללה בלבנון, בסיוע לארגוני טרור דוגמת חמאס ובחיזוק משמרות המהפכה ומנגנוני הביטחון הפנימיים, המדכאים ביד קשה כל ניסיון לקרוא תיגר על שלטון הדיכוי של האיאתוללות.

הכלכלה האיראנית סובלת מנקודת תורפה בולטת: בשל עלויות ההפקה הגבוהות יחסית של הנפט בשטחה וההוצאה הממשלתית הגבוהה – בעיה שאינה מטרידה את ערב הסעודית ואת נסיכויות המפרץ – היא רגישה מאוד לתנודות במחיר הנפט. אולם נדמה שבהקשר הזה, לפחות, אין לממשלה בטהראן סיבה לדאגה. הביקוש לנפט עולה בהתמדה בשל גידול האוכלוסין העולמי (כאחוז בשנה) וצמיחתן המהירה של כלכלות אסיה. ההיצע, לעומת זאת, נותר מוגבל, מה גם שהפקת הנפט רק הולכת ומתייקרת ככל שחולף הזמן. המרבצים היבשתיים הזמינים של הנפט כבר נתגלו, והחיפושים אחריו מתנהלים כיום בעומק הים, באזורים המתאפיינים באקלים קיצוני ובמדינות הסובלות מחוסר יציבות פוליטית. בהתחשב בקשיים אלה, אך סביר הוא שמחיר הנפט רק יאמיר בעתיד, לשביעות רצונם של אלה אשר בורכו בשפע מן המשאב יקר הערך.

איראן נהנית גם מסמיכות גיאוגרפית לשוק האסיאתי. נפט הרי אינו מוצר וירטואלי, שהסחר בו מתנהל ללא תלות במיקומם של מקבל השירות ושל מספקו. את הנפט יש להוביל, דרך הקרקע או הים, מאתר ההפקה למפעל הזיקוק ומשם לצרכנים. מאחר שעלויות ההובלה אינן זניחות, מעדיפות צרכניות הנפט לרכוש אותו מספקים קבועים המצויים בקרבתן. הצרכנית הגדולה ביותר, ארצות-הברית, מייבאת כמויות גדולות של נפט משכנותיה קנדה ומקסיקו. סין, יבואנית הנפט השנייה בגודלה בעולם, נשענת לצורך זה בעיקר על ערב הסעודית ועל איראן. עקב הביקוש הגובר לנפט במשק הסיני – הצפוי לייבא בשנת 2020 כשמונה מיליון חביות מדי יום – ומיעוט החלופות לייבוא מאיראן, המציעה אספקה נוחה ומהירה יחסית, התהדק מאוד שיתוף הפעולה בתחום זה בין שתי המדינות. ענקית אסיאתית נוספת המפתחת תלות גוברת בהיצע האיראני היא הודו, שככל הנראה תהפוך עד שנת 2025 ליבואנית הנפט הרביעית בגדולה בעולם – אחרי ארצות-הברית, סין ויפן.

מצב עניינים זה אינו מבשר טובות לישראל. סין היא שחקנית מרכזית בזירה העולמית, והודו המתעצמת לא תפגר מאחור לאורך זמן. הזדקקותן הגוברת לנפט משרתת את האינטרסים האסטרטגיים של המשטר בטהראן ומקשה על המערב ועל ישראל לרסן את האיום האיראני באמצעים דיפלומטיים וכלכליים. סין והודו, חשוב להדגיש, אינן מעוניינות בהנצחתה של תלות זו; עצמאות בתחום האנרגיה הולמת את שאיפותיהן הרבה יותר. ואולם, בשלב זה, הבטחת אספקה קבועה של נפט מן המפרץ הפרסי מצטיירת בעיניהן כיעד ריאלי יותר.

לעליית מחירי הנפט השלכות מדאיגות גם מנקודת מבט גלובלית. היא גוזרת האטה כלכלית על המדינות המפותחות וקטסטרופה של ממש על אחיותיהן העניות יותר. מאחר שהנפט אינו רק דלק אלא גם מרכיב חשוב בדשנים הכימיים, התייקרותו מנפחת את ההוצאות על גידולים חקלאיים, מגדילה את עלויות השינוע שלהם וגורמת לעלייה במחירי המזון. הפגיעה החמורה ביכולתם של משקים מתפתחים לספק שירות בסיסי זה לאוכלוסייה תגרור תסיסה המונית והתפרצויות אלימות ותחזק גורמים קיצוניים, שיזכו מן הסתם לתמיכתן של אותן מדינות אנטי-דמוקרטיות המרכזות בידיהן את משאבי הנפט. קשה להתנבא לאן יובילו תהליכים אלה, במזרח התיכון או במקומות אחרים בעולם, אך ברי שלא יהיה זה נבון להמתין לתשובה בחיבוק ידיים.

 פיזורו הגיאוגרפי של משאב טבעי הוא מצב נתון, שאין ברירה אלא להשלים עמו. ואולם, ערכו האסטרטגי של הנפט נובע, במידה רבה, גם מן העובדה שבתחום מרכזי אחד – תחבורה – לא נמצא לו, לכאורה, תחליף מסחרי מוצלח. למותר לציין שהנפט משרת מגוון צרכים: מלבד היותו מקור לדלק, הוא משמש גם רכיב מרכזי בתעשייה הפטרוכימית (ייצור פלסטיק) ובזו החקלאית (דשנים כימיים). ואולם, מה שמקנה לשימוש העולמי הרחב בנפט (צריכה של 84 מיליון חביות ליום, נכון לשנת 2009) מאפיינים של התמכרות הוא התלות המוחלטת בבנזין ובסולר לצורך הנעת כלי רכב. אלא שתלות זו אינה גזירת גורל; מאמץ מרוכז יכול להביא לקִצה.

כדאי לזכור, בהקשר זה, שעד לפני שלושה עשורים נחשב הנפט לחומר גלם בעל חשיבות מכרעת גם להפקת חשמל. בתחילת שנות השבעים, כרבע מייצור החשמל העולמי התבסס על נפט. אך לאחר האמברגו של 1973, הצליח משק החשמל המערבי להפחית עד מאוד את תלותו בנפט הודות לשימוש נרחב במקורות אנרגיה כמו דלק גרעיני, גז טבעי, פחם ומים זורמים. אף שהתחליפים הללו אינם חסינים מפני בעיות – האסון בתחנת הכוח בפוקושימה שביפן הוא דוגמה מבהילה – איש אינו מתגעגע לתקופה שבה ידן של חברות אופ"ק נחה על השלטר.

רק בשוק התחבורה לא נמצא תחליף מסחרי לנפט, ועל כן שוררת בו מציאות של ביקוש קשיח: יהא מחירו של הנפט אשר יהא, הבחירה הניצבת בפני הצרכנים היא לרכוש אותו – או לא לנסוע. הרוב המוחלט של אמצעי התחבורה – ביבשה, בים ובאוויר – משתמשים בתזקיקי נפט כמקור אנרגיה מרכזי.

בדומה למשק האנרגיה, גם תחום התחבורה ידע בשנות השבעים תנופה של מחקר ופיתוח בניסיון למצוא חלופות לנפט. ברם, תנופה זו נבלמה בשנות השמונים, בעקבות הירידה התלולה במחירי הנפט, שהפכוהו שוב למשאב זול וזמין. בכל זאת, ההתקדמות שהושגה בתחום אינה מבוטלת ומותירה מקום לתקווה. דוגמה מאלפת בהקשר זה מספקת לנו ברזיל.

כמדינה מתפתחת בעלת אוכלוסייה גדולה ושטחים נרחבים, ברזיל ייבאה כמויות נפט משמעותיות עד 1973. משבר האנרגיה, שפרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הכה גם את המדינה הדרום אמריקנית בהלם, וזה התחלף עד מהרה בנחישות לשים קץ לתלות בנפט. ואולם, בניגוד למדינות אחרות, שהסתפקו בהבטחת עצמאותו של משק החשמל, החליטה ברזיל לצמצם גם את הזדקקותה לנפט לצורכי תחבורה. משאב טבעי אחר, המצוי בשפע בתחומה, אִפשר לה לעשות זאת: קני סוכר. מקנים אלה מופק אתנול, או כוהל אתילי, דלק שניתן להשתמש בו במנוע בעירה פנימית, בדומה לבנזין. כבר ב-1976 חייבה ברזיל את יצרני הדלק למהול כמות מסוימת (25-10 אחוזים) של אתנול בתוך הבנזין הרגיל; כך עלה בידיה לצמצם את צריכת הנפט שלה בתוך זמן קצר יחסית. הודות לאספקה הקבועה והזולה של אתנול מברזיל, הציגה חברת פיאט בשנת 1979 דגם חלוצי של מכונית המונעת בידי דלק זה בלבד – ועד מהרה הלכו בעקבותיה חברות נוספות. באמצע שנות השמונים, רוב כלי הרכב שנרכשו בברזיל היו מותאמים לאתנול בלבד.

ואולם, לקראת סוף אותו עשור התעוררו קשיים באספקת האתנול הברזילאי, ובד בבד צנחו מחירי הנפט. בעקבות זאת זכו המכוניות מונעות הבנזין בפופולאריות מחודשת, והרכבים שהותאמו לאתנול כמעט נעלמו מן השוק. היוצרות התהפכו שוב כעבור שנים מספר. ב-2003 השיקה חברת פולקסווגן רכב שאפשר לתדלקו הן על ידי בנזין והן על ידי אתנול. המנוע הרב-דלקי אִפשר לצרכנים להשוות בין מחירי הבנזין למחירי האתנול לא רק בעת רכישת המכונית, אלא בכל תדלוק ותדלוק. העלייה המתמשכת במחירי הנפט מאז 2003 הניעה עוד ועוד ברזילאים לרכוש כלי תחבורה מסוג זה ולתדלקם, ברוב המקרים, באמצעות אתנול. בשנת 2008, מעל 95 אחוזים מן המכוניות החדשות שנרכשו בברזיל היו רכבים רב-דלקיים. רק רכבי הדיזל הכבדים משתמשים עדיין בתזקיקי נפט.

אתנול הוא רק אחד מן הדלקים הביולוגיים הנבחנים כחלופה לנפט. יזמים וחוקרים מגלים עניין הולך וגובר בביו-דלקים מ"דור שני", שמקורם בגידולים חקלאיים שאינם מתאימים למאכל. בעיקרון אפשר לייצר ביו-דלקים כאלה בהיקף נרחב באזורים שאינם מנוצלים כיום לחקלאות בשל תנאי השטח והאקלים המאפיינים אותם. בה בעת שוקדים החוקרים על ניסיונות להפיק ביו-דלקים מזבל אורגני, מאצות ומחומרי גלם נוספים שאפשר לעבדם בלי לפגוע בצרכים אחרים.

חשוב להבהיר: אף אחת מן החלופות אינה יכולה להיחשב לפתרון אידיאלי וישים בכל מצב. ברזיל, שבה מטעי קני סוכר נרחבים, נהנית משפע של אתנול, אך ספק אם שימוש נרחב בביו-דלק זה מתאים למדינות שבהן שורר אקלים אחר. כלי רכב חשמליים עשויים לשגשג בסביבה עירונית, הודות לטווחי הנסיעה הקצרים ולריבוי נקודות הטעינה, אך ספק אם יוכלו לשמש ביעילות אזורים כפריים החסרים את התשתית הנחוצה. בהתחשב במגבלות אלה, יהא זה ריאלי יותר לצפות כי השוק יציע מגוון דרכי הנעה וכי לצרכנים תינתן האפשרות לבחור את החלופה העונה על דרישותיהם.

ברם, הדרך להתממשותו של תרחיש זה ארוכה ורצופת מהמורות. הביקוש הקשיח לתזקיקי נפט איננו הבעיה היחידה: מורכבותו של שוק התחבורה מקשה אף היא את שינויו. די היה בהחלטה של הספקים, השולטים במגוון מקורות ומתקנים, כדי להביא להחלפת גורמי הייצור במשק החשמל; מהלך דומה בשוק התחבורה, לעומת זאת, ידרוש תיאום רב. שינוי בהיקף המדובר לא יתרחש ללא היערכות מקיפה ותיאום הדוק בין כל השחקנים הפעילים בענף התחבורה: חברות הרכב, יצרני הדלקים, מפעילי תחנות התדלוק ורגולטורים ממשלתיים.

אלא שההשקעה האינטנסיבית הנדרשת כדי להוציא אל הפועל תכנית שאפתנית כל כך תובעת סבלנות וראייה ארוכת טווח, והללו אינן שכיחות בקרב הגורמים המעורבים, בעיקר בכל האמור במגזר הפרטי. נכונותו של מגזר זה לקדם חלופות לשימוש בנפט נקבעת, במידה רבה, על פי מצב השוק בכל רגע נתון: כשמחירו של הנפט גבוה, שורה על היזמים ועל אנשי העסקים רוח של תעוזה, וכספם זורם לקרנות מחקר ולפרויקטים מדעיים ניסיוניים, המבטיחים לשחררם מן התלות במשאב היקר; אך כאשר מתהפכת המגמה, ושוק הנפט מאיר שוב את פניו לצרכנים, נוטים בעלי ההון לנטוש את בעלי החזון.

המדינה היהודית היא אחת הנפגעות העיקריות מן התלות העולמית בנפט. התלות הזו מעצימה צבר קטן של מדינות שיחסן לישראל נע בין עוינות קרירה למשטמה לוהטת. על ישראל לעשות אפוא כמיטב יכולתה כדי לתרום למאמץ העולמי לפתח חלופות לנפט ולצמצם את התלות בו.

המטרה האסטרטגית שצריכה לעמוד לנגד עיניה של ישראל היא הגבלת מחירו של הנפט – לא קריסתו. התמוטטות תעשיות הנפט של המפרץ תחולל תוהו ובוהו ותביא להתחזקות גורמים פונדמנטליסטיים ולהחרפת המתיחות בין ישראל ובין שכנותיה. ואולם, התייצבות השוק במחיר של כארבעים-חמישים דולרים לחבית – כמחצית מעלותה בזמן כתיבת מאמר זה – לא תפגע באופן משמעותי במדינות מתונות יחסית, כמו ערב הסעודית, שהפקת הנפט בתחומן זולה למדי. איראן, לעומת זאת, תספוג מהלומה כלכלית קשה, שתאיים לא רק על שאיפותיו של המשטר הנוכחי אלא גם על עצם הישרדותו.

תרחיש כזה איננו אינטרס ישראלי בלבד. עם זאת, אף שמדינות רבות אחרות תפקנה תועלת עצומה מהוזלת מחירו של הנפט, אין ביכולתן לפעול נחרצות בעניין; את ידיהן כובלים לחצים פנימיים וחיצוניים גם יחד. ישראל נהנית בהקשר זה מיתרון מובהק: בניגוד לארצות-הברית, לסין, להודו או לבריטניה, אין בה חברות נפט רבות-עוצמה ומקושרות היטב, המסוגלות להשפיע על מסדרונות השלטון ועל דעת הקהל. אדרבה, גילויָם של מרבצים כבירים של גז טבעי מול חופי הארץ רק הגביר את העניין הישראלי בקידום חלופה זו לנפט. בנושא זה שורר בישראל קונצנזוס לאומי, שלו שותפות המערכת הפוליטית, האליטה העסקית, הפקידות הממשלתית והציבור הרחב.

בהעדרו של לובי נפט, יכולות הרשויות בישראל לנקוט עמדה תקיפה ועקבית ולהניע מהלכים משמעותיים בתחום. במובנים רבים, ישראל היא החממה האידיאלית לפרויקט מסוג זה – על אף מגבלותיה. השטחים החקלאיים המצומצמים של המדינה והתשתית התעשייתית הקיימת אינם מאפשרים גידול או ייצור המוני של דלקים ביולוגיים וסינתטיים; ענקיות כמו סין, ברזיל או ארצות-הברית ערוכות טוב יותר למלא תפקיד זה.

 כוחה של ישראל טמון במשאביה האינטלקטואליים: האקדמיה הישראלית הוציאה מקרבה חוקרים בעלי מוניטין עולמי המתמחים בתחומים רלוונטיים, ובמשק פועלים אשכולות תעשייתיים גדולים הנשענים על כוח אדם איכותי ועל ידע מתקדם, שאפשר לגייסם למשימה. התעשיות הביטחוניות, התעשייה הכימית, התעשייה הביו-חקלאית ותעשיית התוכנה והאלקטרוניקה – כל אלה יכולות ליטול חלק במאמץ משולב ומתואם לפיתוח חלופות ישימות לנפט. על הפוטנציאל המקומי תעיד העובדה שעוד לפני החלטת הממשלה להירתם לעניין צמחו בארץ כשישים חברות העוסקות בתחום, אשר הושקעו בהן מאות מיליוני דולרים.

קשה להפריז בתועלת שתצמח לישראל מהשתחררות הכלכלה הגלובלית מן התלות הכרונית בנפט. שינוי דרמטי כזה לא רק ייצור סביבה גיאופוליטית חדשה במזרח התיכון, שתהא – כך מותר לקוות – נוחה יותר עבור מדינת ישראל, אלא גם יבליט את מעלותיה כמעיין נובע של חשיבה יצירתית, של חדשנות ושל קדמה מדעית וטכנולוגית. היש ביטוי הולם יותר לחזון הציוני?

פרופ' יוג'ין קנדל הוא ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה וחבר סגל במחלקה לכלכלה ובבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. נתנאל עודד הוא כלכלן במועצה הלאומית לכלכלה.

זוהי גרסה מקוצרת של המאמר, שהתפרסם בכתב העת "תכלת" בקיץ 2011. למאמר המלא לחצו כאן.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.