"מוטלת עלינו חובה, בתור אנשים ובתור אזרחים, לעשות כפי יכולתנו לשמר ולהגדיל את מה שנקנה בעמל רב ונמסר בחרדת קודש – את תבונת הדורות, את רוח האדם כאשר הוא במיטבו"

"את הנאום הזה התחלתי לכתוב בבית בירושלים, וכעת אני משלים בפנקס קטן במוצב בלבנון. החיים זזים, השאלות נשארות.

זכורה לי שיחה מהסמסטר הראשון בשלם, עם סטודנטים מהמחזור ומהשנים שמעלינו, ובה עלתה השאלה: "איך אתם מסבירים לאנשים "מבחוץ" מה אתם לומדים". כולם חייכו במבוכה, גמגמו בחינניות ונעו על הציר שבין ארכנות לריקנות. ההגדרה באינגליזית היא liberal education. "חינוך ליברלי”? נשים בצד את העמימות שבמושג ליברלי בהקשר זה, חינוך? איפה המילה "מדעי" או "לימודי", שעשויות לנחם ולתת איזו יוקרה אקדמית מחקרית? במקום זה אנחנו חוזרים אל הטקסטים שילדי האצילים היו לומדים בגיל צעיר. לך תסביר להורים של חברה שלך "מה עושים עם זה בסוף?".

אבל מנגד אנחנו צריכים לשאול, "מה עושים בלי זה?". איך נראה עולם ללא שירה? או עולם עם שירה, אך ללא קוראי שירה?  על מה ראוי לחנך ילדים בתקופה שגיבוריה הם משפיעני רשת ושאמיתותיה נכתבות באמצעות מחולל של בינה מלאכותית? איך אפשר להבחין אם המלחמה הנוכחית היא מאבק התקומה הציוני, או רק רצף של צלליות על קיר המערה?

אנחנו עוסקים כאן בחיי אדם. חיי אדם באופן העמוק, המהותי. לעומת מה שאריסטו מכנה "הצמיחה האורגנית", התהליך המופלא אך בבסיסו הטכני בו מתחלפים תאים ומתחדשות רקמות, החיים האנושיים הגבוהים מתנהלים בין כתלי בתי ספר כמו זה שלנו. באותו אופן שבו צריך היה לראות את מקדש הורדוס על מנת להבין מה זה בניין יפה, צריך לראות את האפשרויות האנושיות הנשגבות על מנת להבין מה הם חיי אדם. בעידן שכל כולו הנמכה של ציפיות, רידוד של קשב והאבסה של היצרים – הכתבים הקלאסיים מבצבצים כמגדלור בין הגלים והסלעים. מבעד לסדקים בפטריוטיות העיוורת, בין פרסומת אחת לשנייה, מתגנבת האפשרות לאנושיות אחרת.

האנכרוניזם המובנה בקריאה, מחשבה וכתיבה על ספרים קלאסיים משגרת את הקוראת מעל לרצף היומיומי של האירועים, מעבר למהדורת החדשות ומכריחה אותה להסתכל על מקום וזמן אחרים, תרבות ושפה שונים ובני אדם שהם כמעט וזהים. אין כאן מילואימניק אחד שלא עמד מול האנדרומאכה האישית שלו והתפתל בתשובה לשאלה – למה לא תישאר פה בבית איתי? בשוך הקרבות, בשובו לביתו, לפני שיירדם, לפתע ישאל את עצמו: האם המיטה שלי הוזזה?

השאלות הטורדות, אלו שלא נותנות מנוח ומטילות צל על כל פרח, הן כאן כדי להישאר. אהבה ומוות, כבוד ומשמעות, מדינה וגורל, אלוהים וידע – על כולם נכתב המון, ובכולם אנחנו עדיין קרובים עד כאב לנקודת המוצא. אם לוקחים את השאלות האלו ברצינות, מהר מאוד מתגנבת תחושה של חוסר אונים והיעדר מוצא. כאשר המוות והאהבה פוגשות אדם הסחרחורת אופפת אותו, והוא כמו אדם הראשון נוכח לדעת: "זאת, הפעם, עצם מעצמי". ושוב "קול דמי אחיך זועקים מהאדמה". ההתרגשות העצומה מסגירה את החשיבות של הרגע, אך לא את פשרו. מהי אהבה? אם יהא סקרן ינסה להבין מה מבדיל את "זאת הפעם" מכל אלו שבאו קודם.

המשימה קשה, ועל כן ייעזר בחברים. החברים הכי טובים לעניין זה הם ספרים ומורים. את הספרים אמשיך לקרוא, זו ההודיה הטובה ביותר שביכולתי לתת למחבריהם. למורים אני יכול להודות בפניהם.

מוריי היקרים. עד כה התפלספתי בשמי בלבד, אך כעת אני יודע שאני מדבר בשם המחזור כולו. תודה רבה לכם, מעומק הלב. הענקתם לנו צרור מפתחות איתו ניתן לגשת לדלתות במשך כל שאר חיינו. לא כל מפתח טוב לכל מנעול, וישנן דלתות שעדיין נעולות בפנינו – אך רשרוש הצרור על החגורה ילווה את צעדינו לכל מקום אליו נלך. תודה על הרשות שנתתם לגעת בדברים החשובים מכל, על ההדרכה הסבלנית בנפתולי המילים. תודה שהקשבתם לצעדינו הראשונים והמהוססים אל תוך עולמות ההגות, וקראתם מטלות כתיבה מסורבלות ומבלבלות, תוצר של יותר מדי קפה ומעט מדי זמן.

תודה מיוחדת לצוות המסור של החוג למזרח תיכון, ובפרט למתרגלים ולמתרגלות – תודה שלימדתם אותנו לדבר. مَنْ عَلَّمَنِي حَرْفًا، صِرْتُ لَهُ عَبْدًا.

תודה לתהילה, לאורי ולשאר חברי צוות מרכז הכתיבה. פרנסיס בייקון כתב כי : הקריאה עושה את האדם שלם, השיחה עושה את האדם מוכן, והכתיבה עושה את האדם מדויק. בזכותכם למדנו כיצד המילים עשויות להאיר את הטיעון ולא להסתיר אותו, ואיך להדריך את הקורא אל הנתיב המואר בתוך גן רעיונותינו המבולבלים.

תודה רבה לצוות שגורם לפלא הזה שנקרא שלם לרוץ חלק: המנהל האקדמי, אנשי המנהלה, יאיר ובנימין, צוות הספרייה, אנשי הקומה השלישית וכל שאר העוסקים במלאכה.

יש סיפור מפורסם על המלומד בן המאה ה-11 אל ע'זאלי.  הוא הלך בדרך כאשר התנפלו עליו שודדים ולקחו את כל חפציו. הוא לא קבל על שלילת כספו, אך ביקש ממנהיג הכנופיה שיחזיר אליו את כתבי היד שלו, נטולי הערך הכלכלי. "אלו הדברים אשר למדתי בנישאפור" הוא אמר. השודד סירב, ואמר כי אם מספיק שיאבד כתב היד כדי שיאבד הלימוד – כנראה שאל ע'זאלי לא היה מספיק שקדן. אל-ע'זאלי השתכנע, שב על עקבותיו ומאותה העת היה לומד כל דבר חשוב בעל פה, על מנת לא להיות תלוי בנייר המתכלה.

הספרים שנשדדו מאל ע'זאלי, וגם אלו שנשרפו בבבלפלאץ במאי 1933, הן חוליות באותה השרשרת. בני האדם ימשיכו לנהוג באלימות, ימשיכו להאדיר כוח ולזלזל ברוח, ימשיכו לשחוק בגלי ההמון את מבצר התבונה. מוטלת עלינו חובה, בתור אנשים ובתור אזרחים, לעשות כפי יכולתנו לשמר ולהגדיל את מה שנקנה בעמל רב ונמסר בחרדת קודש – את תבונת הדורות, את רוח האדם כאשר הוא במיטבו.