email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

לשמור על אנושיות החיים: המדע, הדת והנשמה

המדע מלמד אותנו כיצד הדברים פועלים, אולם לא מוסיף לנו שום מידע אודות המהות שלהם. התמכרות לנרטיב הלכאורה-מדעי מביאה להתדלדלות הרוח, ועלינו לשוב למקורות ההשראה הגדולים שלנו
לשמור על אנושיות החיים: המדע, הדת והנשמה

שני פנסיונרים, מקס וג'ייק, טרודים ללא הרף בשאלה איך ייראו החיים בעולם הבא. השאלה מעסיקה אותם עד כדי כך שהם מחליטים שהראשון מביניהם אשר ילך בדרך כל בשר יזדרז וימצא דרך כלשהי להעביר את המידע לזה שנותר בחיים. אחרי שנים אחדות של דיונים מעין אלה מת מקס, וג'ייק מתחיל לחכות ליד הטלפון. חולף יום, חולף שבוע, חודש, חצי שנה - ואף מילה ממקס. ג'ייק כבר מתחיל לאבד תקווה - "אולי העולם הבא לא קיים בכלל", הוא תוהה - אבל אז מצלצל הטלפון:

"הלו, ג'ייק? כאן מקס!"

"מקס, איפה לכל הרוחות היית? דאגתי נורא".

"אני ממש מצטער, ג'ייק, אבל היה ממש קשה להגיע לטלפון".

"טוב, לא חשוב, מקס. ספר, איך שם?"

"אז תשמע. קודם כל, בלילה ישנים פה כמו שצריך – אחת-עשרה, שתים-עשרה שעות. אני קם עם הזריחה, מתמתח קצת, מטייל, אוכל ארוחת בוקר טובה. אחרי ארוחת הבוקר אני נח קצת, משוטט להנאתי, מתפעל מהנוף - ותיכף מגיע זמן ארוחת הצהריים. יופי של ארוחה אבל קצת מכבידה, אז בצהריים אני ישן קצת. אני קם רענן, עושה טיול קצר לאגם, נכנס קצת למים, עושה סקס, ולפני שמרגישים כבר מגיע זמן ארוחת הערב. אני אוכל קצת, מטייל קצת, נהנה מהשקיעה ואז נרדם וישן שתים-עשרה שעות".

"מקס, מקס, זה נשמע בדיוק כמו מיאמי. זה בטח לא נשמע כמו גן עדן".

"גן עדן? ג'ייק, מי דיבר על גן עדן? אני במונטנה, אני באפלו".

 לא פשוט לשמור על אנושיותם של החיים בימים אלו. האתגרים היסודיים ביותר הניצבים כיום בפני האנושות צצים ממקור בלתי צפוי - דווקא מכיוון המדע והטכנולוגיה הביו-רפואיים הנפלאים וההומאניים שלנו. הכוחות שהם מעניקים לנו לצורך שינוי מנגנוני הגוף והנפש משרתים כבר עתה מטרות שמעבר לריפוי, ובעתיד הקרוב ינוצלו אולי לשינוי טבע האדם עצמו.

בבסיס השאלות האתיות הלא-מבוטלות שמעוררות אותן טכנולוגיות רפואיות חדשות טמון אתגר פילוסופי עמוק יותר, המאיים על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת מהותנו. תגליות ורעיונות מדעיים על אודות הטבע והאדם, שעשויים להיות ברוכים ובלתי מזיקים כשלעצמם, הופכים לכלי שרת במלחמה נגד עיקרי הדת והמוסר המעוגנים במסורות שלנו, ואפילו נגד הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו כבריות חופשיות ובעלות כבוד עצמי. מה שמאיים כיום על אנושיותנו אינו גלגול הנשמות לגופים אחרים בחיים שלאחר המוות, אלא ההתכחשות לנשמה בחיים האלה - לא הפיכת אדם לבאפלו - אלא ערעור על התפיסה שקיים הבדל מהותי בין השניים.

עלינו להבחין בין האמונה הגרנדיוזית במדעיות של ימינו ובין המדע המודרני עצמו, שהחל את דרכו כמפעל בעל יעדים צנועים יותר. מניחי היסודות של המדע המודרני ביקשו אמנם לגלות אמיתות מסוימות שתהיינה מועילות לחיים, אך הם הבינו שהמדע לא יוכל לעולם להציע ידע מוחלט ומושלם באשר לחיי האדם בכללותם - למשל, באשר למחשבה, לרגש, למוסר או לאמונה. הם הבינו את מה שאנחנו נוטים לשכוח: שהרציונליות של המדע היא חלקית מאוד, שהיא נרקחה למטרה מסוימת - השגת סוג הידע שלמענו תוכננה - וניתן להחילה אך ורק על אותם היבטים של העולם שאפשר לתפוס אותם באמצעות המושגים המופשטים של המדע.

המדע אינו מבקש אפוא להכיר את היצורים או את טבעם, אלא רק את הכללים שעל פיהם מתחוללים בהם שינויים. המדע מבקש לדעת רק כיצד דברים פועלים, לא מהם הדברים ומדוע הם כאלה. המדע מתאר את תולדות הדברים, אך לא את שאיפותיהם או את תכליתם. בקצרה, מדע הטבע המרשים שלנו הצליח לרשום לזכותו התקדמות מדהימה דווקא מפני שהחליט להתעלם מן השאלות הנצחיות הרחבות יותר בדבר ההוויה, הסיבה, התכלית, הפנימיות, ההירארכיה, הטוב או הרע בדברים - שאלות שאותן שמח להותיר בידי הפילוסופיה, השירה והדת.

מדע הגנטיקה, למשל, הגדיר את רצף הדנ"א השלם של כמה וכמה אורגניזמים, לרבות האדם, ואנו לומדים בקצב מהיר מה "עושים" רבים מאותם גנים. אבל גישה אנליטית זו אינה יכולה לגלות לנו במה שונים חייה של בהמה מחייו של פרפר, או אפילו מה מסביר את האחדות המיוחדת ואת הכוליות הפעילה של כל הפרפרים או כל הבהמות.

מגבלות חשובות אלו של המדע נשכחו כיום במידה רבה מביולוגים רבים, ועמן גם מידת הצניעות שהיו אמורות להשרות. תחת זאת, הביו-נביאים של המדעיות מנצלים רעיונות כבירים מתחום הגנטיקה, הביולוגיה ההתפתחותית, מדעי המוח והפסיכולוגיה האבולוציונית, ויוצאים בצורה בוטה נגד ההבנה המסורתית של טבע האדם, חיי האדם וכבוד האדם.

ההסברים המטריאליסטיים החדשים לאירועים נפשיים אינם מותירים מקום לנשמה במובנה המסורתי כעיקרון המחיֶה של החיים. הגנים הם שאמורים לקבוע את המזג ואת האופי האישי.

ואמנם, רבים מן המדענים ומן האינטלקטואלים המובילים שלנו משתוקקים לקעקע את התפיסות המסורתיות בדבר מקומו המיוחד של האדם בבריאה, והם ששים לצאת לקרב בכל הזדמנות. שימו לב, למשל, כיצד בחרו המאורות הגדולים של האקדמיה הבינלאומית של ההומאניזם - בהם הביולוגים פרנסיס קריק ואדוארד וילסון ואנשי הרוח ישעיה ברלין וקורט וונגוט - להגן על רעיון שיבוט האדם.

כדי להצדיק את המחקר המדעי המתקיים כיום מוכנים אותם "הומאניסטים" להיפטר לא רק מתפיסות דתיות מסורתיות אלא מכל השקפה בדבר ייחודו של האדם וכבודו, לרבות ייחודם שלהם וכבודם. הם אינם מבינים שראיית האדם בעיניים מדעיות, אותה ראייה שהם מעלים כל כך על נס, לא רק פוגעת בגאוותנו אלא גם מערערת את תפיסתנו העצמית כיצורים חופשיים, חושבים ואחראיים, הראויים לכבוד מפני שרק לנו לבדנו, מכל בעלי החיים, יש תודעה ולב, ורק בנו מפעמת השאיפה לא רק להנציח את הגנים שלנו אלא להגשים יעדים נשגבים יותר.

הבעיה אינה טמונה בממצאים המדעיים עצמם, אלא בגישה הרדודה שאינה מסוגלת לראות שום אמת פרט להם.

אין כמובן שום חידוש ברדוקציוניזם, במטריאליזם ובדטרמיניזם מן הסוג הנידון כאן; סוקרטס התווכח עם הדוקטרינות הללו כבר לפני שנים רבות. החידוש האמיתי הוא העובדה שההתקדמות המדעית מצדיקה לכאורה את דרכי החשיבה הללו. כתוצאה מכך עלולה הביולוגיה החדשה לחולל דה-הומאניזציה חמורה יותר מכל מניפולציה טכנולוגית מעשית, קיימת או עתידית; היא עלולה לשחוק - אולי באופן סופני - את הרעיון כי האדם הוא יצור נאצל, מכובד, יקר ערך, אפילו כמו-אלוהי, ולהחליפו בתפיסת האדם - וגם הטבע עצמו - כחומר גלם המיועד לניצול ולתפעול.

 הביו-נביאים מבשרים לנו שאנו צועדים לעבר שלב חדש באבולוציה, אל יצירת חברה פוסט-אנושית, חברה המבוססת על מדע ומושתתת על טכנולוגיה, חברה שתותיר מאחוריה את ההשקפות המסורתיות בדבר טבע האדם ותתנער מן התורות הדתיות המורות לנו כיצד לחיות.

אך מה ינחה את מהלכה של האבולוציה הזאת? איך נדע אם מה שמכונה "שיפור" אכן ישפר את מצבנו? מדוע אמור יצור אנושי לקבל בברכה עתיד פוסט-אנושי? למדעיוּת אין תשובה לשאלות מוסריות גורליות אלו. בהיותה חירשת לטבע, לאל, ואפילו לדיון מוסרי, אין ביכולתה להציע קנה מידה שבאמצעותו נוכל לשפוט אם השינוי הוא אכן התקדמות - או לשפוט בכל עניין אחר. תחת זאת, היא מקדמת גרסה משלה לאמונה, לתקווה ולצדקה: אמונה בטוב שבקדמה המדעית, תקווה כי בעתיד יהא ביכולתנו להתגבר על מגבלותינו הביולוגיות, וצדקה המוצאת את ביטויה בהבטחה לשחרור המיוחל מן המצב האנושי ולהתעלות אל מעבר לו. שום אמונה דתית לא התבססה מעולם על יסודות רעועים יותר.

זהו אפוא המשבר הדתי והמוסרי הייחודי שעמו אנו מתמודדים כעת.

האם נצליח להיאבק בתורות המעודדות דה-הומאניזציה ובפשיטת הרגל המוסרית של המדעיות חסרת הנשמה? המענה לשאלה הזאת, ככל שהיא נוגעת לעתיד התרבות, אינו ודאי. אך אנחנו איננו יצורים חסרי אונים מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית. אדרבה, עומדים לרשותנו טיעונים פילוסופיים טובים להפרכת תורותיה חסרות הנשמה של המדעיות, וכתבי הקודש מציעים לנו אמיתות נאצלות המזינות את נשמת האדם.

ראשית, בניגוד לטענות שמעלה המדעיות, ההכרה במקורותינו האבולוציוניים אינה כרוכה בהתכחשות לאמת בדבר ייחודנו כבני אדם. ההיסטוריה של היווצרותנו איננה תחליף להכרה הישירה של היצירה עצמה. כדי להכיר את האדם עלינו לבחון את הווייתו ואת מעשיו, לא את האופן שבו הפך למה שהוא.

שנית, המפתח להכרת מהותנו, חירותנו ותכליתנו טמון בידיעה הפנימית שלנו. אפילו מצאו המדענים "הוכחה" משביעת רצון לכך שפנימיות, מודעות ובחירה אנושית אינן אלא אשליה - שלכל היותר הן תופעות חיצוניות הנובעות מאירועים מוחיים - או שמה שאנו מכנים "אהבה", "שאיפות" ו"מחשבות" אינו אלא טרנספורמציות אלקטרו־חשמליות המתחוללות בחומר המוחי, גם אז היה עלינו להמשיך בשלנו ולהתעלם מהם. ויש סיבה טובה לעשות זאת: ההתגלות הבלתי אמצעית של החיים עצמם, המעידה על כוחם וחיוניותם, היא ראיה משכנעת ואמינה יותר מכל הסבר מופשט, המפוגג את ההתנסות החיה באמצעות זיהויה עם התרחשות גופנית כלשהי.

שלישית, התפיסה הרדוקציוניסטית של הנפש, המצמצמת אותה לכדי פעולת גומלין של כימיקלים, מרוקנת מתוכן לא רק רעיונות כמו חירות אנושית וכבוד האדם, אלא גם מושגים כמו "נכון" ו"טעות". אפילו המדע עצמו נעשה בלתי אפשרי, מפני שעצם קיומו תלוי באי-גשמיותה של המחשבה ובאי־תלותה של הנפש בחומר. אם מה שבו מאמין האדם אינו אלא ביטוי מילולי של "תהליכים אלקטרוכימיים במוח", הרי שאין כלל אמת בלתי תלויה, אלא רק "מה שנראה לי". לא רק האפשרות לזהות את הנכון ואת המוטעה אלא גם הסיבות לחקירה המדעית מתבססות על תפיסה של כבוד האדם וחירותו שהמדע עצמו אינו מסוגל לזהות. פליאה, סקרנות, הרצון שלא ללכת שולל, רוח הנדבנות - כל אלה הם תנאים הכרחיים שבלעדיהם אין קיום למפעל המדעי המודרני; אלה הם סימני ההיכר של נשמת האדם החי, לא של מערכת העצבים המרכזית.

אך הפילוסופיה לבדה לא תוכל לענות על הכמיהות הללו או לספק את חיפושינו אחר משמעות. כדי לזכות במזון הרוחני הזה עלינו לחזור למקורות אחרים. ראש וראשון להם הוא המקרא.

סיפור הבריאה בפרק א של ספר בראשית, הפך, שלא במפתיע, למטרה העיקרית של חִצי המדעיות נטולת הנשמה. כבר טענתי פעם שהממצאים המדעיים אינם פוגעים בעצם כלל במסופר בבראשית א, אף שלכאורה הם מציגים אותו כמשהו מופרך לחלוטין. זאת, משום שסיפור הבריאה המקראי אינו תיאור היסטורי או מדעי של מה שקרה, אלא מבוא המשרה עלינו יראת כבוד לסיפור ארוך ומקיף על הדרך שבה עלינו לחיות את חיינו.

הטענות הספציפיות של סיפור הבריאה המקראי מזינות את כמיהותיה העמוקות של הנפש למצוא תשובות לשאלות אלו. העולם שהיצור האנושי רואה סביבו הוא עולם מסודר ומובן, שלם המורכב מכמה סוגי דברים מובחנים. הסדר השולט בעולם הוא רציונאלי לא פחות מן הדיבור המשמש אותנו לתאר אותו ומן הדיבור שעל פיו הוא נברא ממש לנגד עינינו (הקוראות). וחשוב מכל, הסדר הנהיר של הישויות הנבראות נועד בעיקר להראות כי השמש, הירח והכוכבים - למרות יופיים ועוצמתם הנצחיים ותנועתם הנשגבת והמושלמת, ובניגוד לרושם שמעוררת ההתנסות האנושית הבלתי מושכלת - אינם אלוהיים. יתר על כן, ההוויה היא הירארכית: האדם הוא הנעלה מכל היצורים, נעלה יותר מן הרקיע. האדם לבדו הוא יצור שנברא בצלם אלוהים.

בני האדם הם היצורים היחידים שיכולים להציב לעצמם יעד עתידי ולהשתמש בתכנית כמדריך למימושו של אותו יעד. בני האדם הם היצורים היחידים היכולים לחשוב על העולם, להשתאות לנוכח צורותיו המרהיבות ולחוש יראת כבוד כשהם מביטים בגדולתו ומהרהרים בחידת מקורו.

ואנא, שימו לב: אמיתות מובנות מאליהן אלו אינן מתבססות על כתבי הקודש. הכתוב רק מאפשר לנו לתת להן תוקף באמצעות בחינה עצמית. זו אינה תפיסה אנתרופוצנטרית אלא אמת קוסמולוגית, ושום דבר שנלמד אי פעם מן המדע לגבי האופן שבו הפכנו להיות מה שאנו לא יוכל להפריכה.

פרק א בבראשית לא רק מציב מולנו מראה שבעדה נשקף אלינו מעמדנו המיוחד בעולם, אלא גם מלמד אותנו באמת ובתמים על השפע הקיים ביקום ועל האירוח הנדיב שהוא מעניק לחיים עלי אדמות. יתר על כן, המקור המוסמך ביותר מבשר לנו שהשלם - ההוויה של כל מה שיש - הוא "טוב מאוד": "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". המקרא מלמד אותנו כאן אמת שהמדע אינו יכול להכירה אף על פי שהיא הבסיס לעצם אפשרות קיומו של המדע - ושל כל דבר אחר שאנו מייחסים לו ערך. שהרי, באמת ובתמים טוב מאוד שקיים משהו במקום לא-כלום. באמת ובתמים טוב מאוד שבמשהו הזה שולט סדר נהיר ולא תוהו ובוהו. באמת ובתמים טוב מאוד שהבריאה כוללת יצור המסוגל לא רק לפענח את הסדר הזה אלא גם לדעת שהוא "טוב מאוד" - יצור שיש ביכולתו להוקיר את העובדה שקיים משהו במקום לא-כלום ושניחן ביכולת הרפלקסיבית להעלות את העובדות הללו על נס יחד עם המקור המסתורי של ההוויה עצמה. כפי שמנסח זאת אברהם יהושע השל: "המילים המקראיות על בריאת השמים והארץ אינן מילים של מידע אלא מילים של הערכה. סיפור הבריאה אינו מתאר כיצד נוצר העולם - זהו שיר על תפארתו של העולם הנוצר. 'וירא אלהים כי-טוב'".

בדיוק כפי שהעולם הנברא זומן לכדי קיום באמצעות מאמר, כך גם להיות בן אדם בעולם הזה פירושו לחיות מתוך נכונות להיקרא, להיענות לזימון. פירושו להכיר קודם כל בעובדה שאנחנו נמצאים כאן לא מתוך בחירה או בזכות מעשינו, אלא כמתנה שקיבלנו מכוחות שאינם עומדים לרשותנו.

פרק א בספר בראשית - שלא כמפעל מדעי, מרהיב או עמוק ככל שיהיה - מזמין אותנו להטות אוזן לקול טרנסצנדנטי. הוא עונה על הצורך האנושי לדעת לא רק כיצד פועל העולם אלא גם מה אנו אמורים לעשות כאן. זוהי ראשיתה של תגובה שאורכה כאורך המקרא כולו לערגה האנושית למשמעות ולקיום בלב שלם.

גם אני, כמו מקס וג'ייק, אינני יודע דבר על העולם הבא, אך בניגוד לשניהם מעולם לא הקדשתי לעניין מחשבה רבה, מפני שיהיה אשר יהיה גורל נשמותינו כשיֵרד המסך על המערכה החמישית, המשימה האנושית החיונית ביותר היא לדעתי הניסיון להעניק להן מזור כאן ועכשיו, בטרם הסתיימה ההצגה - וכך הוא הדבר אתמול, היום, תמיד. וכל עוד נזכור את האמת הזאת ואת העבודה הזאת, שום תורה חסרת נשמה של המדע או של המדעיות לא תצליח לעולם להפוך אותנו לבאפלו.

ליאון ר' קאס הוא עמית הרטוג ב- American Enterprise Institute ופרופסור בקתדרה ע"ש אַדי קלארק הרדינג בוועדה למחשבה חברתית באוניברסיטת שיקגו. המאמר מבוסס על הרצאה לזכר וולטר ריסטון שנישאה במכון מנהטן בניו יורק ב-18 באוקטובר 2007.

זוהי גרסה מקוצרת של המאמר.

כדי לקרוא את המאמר המלא, לחץ כאן.

להורדת המאמר בפורמט PDF, לחץ כאן.