הפעם אירח מועדון הקריאה הספרותי שלנו את שמי זרחין, אשר שוחח עם הסטודנטים על המעבר המפתיע מעולם הקולנוע לספרות, על האובססיה המצויה (והמרגיזה) של הקוראים לפרטים אוטוביוגרפיים ועל כרטיסי כניסה טראגיים למועדון הסגור של הישראליות, כל זה לצד קבוצות דיון ומרק קובה מחמם
בפרק הראשון של הספר "עד שיום אחד", כתב שמי זרחין: "למה רק בסרטים יורד גשם בהלוויות ופה השמש מרביצה לי?" המשפט הזה מקפל בתוכו הרבה מהמתחים הבאים לידי ביטוי ביצירה הזו, המבטאת את הייחודיות של החיים פה בארץ: חמים, מחניקים לעיתים, רוויי שכול, אבל אותנטיים ומאוד חיים. האם כתיבתו של משפט שנוגע באופן כה חזק בסיטואציה שכולנו מכירים בישראל ויכולים לדמיין את עצמנו בה קשורה לכך שזרחין הגיע לעולם הספרות מעולם הקולנוע?
"עד שיום אחד" הוא הרומן הראשון שפרסם שמי זרחין, במאי שמאחוריו שלושה פרסי אופיר ופרס משרד החינוך והתרבות לקולנוע, שיצר שלל יצירות קולנועיות זוכות פרסים ("הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי", "נודל" ועוד). זרחין הגיע אלינו במסגרת "הסיפור הישראלי" – מועדון קריאת ספרות מופת שבו הסטודנטים קוראים ספרים קאנוניים מהתרבות הישראלית, דנים בהם יחד, ופוגשים את הסופר כדי לשמוע מפיו תשובות לשאלותיהם. זרחין הגיע אחרי שורה ארוכה של סופרים בולטים שהגיעו אלינו, ביניהם דויד גרוסמן, סייד קשוע, מאיר שלו ואמונה אלון. הוא שוחח עם הסטודנטים על הספר שהפך אותו לסופר ומייד נכנס לקאנון ספרות המיינסטרים הישראלית-עכשווית והפך לרב מכר.
הספר מגולל את קורותיה של משפחה טבריינית לאורך שלושה עשורים. גיבור הרומן הוא שלומי בן השבע, שמתאהב כבר בתחילת העלילה בישראלה (המכונה אלה), בתם המשונה של השכנים ניצולי השואה. בהמשך, זרחין ממשיך ומתאר את קורותיהם של שאר בני המשפחה, על אהבותיהם, בגידותיהם וסודותיהם.
לאורך הקריאה יוצר זרחין מעין גנטיקה של מאורעות שחוזרים ומתרחשים שוב ושוב בכל פעם בפנים חדשות. הקורא מגלה כי ההיסטוריה של המשפחה נעה במעגלים, וכי בדרכים משונות ועקיפות, ילדים משחזרים את חטאי הוריהם. היצירה ודמויותיה מציגות הרבה מהמתחים מזמן הקמתה של מדינת ישראל, כדוגמת המתח בין הקיבוץ האליטיסטי והנחשק לבין העירוניות העלובה, והמתח בין בני הארץ הצברים למהגרים ולניצולי שואה שנושאים את כובד זיכרונותיהם ואת קשיי התאקלמותם. בעלילה שזורים תקוות, אהבות וגם לא מעט סודות ופרטים שעשויים לעורר חוסר נחת או מבוכה אצל הקורא הממוצע, סוגיה שעליה ישאלו הסטודנטים את זרחין בהמשך הערב, אבל עכשיו, נעבור למהלך הערב וראשיתו – אוכל.
כידוע, ארוחות הערב הטובות באמת, ובמקרה שלנו – מרקי קובה במגוון מילויים, הן רק הספתח לאירועים מעניינים הרבה יותר. אחרי שמילאו את כרסם התכנסו הסטודנטים לדיון בקבוצות אינטימיות על הספר שכתב זרחין. הם שוחחו על הסוגיה הבין דורית בספר, על התחושה כי ישנן "קללות" שעוברות מדור לדור באופן שאינו נמנע, על הקסם הכמעט קולנועי שקיים ביצירה, ועל הבחירה לכתוב חלקים ממנה מנקודת מבטו של ילד.
בקבוצות הדיון שוחחו הסטודנטים על הסוגיה הבין דורית בספר, על הקסם הכמעט קולנועי שקיים ביצירה, ועל הבחירה לכתוב חלקים ממנה מנקודת מבטו של ילד.
אחת הסוגיות שחזרו על עצמן בקרב קבוצות הדיון של הסטודנטים הייתה התהייה לגבי העיסוק של זרחין בטאבואים מיניים, ועל האופן שבו אלה עשויים לעורר אי נחת אצל הקורא, שאלה שעליה יענה זרחין בהמשך הערב, בקריצה ובישירות האופיינית לו: "אני לא מופקד על הנחת שלכם. אם הייתי מופקד על כך הייתי מבשל לכם…"
בתום הדיונים הסוערים בכיתות עמדו באוויר ציפייה וסקרנות לקראת המפגש עם נקודת המבט של הסופר עצמו, ולאחר שהרוחות הספיקו להתלהט, נכנסו הסטודנטים לאולם ההרצאה. ראשית פתח את השיחה יובל לוין, סטודנט שנה ד' שתיאר את הדמויות ביצירתו של זרחין כנוגעות ללב: "הן אנושיות ופגומות, נאבקות בעולם ובעצמן". לאחר מכן עלה זרחין לבמה, והודה בחיוך כי לרוב הוא לא נוטה לדבר על עצמו או להרצות על הספר, ובדרך כלל זה קורה רק כשיש סיבה מאוד מיוחדת בארץ או בחו"ל. ללא ספק, מפגש של הסיפור הישראלי בשלם הוא הזדמנות מיוחדת שכזו.
את השיחה עם זרחין הנחתה טלי כהן יוסף, סטודנטית שנה ג', שפתחה ושאלה את זרחין על הנרטיב ה"ישראלי", על קיומם של מתחים חברתיים ביצירתו ועל הייצוג שלהם ברומן. זרחין השיב והתייחס לאחת מהסצנות המורכבות יותר ביצירה, כזו שנוגעת בשכול ככרטיס כניסה למועדון הישראליות הנחשק:
"נדמה לי, שנקודת המבט שלי יותר קשורה לגבוה ונמוך ולמרכז ולשוליים לא במובן הפריפריאלי, אלא במובן של איך הדמות או הקהילה תופסת את עצמה. וטבריה בספר תופסת את עצמה כמרכז של עצמה". זרחין, יליד טבריה בעצמו, גם הסביר: "כשבא לנחם מזכיר המשק מהקיבוץ את ההורים השכולים של חיליק, חייל שנהרג בעת שירותו, הוא אומר לאביו העיראקי ולאימו המרוקנית שעכשיו הם יכולים לשמוח כי הם ישראלים אמיתיים".
זרחין המשיך, והדגיש את הדרך המפוקפקת שבה המוות הוא כרטיס כניסה לחברה הישראלית: "עכשיו? מה הם היו קודם? פתאום נכנסת נקודת מבט חיצונית וטוענת כלפי הדמויות 'אתם שוליים ולא ידעתם את זה בכלל, אתה אפילו לא ממש שוליים, אתם הג'ורה של הכיור'".
הספר "עד שיום אחד" התחיל דווקא כרעיון לתסריט שכתב זרחין. "במשך השנים עסקתי גם בכתיבה ספרותית, אבל היא תמיד היית מגויסת לאיזשהו צורך, סרט או יצירה כלשהי, אבל האמת שבעיקר כתבתי למגירה ולקח לי הרבה מאוד שנים עד שהיה לי אומץ לומר שאני 'במאי' או 'סופר' כי במאי זה פליני וסופר זה דיקנס או ג'ון אירווינג או אהרון מגד".
את הפיכתו של הרעיון לתסריט שכתב לרומן הוא חב דווקא לחברה, שהייתה עורכת ראשית של הוצאת ספרים גדולה: "נתתי לה לקרוא שמונה עמודים. שכתבתי ואמרתי לה שזה נראה לי רעיון לתסריט, והיא אמרה לי שהיא דווקא מריחה פה רומן". לא עבר הרבה זמן עד שהם חתמו חוזה עם ההוצאה. "מכיוון שזה גם ככה פשוט קרה, אז מה היה אכפת לי. צללתי לזה וזה כתב את עצמו מרגע לרגע", סיפר זרחין ושיתף בהבדל שבין כתיבת רומן לתסריט: "יש משהו בכתיבת תסריטים שהוא מאוד חמוץ, כי אתה כותב משהו שלא רק חייו קצרים אלא בעצם אין בו חיים. כטקסט, לתסריט אין משמעות, זה רק בסיס שעל פיו ייעשה סרט. בספר, לעומת זאת, זה זה גם התוצר שיש בסופו של דבר וזה מאוד מרגש".
לקראת סופו של הערב, נפתחה השיחה לשאלות מקהל הסטודנטים, וזרחין נשאל על החלקים הבדיוניים מול אלה הביוגרפיים ברומן וענה כך: "יש שאלות שתמיד עולות. עמוס עוז כתב על זה מאוד יפה ב'סיפור על אהבה וחושך'. הוא מתאר את הקוראים שרוצים לדעת, כדי שיהיה להם כוח על הסופר. יש משהו בשאלה הזו שהוא מעצבן, כי גם טבריה בספר היא לא תיעוד של טבריה עצמה, זה מקום מומצא לגמרי. והאם שלומי הוא שמי? לא. האם הספר הוא אוטוביוגרפי? לא. האם זה אישי? כל דבר שאני עושה הוא אישי ומעולמי. לכן התשובה לשאלת הרקע הביוגרפי לספר היא פשוט לא".
הסטודנט יובל לוין תיאר את הדמויות ביצירתו של זרחין כנוגעות ללב: "הן אנושיות ופגומות, נאבקות בעולם ובעצמן".
הערב עם שמי זרחין נתן לנו הצצה מרתקת וכנה אל עולמו של יוצר. הוא שיתף את קהל הסטודנטים בתהליך היצירה ובמתח שבין כותב לקוראיו ובין יוצר קולנוע לצופיו. דיברנו גם על הגדרה עצמית של פריפריה ומרכז, על חוסר הנחת שיצירה יכולה לעורר בקוראיה ועל קשיי הגירה ועל האופן שבו זיכרונות הופכים למילים.
הסטודנטים, שלקחו חלק פעיל בתכנון הערב ובמהלכו, קיבלו הזדמנות למפגש בלתי אמצעי עם אחד מהיוצרים הבולטים בתרבות בקולנוע ובספרות. במהלך הערב הם התייצבו שוב ושוב למול שאלת ה"אנחנו" של החברה הישראלית: מה הופך ישראליות למה שהיא ומהם המחירים הנדרשים כדי להיכלל בחברה הישראלית. זרחין הציג נקודת מבט שונה, כזו שמנותקת מעולם המושגים העדתי או המגזרי, ושמה במרכז את הכאן והעכשיו ואת החוויה הבלתי אמצעית שהספרות מעניקה לסופר ולקורא כאחד.
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
