הסטורי של חנוכה: על זמן ומרחב בעידן הקורונה

המטרה: פרסום נס חנוכה. האמצעי: הדלקת חנוכייה עם נרות כמספר ימי החג והנחתה בחלון כך כשהעוברים ושבים ברחוב ייזכרו בנס חנוכה בעודם חולפים על פני חלונכם. אך מה קורה במצב שבו אין עוברים ושבים עקב משבר הקורונה? או בניסוח פילוסופי יותר: האם חנוכייה דולקת בחלון אם איש מבחוץ לא הביט בה? חז"ל יגידו דבר אחד וקאנט ימקד את הסיפור במקום קצת אחר.

תפיסת הזמן ביהדות: אובייקטיבי או סובייקטיבי?

את הדיון נתחיל עם חז"ל, וליתר דיוק עם הגדרת זמן הדלקת החנוכייה כפי שמוגדר בתלמוד הבבלי:

"מִצְוָתָהּ מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק" [שבת כ"א ב]

במילים אחרות, זמן הדלקת נרות החנוכייה מתחיל בשקיעת החמה ומסתיים ברגע שבו "תכלה רגל מן השוק", כלומר: מרגע שמתחיל העולם להחשיך, אז אורה של החנוכייה ניכר, ועד הזמן שבו אנשים מפסיקים להסתובב ברשות הרבים וממילא אין מי שיראה אותה. בשנים רגילות, לימוד ההלכה הזו מהגמרא לא היה גורם לנו להניד עפעף, אך השנה אנחנו פוגשים את אותה הסיטואציה מכיוון קצת אחר: איך מודדים את זמן "שתכלה רגל מן השוק", כאשר אין רגל בשוק מלכתחילה, ואפילו אין מבקרים בקניונים?

תפיסת הזמן של חז"ל היא ייחודית ובמקרים רבים תלויה בהתנהגות אנושית, ולא בזמן "אובייקטיבי" שבו כמות אור מסוימת. כך, למשל, המשנה במסכת ברכות שמגדירה את הזמן שבו אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית לפי אמת מידה אנושית סובייקטיבית: "משיכיר בין תכלת ללבן". כך אפשר למצוא אצל חז"ל הגדרות זמן כמו שעה שבה הכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן, או הזמן שבו אישה מספרת עם בעלה או תינוק יונק מדי לילה. חז"ל מתבוננים בזמן דרך עדשת האדם, ועל כן טבעי בעיניהם לתחום זמן בהתאם לפעילות אנושית באותו הזמן.

הזמן וההתנהגות האנושית: מציאות משתנה

בזמן שבו חצי מהמדינה עושה קניות דרך המרשתת, והחנויות הפיזיות סגורות אך החנויות המקוונות פעילות 24/7, איך היו מגדירים חז"ל את הזמן שבו אנשים מסתובבים בשוק? ואולי בימים שבהם רשות הרבים הפיזית ריקה, אנחנו מחויבים לספר את הסטורי של חנוכה ברשתות החברתיות, שבהן לא תכלה רגל מן השוק גם בשעות הקטנות של הלילה? האם התחליף להדלקת חנוכייה עד שתכלה רגל מן השוק הוא צילום החנוכייה שהדלקנו ופרסומה בפייסבוק, אינסטגרם וטיקטוק – ומצוותה עד הבוקר?

נשמע לכם מופרך? הגדרות הזמן של חז"ל נשמעות לכם נוקשות מדי ולא ניתנות לשינוי? אולי. אבל ממילא הגדרת זמן היא דבר סובייקטיבי שאינו עומד בפני עצמו. כך לפחות לפי קאנט. ואם נקצין אותו לכיוון התרבותי – הזמן הוא הסכמי, אחרת איך עוד נוכל להסביר את זה שפעמיים בשנה אנחנו מזיזים אחורה וקדימה את מחוגי השעון?

הפילוסופיה של הזמן: קווים לדמותה

הראשון שהתעסק עם פילוסופיה של הזמן היה כנראה זנון, שפירק את הזמן לחתיכות כה קטנות עד שבסיועו של אכילס והצב הוא הפך את תפיסת הזמן לפרדוקס. שנים אחר כך, גם יום ניסה לפתור את אותם פרדוקסים, וגם קאנט, שמסגר את הזמן כסובייקטיבי.

עד היום ישנם פילוסופים אנליטיים שבעקבות איינשטיין ותורת היחסות יטענו ש"חלוף הזמן הוא אשליה". מכל מקום, בואו נצדד בפרשנות התרבותית של קאנט לזמן ונבין שהזמן הוא השלכה שלנו על העולם, ולא משהו בעולם עצמו. לכן, ההנחיה להדליק נרות בשקיעה היא לא יותר קונקרטית או טבעית מההנחיה להדליק נרות סביב פרמטר אחר כמו הטמפרטורה, מזג האוויר או מיקומו של שבתאי ביחס לשמש. אנחנו מוגבלים לשפה ולתפיסה שלנו. כלומר השמות שאנחנו נותנים לדברים בעולם לא מעידים על העולם עצמו אלא על התפיסה שלנו אותו. לכן רגע מסוים יהיה יום ואחר ערב. מטרת השם היא לאפשר לנו להבדיל ביניהם כאשר אנחנו נמצאים בתקשורת זה עם זה. במובן זה, זמן הוא עניין שפתי ותרבותי. בעצם הדלקת נרות בשעה מסוימת נטועה בהסכמיות. זה יכול להיות הסכם על מה עושים כשאין כבר אור בחוץ או שזה הסכם על מה עושים כשפעילות מסוימת מתרחשת או חדלה, כמו למשל אנשים שמסתובבים ברחובות.

אם כשאנחנו מדברים על זמן אנחנו מדברים על התרבות שבנינו סביב לו – זה אומר שההנחיות צריכות גם הן להיתרגם לפרשנות התרבותית העכשווית. להדליק חנוכייה בחלון לא נובע מצורך מטאפיזי שהנר יהיה על אדן החלון שפונה כלפי הרחוב. המטרה היא להעביר מסר: פרסום נס, או כל דרך שתרצו לקרוא לו. מעשה שמסמל משהו גדול יותר, אולי, אבל לא צורך מטאפיזי. אבל כשהמציאות האנושית משתנה והטבע לא – היחס שלנו אליו משתנה. בהתאם לתפיסה זו, למה שלא נתאים את מושגי הזמן לתרבות ולא נשלה את עצמנו שהם טבעיים וסובבים סביב השמש? השמש זרחה ושקעה גם לפני שהתפרץ נגיף הקורונה, היא זורחת ושוקעת גם במהלכו ומי ייתן והיא תזרח ותשקע גם אחרי שיעבור הנגיף מן העולם. אבל מה לעשות שאנשים כבר בקושי מסתובבים ברחובות? האם המצב החדש הזה לא צריך להשפיע על הזמן או המדיום שבו נדליק נרות?

נס חנוכה: תעלו אותו גם בסטורי

פרסום הנס לא מתרחש בין הסלון למטבח, המצווה כאן אינה לחינוך פנים-ביתי. מצוות הדלקת נרות בחנוכה היא לפנות החוצה, בפרהסיה, לכיכר השוק, שאומנם עכשיו היא ריקה פיזית אבל היא כנראה עברה למרחב אחר, לא פיזי, שבו הפעילות מתקיימת בשעות אחרות. אנשים לא מפסיקים להתאסף, הם פשוט מוצאים להם מרחבים חדשים להתקהל בהם, מרחבים וירטואליים.
את הנר כדאי להמשיך להדליק על אדן החלון, ולו מטעמי מסורת, אך אז השאלה היא – האם נר בחלון מספיק או שאולי כדאי גם להעלות אותו לסטורי? האם אחד משינויי הקורונה יהיה מנהג להפוך את הנר הפיזי לווירטואלי, שלא לומר – ויראלי?