המסע לסן פרנסיסקו: לפגוש את יהדות ארה"ב

כמעט 12,000 קילומטרים מפרידים בין יהודי קליפורניה לבין הסטודנטים במרכז האקדמי שלם. ומה לגבי מרחק הדעות? לעיתים נדמה שתהום של דעות, תפיסות חיים וחוויות מעצבות שונות פרושה בין יהודי ארה"ב ליהודי ישראל, וכי מדובר בשתי תרבויות רחוקות. האם אכן זהו המצב? האם אנחנו מכירים מספיק את יהודי ארה"ב והם מכירים אותנו?

14 במאי 2019

המשלחת השנתית לסן פרנסיסקו: להכיר את יהדות ארה"ב מבפנים

מדי שנה יוצאת קבוצת סטודנטים מהמרכז האקדמי שלם, במימון "קרן קורת", למסע עומק בסן פרנסיסקו, שם הם פוגשים נציגי מוסדות יהודיים מכל הזרמים, ארגונים הפועלים לתיקון עולם, אנשי אקדמיה, חינוך ותרבות, ובתוך כך – פוגשים גם בעצמם, באופן החשוף ביותר.

ארבעה סטודנטים בחרו לחלוק עימנו מקבץ נבחר מהחוויות שעיצבו את המסע המיוחד. הכירו את עופרי גילה, רועי ליברטי, איתן גרוס ועיניה קובלנץ, ולצידם מי שמנצחת על הפרויקט מהצד של הסגל – הגברת גילה רוקמן, שתשתף אותנו באופן שבו מארגנים מסע מאתגר כל כך. אז קדימה: הצטיידו בדגל ארצות הברית, נגנו ברקע את השיר "If you're going to san Francisco" והצטרפו לחוויה מיוחדת.

כשאנחנו שואלים את הסטודנטים מה היה הרושם הראשוני שקיבלו מסן פרנסיסקו, הם עונים כמעט בפה מלא: הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא דווקא ההומלסים ברחובות.

עיניה: "כשנכנסתי לעיר הרגשתי קצת פחד. הומלסים זרוקים ברחובות, חלקם גם פנו אליי… זה היה לא נעים. ככל שהכרתי את האזור התרגלתי לנוכחות שלהם".

עופרי: "זה שילוב בין התפעלות לשוק. מצד אחד, זה מקום יפהפה ושונה לחלוטין. מצד שני, קשה להתמודד עם כמות ההומלסים העצומה שיש ברחובות, זה מאוד מציף".

רועי: "הפער הזה בין הבתים היקרים לבין רחובות שבהם גרים אנשים עניים הוא בלתי נתפס. בארץ אנחנו לא רואים את זה ברמה כזאת".

איתן: "יש מצב שהעובדה שהרשויות מאפשרות להומלסים לחיות כך קשורה לפתיחות ולטולרנטיות שמגלים שם ולמדיניות הליברלית שמנהיגים".

 

המקומות הכי מפתיעים: בית כנסת, כנסייה ורחוב להט"בי

איזה מפגש הכי הפתיע אתכם?

המסע לסן פרנסיסקו

עיניה: "היינו בבית כנסת בערב שבת, והתפילה התנהלה בצורה של מעגל פנימי עם כלי נגינה, וכולם מסביב עומדים ושרים. הם ממש נכנסו לתוך החוויה הרוחנית, ואני הרגשתי שאין אינטימיות בתפילה. מצד שני, יש משהו בדבקות ובמקום הפנימי שלהם שמוקרן החוצה שהוא ממש מדהים"

עופרי: "Castro street, המעוז של הקהילה הגאה. מצד אחד יש שם המון פתיחות וזה מפתיע ממש – יש גם אנשים שהולכים עירומים ברחוב. מצד שני, הם באים בצורה מאוד כנה, ואין דבר כזה 'לא ראוי' או 'לא מקובל'. יש בסן פרנסיסקו תודעה גדולה מאוד של פשוט תהיה מי שאתה ומה שאתה".

איתן: "מה שהיה בעיניי הכי מיוחד זו הכנסייה עם המורה הרוחני היהודי שעומד בראש קהילה נוצרית. זה גרם לי לחשוב. הוא מכניס מושגים מעולם היהדות לכנסייה – אז אולי זה בעצם הופך את המקום לבית כנסת? ואולי זה אומר שלא הרב הוא המוזר? זה גרם לי לעצור ולראות את הדברים כמו שהם, פחות הכותרות או הקישוטים – זה עדיין מוזר, אבל לא כזה מופרך".

העובדה שמדובר בכנסייה שבראשה עומד רב גרמה לכם להרגיש שהגבולות של יהדות ארה"ב פתוחים מדי?

עיניה: "זו שאלה שעיבדנו המון – אם יש אופניים שמשנים בהם את כל החלקים, הם עדיין נקראים אופניים? מה הופך את הסיטואציה הזו בכנסייה לעניין יהודי?"

עופרי: "בעיניי הגבולות האלה משתנים בכל מקום בהתאם לחברה ספציפית, ערכים והקשר תרבותי. מלכתחילה הגבולות של היהודים בארה"ב שונים מאלו של היהודים בארץ. המשמעות של הדת עבור האדם הפרטי היא אחרת מאשר בארץ ולכן שם זה מאוד מתאים".

רועי: "הפגישה עם הכומר דווקא הרשימה אותי מאוד ונתנה לי השראה. אין משהו פסול בעיניי בלאחד כוחות ולשתף פעולה בנושאים חשובים – חסד ותיקון עולם. חוויה רוחנית היא חוויה רוחנית ובסופו של דבר דתות עובדות על מכניזם של רגשות".

על פחד, שוקולד, עקשנות ויהדות אוהבת

מה למדתם על יהודי ארה"ב שלא ידעתם קודם?

עיניה: "זה גרם לי לחשוב הרבה על העניין של הפחד. אני מרגישה שבישראל פחד הוא אחד הגורמים המרכזיים שמניעים אותנו. כמו ילד שמחזיק שוקולד חזק חזק עד שהוא נמס – ככה יכול להיות שאנחנו שומרים על היהדות יותר מדי, עד שהיא נמסה לנו בין הידיים ונקודות החיבור שלנו אליה מתאדות. אני מאוד מאמינה בגבולות ומקפידה על ההלכה, אבל חושבת שכדאי לשחרר את הפחד ולא להיות בחרדה קיומית מולו – אלא להתמקד בלאהוב".

עופרי: "גרתי בארה"ב והכרתי זרמים שונים ביהדות, אבל זו הפעם הראשונה שנפתחתי להכיר יהדות שהיא כל כך יצירתית וליברלית. למדתי שהם לא מוותרים על היהדות שלהם – להפך, הם מתעקשים עליה. הם פשוט מחפשים אותה בדברים שיתאימו לערכים ולתפיסות העולם שלהם".

רועי: "אני בעיקר הבנתי שאי אפשר לדבר על 'יהדות ארה"ב' כעל מקשה אחת. סן פרנסיסקו, למשל, לא מייצגת את יהודי ארה"ב. בכל קהילה ובכל עיר מתגוררים אנשים שונים בעלי זהויות שונות".

אוניברסיטת ברקלי: עסקת חבילה של ליברליזם

 

אוניברסיטת ברקלי הפכה לסמל קיצוני של ליברליזם – הביקור שם נתן לכם תחושה אחרת ממה שנחשפים אליו בתקשורת?

המסע לסן פרנסיסקו

עיניה: "בהחלט. זה נראה שהיום הליברליות והערכים הדמוקרטיים הם עסקת חבילה – זכויות להט"בים, למשל, חייבות לבוא עם זכויות מהגרים ושחורים. בברקלי קצת הרגשתי שהחבילה הזו גורמת לכך שלא מבררים לעומק את הדברים. זה היה נראה שהסטודנטים, לא רק יהודים, מדברים ממקום מעט שטחי, שיש להם ביקורת לא מבוססת".

איתן: "גם אני שותף לתחושה הזאת. זה הרגיש שבתוך הים הרוגע של הפלורליזם יש שם בעיה – אם אני מגדיר את עצמי כליברל ופלורליסט, אז נוצר שיח שהוא כאילו פתוח אבל הוא משתיק קולות אחרים. אין תפיסה של עומק".

רועי: "אני תמיד חושב שהדברים הם אחרת מהסטריאוטיפ. בברקלי היינו קהל בדיבייט שעסק בהתנחלויות. פתאום, תוך כדי הדעות שהוצגו שם, קלטתי שהסטודנטים שם הם רק בני 18, וכמה אנחנו עברנו מאז ועד היום. יותר מזה, התחושה שהאקדמיה היא בעצם בועה הרבה יותר התחדדה אצלי – ואז, גם אם יש שם BDS ויש להם דעות ליברליות קיצוניות, זו בועה שבסוף משפיעה נטו על עצמה, ובחוץ נשמעים קולות אחרים".

"אנחנו צריכים להילחם על זה שנרגיש כמו עם אחד"

גילה רוקמן, ראש מדור קהילה וחברה במרכז האקדמי שלם, היא שזו שמנצחת על ההפקה המאתגרת של המשלחת ועסוקה במאחורי הקלעים שלה.

גילה, מי מחליט איפה מבקרים, את מי פוגשים?

"הסיור נבנה בהתאם לשאלות מורכבות שאנחנו רוצים שהסטודנטים יתמודדו איתן. חשוב לי להקפיד על מסע חינוכי–אישי–עצמי, לגרום לסטודנטים להתמודד עם שאלות משמעותיות, כמו היחס ביניהם לבין יהדות התפוצות, מה אפשר לקחת מהם ומה אפשר ללמד אותם, איך היהדות שלהם מוגדרת ואיך הישראליות – המטרה היא להוציא את הסטודנטים מאזור הנוחות ולאתגר אותם".

איך אפשר להראות את הגיוון העצום בזמן קצר?

"המשלחת משתתפת בקורס הכנה בן עשרה מפגשים הכולל גם המון חומר קריאה. את הקורס הזה, המועבר על ידי ד"ר דני גורדיס, בנינו במטרה להעביר כמה שיותר חומר תיאורטי בזמן שהסטודנטים עדיין בארץ, ולא לבזבז זמן על תיאוריה בסן פרנסיסקו. נוסף על כך, אני מאוד קשוחה במסע הזה: הלו"ז נבנה בקפידה רבה ואנחנו עומדים בו".

מה החשיבות בעינייך של מפגש פנים אל פנים עם יהדות ארה"ב?

"אנחנו עם אחד, ואנחנו צריכים להילחם על זה שנרגיש כמו עם אחד. אני רואה את זה בכל פעם מחדש – מפגש פנים מול פנים מוציא את האמוציות הגבוהות ביותר, מוביל לאימפקט הכי משמעותי והופך את המפגש לחשוף ולאמיתי. הסטודנטים שלנו מגיעים למקומות רחוקים ולתפקידי מפתח בחברה הישראלית ובכלל – ואת הסובלנות שאנחנו פוגשים במסע שלנו אני בטוחה שהם יעבירו הלאה. המפגשים עם אנשים אחרים, גישות אחרות וסגנון חיים שונה משלהם יגרמו להם להתנהל בעולם מתוך ענווה וכבוד".

מבט לאחור: מה חשים כיום הסטודנטים כלפי יהדות ארה"ב?

היום, אחרי המסע, מה אתם חשים כלפי יהדות ארה"ב?

עיניה: "היום אני רואה אותם כמשפחה עם מטרה משותפת – לשמור על חיים יהודיים. התהליכים שעוברים עלינו הם שונים, אומנם, אך גם דומים מאוד. כולנו מעלים סוגיות שקשורות במודרנה מול היהדות המסורתית. חוץ מזה, מדהים מה רגע אחד בשטח יכול לעשות – הרבה יותר מלשבת בכיתה וללמוד חומר תיאורטי".

עופרי: "למרות שיש הרבה ביקורת כלפי האמריקאים, במיוחד מהצד הישראלי, בפועל הקשר בינינו הוא ממש חשוב – אם נפעל מתוך כבוד ועזרה הדדית, אני חושבת שהחיבור בינינו יהיה הרבה יותר טוב. בסופו של דבר, הניתוק או חוסר ההערכה עובדים לרעתנו".

איתן: "אנחנו חיים בסביבה מסוימת, אמריקאים חיים במנטליות אחרת – ואנחנו לא אותם אנשים. יחד עם זאת, יש שותפות גורל. היום אני מרגיש שהם יכולים להעשיר את תפיסת העולם שלי לא פחות ממה שאנחנו יכולים להשפיע עליהם. אני יודע ששני הצדדים יכולים לצאת נשכרים מהקשר הזה".

רועי: "המסע הזה גרם למחשבות האלה להתחזק. זו עובדה שיש יותר אפשרויות להיות יהודי מאשר שני הקצוות של "אורתודוקסי" או "חילוני" שאנחנו מכירים בארץ. מהחופש שלהם אפשר ללמוד הרבה – וגם לתפוס את עצמנו בפרופורציות נכונות יותר".

אנחנו יודעים שזה קשה – ובכל זאת: איך הייתם מסכמים במשפט אחד את החוויה?

עיניה: "מפגש אנושי, תרבותי, ערכי ויוצא דופן".

עופרי: "חוויה פוקחת עיניים, פותחת לב ומחשבה".

איתן: "היה מדהים, באמת. זו חוויה מטלטלת. פותחת את הראש".

רועי: "באמת קשה למצוא משפט אחד שיסכם כזו חוויה. אני מעדיף שלא לסכם".


מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.