koran

ההלכה המוסלמית כמפתח לשלום?

שתי הדתות, הן היהדות והן האסלאם, נתפסות כבעיה העומדת בפני פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. ואולם, אבני הנגף אינן מצויות בדתות עצמן, אלא בגישות פרשניות שלהן. האם יש סיכוי שדווקא הדתות יביאו שלום?

1 באפריל 2014  |  מאת: אופיר וינטר

הדתות, בין אם האסלאם ובין אם היהדות, נתפסות לעיתים קרובות בשיח הציבורי כחסם מרכזי לפיתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. תפיסה זו נתמכת על-ידי שני טיעונים עיקריים: האחד, שכמה מבעיות היסוד העומדות בשורש הקונפליקט בין הצדדים הן דתיות, ובראשן הויכוח על הזכות ההיסטורית בארץ ישראל ושאלת הריבונות על המקומות הקדושים בירושלים; והשני, שכוחות דתיים משני הצדדים ניצבו לאורך השנים בחזית ההתנגדות למהלכי השלום ופעלו להכשלתם.

ואולם, תיאור היהדות והאסלאם כמכשולים ליישוב הסכסוך הערבי-ישראלי לוקה בפשטנות. הגם שאין ספק כי המאמצים לגיבוש הסדר מדיני דורשים התגברות על החסמים הדתיים העומדים בדרכו, חשוב לזכור כי אבני הנגף אינם נמצאים בדתות עצמן, אלא בגישות פרשניות מובחנות שלהן. חרף התקבלותן הרחבה, פרשנויות הדוחות את השלום עם ישראל – אותן מקדמות תנועות אסלאמיסטיות כמו האחים המוסלמים ושלוחתם הפלסטינית חמאס – אינן בעלות מונופול מוחלט בשדה האסלאמי. כך למשל, משטרים ערביים שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל עיגנו את צעדיהם בפסקים ובהיתרים הלכתיים שניתנו מצד אוטוריטות דתיות ממסדיות, וציטטו פסוקי קוראן וחדית' כתימוכין למדיניותם הפייסנית. המופתי המצרי, לדוגמא, פרסם בנובמבר 1979, ביום השנה השני לביקורו של סאדאת בירושלים, פסק הלכה סדור ומפורט בו קבע כי חוזה השלום עם ישראל עולה בקנה אחד עם תקדימים בהיסטוריה המוסלמית והולם פסוקים קוראניים דוגמת "אם ייטו לשלום, נטה לו גם אתה" (סורה 8, פסוק 61).

זאת ועוד, הרחבת הפרספקטיבה ההיסטורית אל מעבר למאה שנות הסכסוך מחזקת את ראיית הדת כאמצעי לשיכוך הקיטוב הערבי-ציוני וכמפתח אפשרי לשלום. בעוד הנרטיבים הלאומיים של שני הצדדים סותרים האחד את משנהו באורח יסודי, הרי שהנרטיבים הדתיים מכילים ארגז כלים מוכח אמפירית, שזה מכבר אפשר לבני שתי הדתות לחיות אלה לצד אלה בדו-קיום פורה במשך תקופות בלתי-מבוטלות לאורך עברם המשותף. לעומת הנרטיב הלאומי-ערבי הרואה בציונות מראשיתה מפעל אימפריאליסטי בלתי-לגיטימי שאין להכיר בזכותו ההיסטורית לריבונות מדינית בארץ ישראל, פרשנויות אסלאמיות רבות רואות ביהדות דת לגיטימית בנוף הדתות המונותיאיסטיות במזרח התיכון. ראייה זו נושאת בחובה זרע המתפתח בפרשנויות אחדות לכדי הכרה של ממש בלגיטימיות של המדינה היהודית בארץ ישראל.

גישה פרשנית נועזת מסוג זה ניתן למצוא בספר שיצא לאור בערבית לפני שבועות ספורים תחת השם "רוח הקוראן: פרשנות מודרנית לקוראן הקדוש". הספר הנו פרויקט שאפתני המשתרע על פני 650 עמודים של פרשנויות חדשניות לפסוקי הקוראן, ומחברו הוא ד"ר תופיק חמיד (1961-), רפורמיסט אסלאמי ממוצא מצרי המתגורר בארצות הברית. חמיד השתייך בסוף שנות השבעים, בזמן לימודיו בבית הספר לרפואה בקהיר, לג'מאעה האסלאמית המצרית, אך פיתח בהדרגה עמדה ביקורתית כלפי משנתה האלימה של זו והחל להטיף בחוגים דתיים לתפיסה אסלאמית אלטרנטיבית ושוחרת שלום. בשל איומים שקיבל על חייו, עזב את מצרים לסעודיה, ממנה נדד לניו-זילנד ומשם לארצות הברית. בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, פיתח תכנית למאבק בטרור האסלאמי, במרכזה חינוך החברות המוסלמיות-הערביות לערכים של מודרניות, כבוד לאחר, הבנה הדדית, חופש פולחן ופלורליזם.

מקום מיוחד בכתביו של חמיד הוקדש ליחסו האוהד ליהדות ולישראל. בספרו "שורשי הג'יהאד", שראה אור באנגלית ב-2005, הוא תאר את הרושם העז שהותיר בו ביקור בבית-כנסת, אשר מתפלליו הקדישו את כל תחינותיהם לפיאור האל, ולכך בלבד, ולא השמיעו מילה של שטנה כלפי בני דתות אחרות, כפי שקורה תדירות במסגדים. חמיד הכריז בספרו על ישראל כ"אור היחיד במזרח התיכון", אור של אהבה, דמוקרטיה, ציוויליזציה, סובלנות וצדק, והביע תקווה שתקרין על "החושך שסביבה". הוא סיפר כיצד הסביר את עמדתו יוצאת הדופן לידיד ערבי שהתקשה להבין את פשר חיבתו למדינה היהודית. "אנא חשוב על שתי מדינות, מדינה א' ומדינה ב', ולא על ישראל והערבים, ואני רוצה שתהיה כן עם עצמך", אמר לו. "מדינה א' מכבדת אותך כאדם, מכבדת את החופש שלך לבחור את דתך ואמונתך ומענישה אנסים ללא רחם. לעומת זאת, מדינה ב' לא מכבדת זכויות אדם בסיסיות, לא מעניקה לך זכות לבחור את דתך ובנו של נשיאה יכול לאנוס אשת איש מבלי שמישהו יעז להתלונן על מעשהו". לאחר הצגת דברים זו, פנה חמיד אל ידידו ושאלו: "איזה מדינה עליך לאהוב יותר, מדינה א' או מדינה ב'? איזו מדינה תכבד יותר, ועל איזו מדינה תגן בגופך?". לדברי חמיד, הלה השפיל מבטו ולא השיב.

בעוד שספריו הקודמים של חמיד נכתבו באנגלית ונועדו להציג לדעת הקהל במערב צד מתון ומפויס של האסלאם, הרי שספרו החדש מהווה עבורו ניסיון ראשון להנגיש את כתיבתו לציבור קוראי הערבית. בספר שב חמיד אל שמו הערבי המקורי, טארק עבד אל-חמיד, ומתווה שורה של עקרונות מנחים לפירוש "מודרני" של הקוראן, ביניהם: אי-הוצאת פסוקים מהקשרי זמן ומקום מקוריים; הימנעות מציטוט אופורטוניסטי של רסיסי פסוקים; התחקות אחר ההתכוונויות של הפסוקים ותכליותיהם; מתן משקל למצפון האנושי במילוי מצוות הקוראן; קריאת סיפורי הקוראן כמשלים הצופנים בחובם לקחים ולא כתיאורים היסטוריים; והבנה מטפורית ולא מילולית של מונחים קוראניים. לדידו, יישום עקרונות פרשניים אלה יוליד הבנה חדשה של פסוקים העלולים להתפרש כמעודדי אלימות נגד בני דתות אחרות, דוגמת "הרגו את המשתפים בכל מקום בו תמצאום" (סורה 9, פסוק 5). קריאה צלולה של פסוק זה תעלה כי הכוונה ב"משתפים" (המונח האסלאמי לכופרים פוליתיאיסטים) היא אך ורק לאנשי מכה שהכריזו מלחמה נגד ראשוני האסלאם. הללו עוררו עליהם את זעמו של אללה מפני שרדפו את מוחמד ומלוויו על רקע דתם השונה, ולפיכך פרשנותו הנכונה של הפסוק היא כי אסור למוסלמים לנהוג כמו אנשי מכה ולרדוף מיעוטים דתיים החיים בקרבם.

אשר ליחס למדינה היהודית, פרשנותו של חמיד לפסוקי הקוראן קובעת כי אסור למוסלמים להפריע להתיישבותם של היהודים בארץ ישראל, שכן זהו רצונו של אללה בכבודו ובעצמו. קביעתו מעוגנת בפסוקים הבאים: "אחרי [פרעה] אמרנו לבני ישראל, שבו בארץ, וכאשר תתקיים ההבטחה לאחרית הימים, נקבץ את פזוריכם" (סורה 17, פסוק 104); "כך עשינו, והורשנו כל זאת לבני ישראל" (סורה 26, פסוק 59);  וכן – "בני עמי [היהודים], היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים" (סורה 5, פסוק 21). לשיטתו, פסוקים אלה מוכיחים כי אללה הבטיח את הארץ לבני ישראל, וכי זכותם על הארץ נותרת בעינה לכל אורך הדורות. חמיד יצא עוד נגד פרשנויות אסלאמיסטיות פופולאריות הנוהגות לדלות מן הקוראן פסוקים בגנות היהודים כהוכחה להיותם האויבים ההיסטוריים והנצחיים של האסלאם בעבר, בהווה ובעתיד. כך למשל, פירש חמיד כי הפסוק "בני ישראל הכופרים קוללו בפי דוד וישוע בן מרים, על כי המרו ועברו את גבול המותר" (סורה 5, פסוק 78) מתייחס לקבוצה יהודית ספציפית, בהקשר היסטורי נקודתי, ולפיכך אינו חל על העם היהודי בכל מקום ובכל עת.

ספרו של חמיד זכה לחשיפה ראשונית נאה בעיתונות הערבית, אך גישתו הפרשנית עודנה רחוקה מהתקבלות רחבה ואין מאחוריה עדת תומכים. מכל מקום, בין אם ספרו יותיר חותם של ממש ובין אם לאו, הוא מלמד על כך שהדת אינה נידונה להיות בהכרח גורם מפלג המחולל מחלוקת ואיבה בין מוסלמים ליהודים, אדרבא – בכוחה לשמש נקודת מוצא קונסטרוקטיבית. גיבוי הלכתי מצד מקורות סמכות דתיים, בין אם מוסלמיים ובין אם יהודיים, עשוי לזכות את הסדרי השלום בין הצדדים בלגיטימציה ציבורית שלא הייתה להם בעבר; יתרה מכך, הוא עשוי לסחוף אל עשיית השלום קהלים דתיים-מסורתיים שחשו עד כה מודרים מהשיח הפוליטי החילוני, ולסייע בגיבושן של נוסחאות פשרה יצירתיות השאובות מן הטקסטים הקדושים. במובן זה, סיסמתם של האחים המוסלמים – "האסלאם הוא הפתרון" – עשויה לקבל משמעות מחודשת.

אופיר וינטר הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומרצה במכללת עמק יזרעאל

תמונת הנושא: A Gude, Flickr, ע"פ רשיון cc20


מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.